אל תוך אפריקה האפלה: הנרי מורטון סטנלי - מגלה הארצות.
אל תוך אפריקה האפלה: הנרי מורטון סטנלי - מגלה הארצות.
הנרי מורטון סטנלי (1841-1904) היה אחד ממגלי הארצות הוויקטוריאניים הגדולים ביותר של אפריקה, לצד דמויות כגון ריצ'רד פרנסיס ברטון, ג'ון הנינג ספיק, סמואל בייקר ו-דייוויד ליווינגסטון. הוא היה אומנם הצעיר ביניהם, אולם היה זה סטנלי אשר הצליח להשיג, לארגן ולהפיץ את הידע על מרכז אפריקה כחלק מגאוגרפיה ברורה. הוא טייל וחקר את אזור האגמים הגדולים ומקורות הנילוס, עקב אחר וגילה את מסלול נהר הקונגו ממרכז היבשת ועד השפך באוקיינוס, ועזר לפתוח את מסלול הסחר בין אפריקה לאירופה.
המוניטין שלו היה שנוי במחלוקת עוד בתקופת חייו, וגם בשנות ה-90 של המאה ה-20 פורסמו שתי ביוגרפיות מאוד ביקורתיות כלפיו. הוא הואשם ב-ברוטליות, הרג ארעי, ובכך שהוליך שולל 300 ראשי שבטים של קונגו בכדי שימסרו את אדמותיהם. חמור לא פחות, הוא הוצג כמשתף פעולה של לאופולד השני בניצולה של קונגו, הואשם באכזריות אותה ביצעו בפועל כמה מקציניו במהלך משלחת ההצלה של אמין פאשה, ואף נטען כי הינו מונע ברמה האישית על ידי "זעם נגד העולם". הועלו אף טענות כי היה בסתר הומוסקסואל ונישואיו היו למראית עין בלבד. כך, הפך סטנלי להיות מזוהה עם המאפיינים השליליים ביותר של התקופה הוויקטוריאנית והאימפריאליזם.
אולם בדיעבד התגלה, כמו בהרבה מקרים של מיתוסים היסטוריים, כי הערכות אלו לא היו נכונות. עד שנת 2002 לא אפשרו צאצאיו של סטנלי גישה למסמכיו האישיים, אשר הציגו למעשה תמונה שונה. בעקבות החשיפה, ביוגרפיה שנכתבה ב-2007 מציגה אותו באור אחר מאשר ביוגרפיות מוקדמות יותר, ואף מהגרסאות המנופחות שהציג סטנלי עצמו.[1]
הספר לא ממהר להציג אומנם את סטנלי באור חיובי בלבד וחושף גם את צדדיו השליליים לצד החיוביים, אולם חשוב מכל, המחבר עושה את הדבר הנדרש והנכון ומציב את דמותו בקונטקסט היסטורי ומראה מה באמת הניע אותו, במיוחד חייו המוקדמים והקודרים.
סטנלי נולד בשם ג'ון רולנדס בצפון ויילס כממזר לאב לא ידוע. אמו, אליזבת פארי, הייתה מופקרת ובהמשך התחתנה וניהלה שני פאבים; היא לא הייתה מעוניינת לגדל אותו אם כי כן גידלה ממזר אחר ומבוגר יותר שלה. כך, עבר ג'ון לגור אצל סבו, החקלאי ג'ון רולנדס הבן. הסב מת כאשר היה בן חמש, והמשפחה החליטה לשלם למשפחה ענייה בכדי שתטפל בו. לאחר שהפסיקו לשלם שלוש שנים מאוחר יותר בתקווה כי המשפחה המאמצת כבר מחבבת אותו מספיק, המאמצים בכל זאת שלחו אותו למוסד עבודה ציבורי.
המוסדות הללו היו ברוטליים ולא העניקו שום חיבה לנמצאים בהם, למעשה באופן חמור אף יותר מהמתואר ב"אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. הם היו מוצא אחרון והעניקו סטיגמות שלילות באשר לרקעים של הנמצאים בהם. ג'ון אף הצליח לברוח לבית סבתו אך הוחזר למחרת.
בגיל 15 עזב את המוסד ועבר תחת חסות בן דודו, מלומד אשר לימד אותו מתמטיקה וספרות. אולם המשפחה פחדה כי נוכחותו של הממזר מהמופקרת יפגע באפשרויות הנישואין של הבן דוד, והוא עבר לעבוד בחווה של דוד אחר אשר לא יכול היה לתמוך בו ועל כן הוא המשיך לנדוד ומצא עבודה כקצב.
