בוקר טי. וושינגטון - הצלחה דרך עבודה קשה, לא התבכיינות.
בוקר טי. וושינגטון - הצלחה דרך עבודה קשה, לא התבכיינות.
בוּקר טיילפרו וושינגטון נולד ב-1856 במחוז פרנקלין בוירג'יניה, ארה"ב, לשפחה שחורה ואב לא ידוע אשר ככל הנראה לא היה שחור והשתייך קרוב לוודאי לאחד המטעים באזור. באוטוביוגרפיה שלו, "עלייה מעבדות" מ-1901, כתב וושינגטון כי החיים במטע היו קשים, אך לא קשים יותר ממקומות אחרים באזור. חשוב מכך, בזמן שהוא מתח ביקורת כלפי מוסד העבדות, הוא סירב לגנות את בעלי העבדים. הוא האמין כי גם הם לא יותר מקורבנות של המערכת הזאת, ושלצערם הינם חלק ממנה לא פחות מהעבדים. הוא נזכר כי העבדים במטע שלו היו באמת עצובים עבור "האנשים הלבנים" במהלך מלחמת האזרחים, הן עקב האבדות שלהם והן הקשיים שנוצרו כתוצאה ממחסור באספקה בדרום.
וושינגטון כתב במפורש כי שמע טענות על כך שבני הגזע שלו כעסו על האמריקאים אשר יצאו להיחלם במלחמת האזרחים וביקשו לשמר את העבדות, אולם בפועל, המציאות ההיסטורית היא שמרבית העבדים לא הרגישו זאת מכיוון שהיחס אליהם היה הוגן למדי.[1] תמונה היסטורית זו לא מתאימה כמובן לתפיסות התקינות הפוליטית המודרניות, אולם נראה כי וושינגטון הבין את המורכבויות והניואנסים של הדרום טוב יותר מ"היסטוריונים" מודרניים.
"לא זו בלבד שחברי הגזע שלי לא עוררו רגשות של מרירות נגד הלבנים לפני המלחמה ובמהלכה, אלא אף ישנם מקרים רבים של כושים שדואגים בחיבה לאדוניהם ופילגשיהם לשעבר אשר משום מה הפכו לעניים ותלויים בתמיכה מאז המלחמה. ידוע לי על מקרים בהם אדוני העבדים לשעבר קיבלו במשך שנים כסף ותמיכה מהעבדים שלהם לשעבר אשר ביקשו למנוע מהם את הסבל".
לאחר ביטול העבדות עברה משפחתו של וושינגטון לצ'ארלסטון בקרוליינה המערבית. יחד עם אימו ואחותו הם הלכו את רוב הדרך ברגל, דבר ששיקף את הנחישות שאפיינה את רוב חייו של וושינגטון. אימו השיגה עותק ישן של ספר האיות של נואה ובסטר, והוא במהרה למד את האלף בית. עם זאת, חרף העובדה שנפתחו בצ'ארלסטון בתי ספר לעבדים המשוחררים, הוא היה חייב לעבוד בכבשן המלח בכדי לעזור למשפחתו. אולם בזמן שעבד במהלך היום, הוא ביקש לימודים פרטיים ממורים מקומיים במהלך הלילה, והצטיין רבות מכיוון שהספיק יותר מאשר תלמידים אחרים מספיקים במהלך היום. במקרים אחרים הוא קם לעבודה מאוד מוקדם על-מנת להספיק להגיע ללימודים ב-9 בבוקר, ובסוף יום הלימודים לחזור לכבשן. הוא אף נהג "לתמרן" בין שתי העשיות עד שנתפס משנה את שעון העבודה בניסיונו לא לאחר לשיעורים. היה זה בבית הספר שהוא אימץ את שם המשפחה "וושינגטון" שכן לכל האחרים כבר היו שני שמות והוא לא ידע שאימו כבר העניקה לו שם שני – טיילפרו. הוא בחר את השם בגלל המסורת הגאה שלו וקיווה כי יורשיו יהינו ממנו.