יום אחד הוא העביר משלוח בשר לאוניית דואר, ורב החובל הציע לו 5 דולר בחודש ומדים חדשים בתנאי ויהיה נער הסיפון של האוניה. אולם הייתה זו תרמית, ונערים כאלו קיבלו לעתים קרובות יחס נוקשה וכן ננטשו בנמלים בכדי לא לשלם להם. ג'ון נפל בפח ומספר שבועות לאחר מכן מצא עצמו לבדו בניו אורלינס.
באמריקה הוא ביקש להמציא את עצמו מחדש ולהשאיר מאחור את חייו הקשים המוקדמים, ואימץ את השם "הנרי סטנלי", בטענה שהיה זה לכבוד איש עסקים אמריקאי עשיר אשר אימץ אותו. הוא נשאר עם זהות זו עד סוף חייו, אם כי לאחר שהפך למפורסם אמו גילתה בו עניין והחלה לדבר עם התקשורת. במסע האחרון שלו לניו אורלינס הוא אף חיפש בבתי הקברות אנשים ללא צאצאים בשם הנרי סטנלי בכדי לטעון כי הינו הבן החורג של הקבור.
כאשר החלה מלחמת האזרחים התגייס סטנלי לצבא הקונפדרציה, אולם נלקח בשבי לאחר קרב שילה ב-1862. הוא העדיף להתגייס עתה לצבא האיחוד מאשר לשבת בכלא ופעל בבית חולים צבאי, אולם היו לו חברים רבים בדרום והוא החליט לערוק. ב-1864 התגייס לצי ושירת על אוניית ה"מינסוטה". הוא החל בקריירה כעיתונאי עצמאי אך שוב ערק בחיפוש אחר הרפתקאות.
סטנלי תמיד היה סקרן באשר לכתבי "מסעות מסיונריים" של מגלה מפלי ויקטוריה דייוויד ליווינגסטון. לאחר המלחמה, יחד עם חבר נוסף הוא חסכו כסף מעבודות מזדמנות בכדי לנסוע לאימפריה העותמאנית. אולם בטורקיה הם הוכו, נשדדו מכל רכושם ואחד מקבוצתם נאנס באיומי סכין. התקיים משפט שבמהלכו הצליח סטנלי לזכות בחופש עבור הקבוצה שלו ואף לקבל פיצוי על הרכוש שנגנב.
בשנת 1867 התומך בביטול העבדות וזכויות האינדיאנים הקולונל סמואל פורסטר טאפן גייס את סנטלי בכדי שיסקור וידווח על פעילות ועדת השלום האינדיאנית שהוקמה בידי ממשלת ארה"ב במטרה לקדם שלום עם האינדיאנים של המישורים הגדולים. סטנלי ביצע עבודה כה טובה ששירותיו נשכרו במהרה על ידי ג'יימס גורדון בנט, מייסד הניו יורק הראלד.
במסגרת עבודתו כעיתונאי עבור ההראלד יצא סטנלי למשלחת חיפוש אחר דייוויד ליווינגסטון. המיסיונר המפורסם היה אומנם בקונגו מאז 1866, אולם איש לא שמע ממנו במשך תקופה ממושכת ואף חשבו שכבר אינו בחיים. בספרו "כיצד מצאתי את ליווינגסטון"[2] טען סטנלי כי בנט העניק לו אין ספור משאבים כאשר שלח אותו למשלחת. אולם בפועל היה זה סטנלי אשר היה צריך לשכנע בכדי שיוכל לקבל אישור ולצאת למסע, וכן קיבל משאבים מוגבלים יחסית או סבירים. כמו בספריו האחרים, גם כאן ביקש סטנלי להרשים בהגזמה את הקורא.
עם זאת, אין ספק כי המסע שלו לאורך מרחק העולה על 1000 ק"מ היה באמת אמיץ והרואי. במהלך שמונת חודשי המסע הוא קיבל מלריה, נקלע למלחמה מקומית, התמודד עם רעב, גנבות ועריקות והיה צריך לנהל משא ומתן על ביצות, מדבריות, ג'ונגלים ושבטים רבים שחלקם היו עונים. ב-10 בנובמבר 1871 הוא מצא סוף סוף את ליווינגסטון ב-אוג'יג'י אשר במערב טנזניה המודרנית. אולם התיאור שלו של המפגש ביניהם הינו מנופח ומקושט, וסטנלי לא באמת אמר באופן יהיר "ד"ר ליווינגסטון אני מניח?"
לפי התיאור שקיבל סטנלי לפני המסע, ליווינגסטון הוא מיסנתרופ בלתי נסבל אשר ירצה לעבור למקום אחר במקום להימצא. אולם בפועל גילה סטנלי כי מגלה הארצות הוותיק הינו חביב, נדיב ולא יומרני, והשניים הפכו לקרובים כמו אב ובן. הם העבירו 4 חודשים בסריקה וגילויים של אזוריים מקומיים, וסנטלי נותר נאמן למשימתו של ליווינגסטון, חבר משפחתו ותומך נלהב במשימתו לסיים את סחר העבדים במרכז אפריקה ולתרבת את המקומיים בעזרת הנצרות. היחסים עם ליווינגסטון הובילו את לסטנלי לרצות להיות מגלה ארצות גם כן. מסע המשלחת הפך אותו למפורסם ופופולרי מצד אחד, אך הוא גם רכש לו אויבים לאחר שביקר את הקונסול הבריטי בזנזיבר על שלא תמך מספיק בליווינגסטון.
ב-1874 נשלח סטנלי על ידי ההראלד יחד עם אנשי עיתון נוסף לחקור את התעלומות הגאוגרפיות אותן השאיר ליווינגסטון לא פתורות. המסע היה אומנם מוצלח אך אוים, נמשך כמעט 1000 יום ועלה בחייהם של 114 אנשים, בזמן שסטנלי היה האירופאי היחידי ששרד. המשלחת הצליחה לשרטט את הגאוגרפיה של האגמים הגדולים ולאורך נהר הקונגו עד הים.
בספרו של סטנלי מ-1878 "דרך היבשת האפלה" אשר מתאר את המסע, קיים תיאור של מקרה בו נהרגו כמה מקומיים באי בומבירה. התיאור היה אומנם מוגזם ומנופח, נועד לספק "אקשן" לקורא ולהציג את סטנלי כאדם קשוח, אולם אויביו המתחסדים בממסד הבריטי אשר מעולם לא יצאו לשום מסע בעצמם, השתמשו בתיאור בכדי לפגוע בדמותו. האירוע אומנם עזר רבות במכירת הספר, אולם גם העניק לסטנלי תדמית של אדם ברוטלי. כך, לא נותרה לו ברירה אלא לפנות לספונסר היחיד שנותר אשר יסכים לעזור לו לממן את המסע הבא לאפריקה - לאופולד השני, מלך הבלגים.
ספרו של סטנלי מראה בבירור כי סחר העבדים במרכז אפריקה נוהל על ידי ערבים-סווהילים תוך שיתוף פעולה הדוק עם ממלכות אפריקאיות מקומיות שונות. פלישות הג'יהאד לתוך אפריקה החלו עוד במאה ה-7 ובמאה ה-9 כבר הייתה לפולשים נוכחות מקומית קבועה; בשנות ה-70 של המאה ה-19 פעילות סחר העבדים שלהם התקיימה לכל הפחות עד טנזניה המודרנית. שבטים רבים אותם פגש סטנלי מעולם לא ראו אירופאים, אולם הם כולם הכירו את הערבים, אשר ניהלו גם סחר רווחי מאוד בשנהב. סטנלי קיווה שהפעילות עם המלך הבלגי תעזור לחסל את סחר העבדים הג'יהאדגיסטי הזה בשחורים.
במהלך המסע בקונגו ראה סטנלי כפרים שלמים שהתרוקנו או נהרסו עקב פשיטות של ערבים או אפריקאים אחרים לצורכי תפיסת עבדים. כמו ליווינגסטון, גם הוא ביקש לעשות "משהו נפלא" עבור קונגו. הוא ואחרים היו בטוחים כי הדרך לשבור את מערכת הסחר בעבדים הייתה לפתוח את אפריקה לעולם, מה שיספק לאומות המתועשות חומרי גלם ושווקים חדשים. במקרה כזה יפסיקו האפריקאים את מנהג הסחר בעבדים היות ובעזרת המסחר עם אירופה הם יוכלו לרכוש את כל אשר צריכים, כגון בד, ללא הצורך למכור אחד את השני.