לבסוף, עקב הלחץ הכלכלי עזב וושינגטון לגמרי את הלימודים ועבר לעבוד באופן מלא, וכך העביר מספר שנים קשות במכרה פחם. העבודה הייתה מסוכנת והוא היה בדיכאון עקב הסביבה הלא אינטלקטואלית שנאלץ להיות בה. לבסוף, בעזרת השפעת אימו, הצליח לקבל עבודה טובה כעוזר בית של אשתו של בעל המכרה בתמורה לחמש דולר בחודש. כך הוא הצליח לחזור לקבל השכלה, ולא פחות חשוב למד את חשיבותה של תשומת לב שיטתית לפרטים.
בגיל 17 הוא עזב את וירג'יניה המערבית לטובת המפטון, וירג'יניה. הוא שמע על פנימייה שחורה - "המכון הנורמלי והחקלאי המפטון". כך, הוא יצא למסע הזה של 800 ק"מ למען ההשכלה עם כמה דולרים בלבד, נאלץ לישון ברחוב ולבצע עבודות מזדמנות לאורך הדרך. הוא הגיע מלוכלך ועם כמה סנטים בלבד, ולא ציפה שבמצב כזה יתקבל ללימודים.
הוא קיבל את הזדמנות כאשר השיג עבודה לנקות את הכיתות, ובזכות ניסיונו כעוזר בית ביצע עבודה כה טובה, שלאחר בדיקת הניקיון הקפדנית הוחלט להעניק לו הזדמנות בהמפטון, והוא התקבל. בהמשך הוא כתב כי "מבחן קבלה" זה היה מרגש יותר מהמבחנים אותם עשה בלימודיו. כיום, תנאי קבלה כאלו, כמו גם המסע הארוך והמפרך עד הפנימייה, ייראו לא מציאותיים, אולם וושינגטון מעולם לא ברח מעבודה קשה ומאמץ, אותם ראה כחשובים וטבעיים, ולא חיפש פריבילגיות.
את שכר הלימוד שילם בעזרת נדיב צפוני, ובמשך שלוש שנים למד את כישורי הבנייה. הוא סיים את הלימודים ב-1875, עבד כמלצר ואז החל ללמד, מה שאהב יותר מכל דבר אחר. מוסר העבודה שלו היה יוצא מן הכלל. הוא הראה את אותה הנחישות כמורה כמו בכל תפקידיו ומעשיו הקודמים. מאוחר יותר כתב כי מעולם לא ראה גדר אותה לא רצה לצבוע או חצר מלוכלכת אותה לא רצה לנקות. כך הוא היה גם כמחנך, אשר רצה לנצל כל הזדמנות חינוכית ולעזור לכל תלמיד שיכל.
ב-1881 קיבל הזדמנות ששינתה לא רק את חייו אלא גם את חייהם של אלפי שחורים אחרים בדרום. הוא נבחר לנהל בית ספר חדש המיועד עבור עבדים לשעבר, אשר הוקם בעזרת הכספים של הדרום דרך חוק דרומי ב-טסקיגי, אלבמה. כך, הקדיש וושינגטון את 34 השנים הבאות של חייו למשימה החינוכית הזאת ולעזרה לתלמידים, תוך שהוא סופג עלבונות והאשמות ממנהיגים שחורים אחרים על ניסיונותיו לקדם את השחורים דווקא דרך ההשכלה, אותה השכלה שדרכה הוא עצמו עלה למעמד מכובד.