לאופולד, מצד שני, רצה קולוניה והתעניין בקונגו עקב המשאבים הטבעיים שלה. הוא השתמש באידאלים של סטנלי והציג את פרויקט הקמת תחנות מסחר לאורך נהר הקונגו ואת שיפור תנאי המחיה דרך תירבות ונצרות כפעילות פילנתרופית, כאשר בפועל ביקש בסיס לגאלי לשליטה אישית ישירה באזור.
סטנלי ביקש להשיג הסכמי חכירה עם ראשי השבטים המקומיים לצורכי הקמת התחנות, אולם לאופולד כאמור ביקש שליטה. המלך החליף את ההסכמים של סטנלי, השתמש באי ידיעת קרוא וכתוב של הצ'יפים, ואף ערך את ספרו של סטנלי על מדינת קונגו החופשית והוסיף הסכמים שסטנלי עצמו לא היה חותם עם המקומיים. כך, היה זה לאופולד אשר רימה את סטנלי, ולא סטנלי שרימה את הצ'יפים כפי שלעתים נטען. סטנלי זעם בהמשך על המדיניות הבלגית במדינת קונגו החופשית, אם כי אולי חשב שהתרמית הינה הכרחית לצורך השגת מטרות הומניטריות.
המסע האחרון של סטנלי - משלחת ההצלה של אמין פאשה - פגע בתדמיתו של סטנלי יותר מכל דבר אחר. המטרה של המשלחת הייתה להציל את מגלה הארצות והרופא היהודי משלזיה אמין פאשה (אדוארד שניצר), אשר מונה למושל אקווטוריה (אוגנדה ודרום סודן המודרניות). כאשר המורדים המהדיסטיים הג'יהאדיסטיים הסודניים תפסו את ח'רטום ב-1885 ורצחו את הגנרל צ'ארלס גורדון, הממשל הבריטי-מצרי התמוטטת ונוצר ניתוק מלא עם אקווטוריה.
הציבור הבריטי ראה בפאשה דמות דומה לגורדון והייתה דרישה גדולה למשלחת הצלה. סטנלי נהג לרוב לבחור בעצמו את אנשי משלחתו והעדיף גברים שחורים שכן חשב שהאירופאים יותר מדי מפונקים ומתלוננים ואהב בעיקר אירופאים קשוחים עם רקע כמו שלו. אולם הפעם המארגן היה הפילנתרופ ואיש העסקים הסקוטי וויליאם מקינון, אשר גייס את הכספים והיה בעלי ניסיון בנושאים קולוניאליים. הצוות הבכיר הורכב ממעמד הקצינים ומכובדים אחרים.
המסע הזה היה קשה אף יותר מהקודמים. הם שרדו סכנות, מחלות, רעב ושבטים עונים ולעתים אף קניבליים. מבין האוניות שקיבל מלאופולד רק אחת עבדה כנדרש, מה שלא אפשר העברת אנשים וציוד לאקווטוריה בכמות הנדרשת. סטנלי פיצל את כוחו, אשר היה אמור להתאחד בהמשך. ביערות הגשם של איטורי הם הותקפו בידי פיגמים שירו חצים רעילים, אולם חרף קשיים נוספים הם הצליחו להגיע ליעדם. אולם אז הם גילו כי פאשה לא הציג נכונה את הדברים, ולא רק שלא הוביל את אנשיו בקרב נואש כנגד הסיכויים, הוא אף לא באמת היה המפקד האחראי ולא מיהר לעזוב.
מספר חודשים לאחר מכן חזר סטנלי למחנה בו נשארה הקבוצה השנייה ומצא רק אירופאי אחד אחראי. השאר מתו מרעב או ממחלות, הגופות שכבו בשטח פתוח, זוהמה הייתה בכל מקום והשורדים נראו כשלדים. הוא גילה כי המפקד האחראי איבד את שפיותו ונהרג. גם אחראים התנהלו בצורה לא מכובדת.
כאשר חזר לציביליזציה התקשה סטנלי להסביר את הכישלון שהתרחש. הוא לא מיהר להאשים את אנשי הקבוצה השנייה שכן היה מואשם בכך שהשאיר אנשים כאלו כאחראים לבדם, אולם המשפחות של קורבנות קבוצה זו עדיין מיהרו להאשימו שמבזה את שמם. ספרו המוכר של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה", קיבל קרוב לוודאי את השראתו מההתנהלות של אנשי הקבוצה השנייה.
מבקריו של סטנלי גם דאגו להציג כיצד לעומתו היה אמין פאשה "מלומד טוב לב". בפועל היה זה עיוות היסטורי נוסף שכן פאשה כה תמך בברוטליות שאפילו קניבלים מצפון זמביה סירבו למכור לו עבדים. סטנלי היה נפגע בין אם היה אומר את האמת או לא, והוא בכל מקרה נאלץ לחיות את שארית חייו עם המחשבה על 500 האנשים שאיבדו את חייהם במשלחת המיותרת הזאת.
בשלב האחרון של חייו חזר סטנלי ללונדון והתחתן עם ציירת ב-1890. הוא אהב אותה רבות אך פחות אהב את התעקשותה כי ייכנס לחיים הפוליטיים. עקב הקשיים בילדותו הוא לא רצה ללכת נגד רצונה של אשתו הצעירה יותר ושנתיים לאחר הנישואין התמודד לפרלמנט. הוא שנא את הפוליטיקה וראה במערכת הבחירות השפלה ועל כן קיווה להפסיד. אכן, הוא הובס בפעמים הראשונות, אך ב-1895 נבחר לפרלמנט ונשאר בתפקיד 5 שנים.
בעשור האחרון של המאה ה-19 מצבו הבריאותי היה ירוד, ללא ספק בהשפעת המסעות הקשים באפריקה. הוא קנה אחוזה לחיות בה בשקט ובנפרד מאשתו, עם בנו המאומץ שנולד לקרובי משפחתו. לא היו לו ילדים משלו.
חמש שנים לפני מותו קיבל את תואר האבירות, אולם לא התאפשר לו להיקבר לצד ליווינגסטון שכן עדיין היה דמות שנויה במחלוקת. על המצבה שלו נכתב גם הכינוי שלו - "בולה מטארי" - אותו קיבל באפריקה, ומשמעותו "שובר האבנים" בשפת הקונגו. סטנלי הציג תמיד חזות קשוחה, כתוצאה מחייו המוקדמים ובהשפעת התקופה בה הגבריות הייתה בוטה יותר מאשר בעידן הפוסט-פמניסטי העדין כיום. אולם בפנים ועם עצמו הוא היה מקסים, חביב ונעים.
לגבי תדמיתו הברוטלית, הוא נאלץ להתמודד עם גנבים, עריקים ושקרנים, ובהחלט היו לו לא מעטים כאלו במשלחותיו. אולם הוא תמיד השתדל להימנע מעימותים עם השבטים המקומיים בכך שהציע להם שלום ומתנות. השימוש בכוח נעשה רק במקרים של סכנת חיים. הוא אכן היה כלי של מעשי הנוכלות של לאופולד, אך עשה זאת ללא יודעין, ואף האמין כי הפעילות נועדה להיטיב עם אפריקה. כאשר חזר לחוף המזרחי בסוף מסעו נחרד לגלות כי סוחרי העבדים כבר עשו שימוש במסלולים שהקים. הרצון לשבור את מערכת העבדות ולתרבת את המקומיים הוביל לטרגדיה שהייתה מדינת קונגו החופשית, ומשלחת ההצלה של אמין פאשה הביאה גם מחלות חדשות.
הביוגרפיה החדשה וזוכת הפרסים הזאת על חייו של סטנלי מציעה הקשר היסטורי ומנה של ראליזם לשאלת האשמה הפוסט-קולוניאלית. כיום, בדיעבד, אנו מרגישים עליונות מוסרית ומבקרים את אלו שבעבר לא יכלו לראות את מה שיקרה בעתיד. אולם אנחנו שוכחים שבשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 ושני העשורים הראשונים של המאה ה-20 היו אלו הרשויות הקולוניאליות, ולא המקומיים, אשר שמו סוף חד למערכת השעבוד האפריקאית. הצרפתים והבריטים שמרו בקולוניות שלהם על שלטון החוק. ההתערבות באפריקה של המאה ה-19, למעט זו של לאופולד השני, נראתה כמשימה לטובתה של היבשת, ונועדה לשפר את המצב החברתי ופיתוח התיעוש.
אולי, אם כך, יש עוד תקווה להערכה מחודשת של התקופה הקולוניאלית.
ניתן להעלות גם את השאלה: מה היה קורה אם הייתה נותרת אפריקה בידיהם של ערבים-סווהילים ללא ההתערבות האירופאית? אפשר להניח כי המצב בדארפור בהחלט עונה על השאלה.
[1] Tim Jeal, Stanley: The Impossible Life of Africa’s Greatest Explorer, Faber and Faber, 2007.
[2] http://www.gutenberg.org/ebooks/5157