בשנה הראשונה היו בטסקיגי 40 תלמידים והלימודים התקיימו במבנה של כנסייה מתודיסטית ישנה, אולם בזמן מותו של וושינגטון ב-1915 היו בטסקיגי כבר מאות מבנים, 2000 אקר אדמות מקומיות, 25 אלף אקר אדמות בצפון אלבנה - כל זה בשווי של מיליונים; תקציב שנתי של כמעט 300 אלף דולר, כמעט 200 אנשי סגל - כולם שחורים - והלימודים העניקו תארים בקרוב ל-40 תחומי לימוד. מועצת המנהלים הורכבה מדמויות מכובדות הן מקרב האמריקאים והן מקרב השחורים, גם מהדרום וגם מהצפון. בנוסף, הקים וושינגטון את "הליגה הכושית הלאומית לעסקים" (NNBL) וכתב או ערך 12 ספרים בנושא הסגולות של עבודה קשה וקישורים טכניים. ההצלחה של טסקיגי והיוזמות האחרות התאפשרה רק בזכות המאמצים של וושינגטון והוא קיווה כי הדורות הבאים של תושבי הדרום השחורים, שרבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב והתקיימו וללא תזונה נכונה והרגלי היגיינה, ילכו בעקבות דוגמתו ויעבדו קשה, בחסכנות ובמסירות למצוינות.
וושינגטון כתב פעם כי אין שום בעיות הקשורות לגזע באזור טסקיגי באלבמה. אכן, הוא מעולם לא נתקל בקושי לעשות שימוש במעמדו ובמוסד הלימודים שלו, והסתובב בחופשיות במעגלים האמריקאים. את הסיבה לכך הסביר במוסר העבודה שלו, התושייה הכלכלית וההשכלה שלו. הוא ביקש דבר דומה גם עבור בוגרי טסקיגי. הוא האמין כי השחורים ישיגו הצלחה דרך ההשכלה הטכנית, יכולות כלכליות והרצון שלהם "להראות את ערכם", ובכך הם ישנו את התודעה והחשיבה האמריקאית. כל זה הרי הצליח עבורו.
יותר מכל דבר אחר היה וושינגטון אדם שמאחד אנשים, לא מפצל. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד ויותר מהכל בנאום שלו באטלנטה ב-1895, במה שמבקריו החריפים השחורים קראו לו נאום "פשרת אטלנטה". הם האשימו אותו על היותו "הדוד טום", אולם בפועל היה וושינגטון ריאליסט והוא ביסס את המסר שלו על ניסיונו האישי. הנאום אף הפך אותו, באופן זמני, למנהיג של השחורים בארה"ב. הוא כתב באוטוביוגרפיה כי המטרה באטלנטה הייתה "להגיד משהו שיבסס את ידידות הגזעים ויביא לשיתוף פעולה לבבי ביניהם". ללא ספק, קיימות "פשרות" שליליות הרבה יותר.
וושינגטון טען כי "בורים וחסרי ניסיון, אין זה מוזר שבשנים הראשונות לחיינו החדשים התחלנו בפסגה במקום בתחתית; שמושב בקונגרס או בבית המחוקקים היה מבוקש יותר מאשר מיומנויות מקרקעין או תעשייה; שלוועידה הפוליטית או לנאום הפוליטי היה יותר אטרקציה מאשר לפתוח משק חלב או גינת ירקות." הוא הזהיר מפני "כפייה מלאכותית" של שוויון חברתי והפציר בדרומיים הן אמריקאים והן שחורים, שתי קבוצות בעלות היסטוריה טעונה של 250 שנה, "להפיל את הדליים שלכם היכן שאתם נמצאים", כלומר שני הגזעים צריכים לעבוד יחד למען הקדמה התעשייתית:
"כפי שהוכחנו את נאמנותנו אליכם בעבר, בהנקת ילדיכם, התבוננות ליד מיטת אמהותיכם ואבותיכם החולים ולעתים קרובות עקבנו אחריהם עם עיניים בוכיות עד לקבריהם, כך בעתיד, בדרכינו הצנועה, אנו נעמוד לצדכם במסירות שאף זר לא יכול להתקרב אליה, מוכנים להניח את חיינו, אם יהיה צורך, להגנתכם, ולשלב את חיינו התעשייתיים, המסחריים, האזרחיים והדתיים עם שלכם בדרך שתאחד את האינטרסים של שני הגזעים. בכל הדברים שהם חברתיים בלבד אנחנו יכולים להיות נפרדים כמו האצבעות, ובכל זאת כמו יד אחת בכל הדברים החיוניים להתקדמות הדדית."[2]
העמדה הזאת, אולם, הייתה מנוגדת לעמדה של מנהיגים שחורים רבים בתחילת המאה ה-20 לפיה הדרך היחידה להשיג שוויון פוליטי וחברתי הייתה דרך עימותים, קונפליקטים ותסיסה חברתית. הם האמינו כי וושינגטון מנוצל לעשיית רושם כוזב לפיו מתעניינים האמריקאים ברווחת השחורים בזמן שבפועל פעלו אחרת. וושינגטון, מצדו, ידע מה עוד נמצא על הפרק, ובזמן שבאופן פרטי תרם למען זכויות האזרח, באופן פומבי קרא למען הזדמנויות חינוכיות וכלכליות עבור קידומם של השחורים. כפי שטען באטלנטה: "שום גזע שיש לו מה לתרום לשוק העולמי אינו מנודה לאורך זמן רב". הוא אכל יחד עם הנשיא, התערבב עם אמריקאים עשירים ובעלי השפעה, ודיבר בכל רחבי המדינה לגבי סבלנות גזעית והזדמנויות, ותמיד זכר את המטרה האולטימטיבית שלו. הדרך היחידה לפסגה, תמיד הדגיש, הייתה להרוויח אותה ביושר. כך היה המצב בחברה המרובדת גזעית של תקופתו. וושינגטון לא דרש שום נדבות או טובות מיוחדות. בוודאי שלא אפליה מתקנת. הוא הרוויח ביושר את כל אשר השיג וזכה לו בעצמו דרך עבודה קשה, ולא ציפה לפחות מכך משום אמריקאי אחר, שחור או לא.
בוקר טי. וושינגטון מת ב-1915. על פסל הברונזה שלו במכון טסקיגי כתובה אחת האמרות האהובות עליו: "שום אדם, שחור או לבן, מהצפון או מהדרום, לא יגרור אותי למטה כל כך נמוך בכדי לגרום לי לשנוא אותו."
וושינגטון קיבל ביקורת מהקהילה השחורה תחת האשמות על היותו "בוגד" לכאורה, ומורשתו בהיסטוריה האמריקאית השחורה מועברת לשוליים ולעתים אף כלל אינה מוזכרת; אולם ללא קשר לגזע הוא היה אחת הדמויות הגדולות בהיסטוריה האמריקאית. הוא אינו מתאים לפרדיגמה הפרוגרסיבית של מנהיג שחור: הוא לא התסיס ולא ראה עצמו כקורבן. במקום זאת, הוא הציג את הרוח האמריקאית הקלסית של כושר המצאה, יצירתיות, עצמאות והסתמכות עצמית, והוא ראוי להערצה גדולה בהרבה.
"למדתי שהצלחה צריכה להימדד לא כל כך לפי המעמד שאליו מגיעים בחיים כמו לפי המכשולים שעליהם יש להתגבר בזמן שמנסים להצליח ... כל אדם וגזע נרדף צריכים לקבל נחמה רבה מהחוק האנושי הגדול, שהוא אוניברסלי ונצחי, שסגולותיהם, לא משנה תחת איזה עור נמצאות, הן, בטווח הארוך, מוכרות ומתוגמלות".
[1] Booker T. Washington, Up From Slavery: An Autobiography, Doubleday, Page, and Co., 1907.
[2] https://iowaculture.gov/sites/default/files/history-education-pss-areconstruction-atlanta-transcription.pdf
