הג'יהאד העקוב ביותר מדם בהיסטוריה - הודו.
הג'יהאד העקוב ביותר מדם בהיסטוריה - הודו.
לפני תחילת הפלישות הג'יהאדיסטיות הייתה הודו אחת התרבויות הגדולות בעולם. עוד במאה ה-10 היא לא נפלה מהפרסים, הביזנטים והסינים בתחומי הפילוסופיה, המתמטיקה ומדעי הטבע. מתמטיקאים הודים היו אלו שלמעשה פיתחו את המספר אפס, כמו גם פיתוחים רבים אחרים כגון מה שייקרא בהמשך "אלגברה"; פיתוחים אלו הועברו מאוחר יותר לעולם המזרח תיכוני, אשר ממשיך לטעון עד היום כי מדובר בהמצאות שלו. אכן, לפני הפלישה המזרח תיכונית, הייתה הודו תרבות עשירה, ואחת מהתרבויות המתקדמות ביותר בכל הזמנים יחסית לתקופה. הפיסול, הארכיטקטורה והאמנות היו כה יוצאי דופן שהפולשים מהמדבר שכבשו אותם לא הצליחו לשחזרם, חרף הטענות לאחרת.
ב-636 פקד הח'ליף עומר על פשיטות ה-ראזי הראשונות בכדי לבזוז את תאנה, על החוף המערבי של הודו ליד מהאראשטרה. 570 שנים מאוחר יותר הוקמה סולטנות דלהי תחת חייל-עבד טורקי בשם קטב אל-דין איבכ. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-4 שלבים מרכזיים: הראשון בין 636 ל-713 כאשר המגנים ההינדים התמודדו עם פלישות הג'יהאדיסטים מחצי האי ערב. השנייה נמשכה עד 870 והתאפיינה בתקיפות ערביות וטורקיות נגד הממלכה ההינדית של אפגניסטן. השלישית התקיימה בין 870 ול-1030 כאשר במהלכה ניסו הטורקים שוב ושוב להשתלט על פנג'אב, והיא התאפיינה במיוחד במסעות ההרסניים של מחמוד מע'זנה החל משנת 1000. והשלב הרביעי הוא כיבושיו של מוחמד גאורי בצפון-מערב הודו ועמק הגנגס מ-1175 ועד 1206.
כיום, ההתנגדות ההיסטורית העזה והעיקשת של ההינדים במשך קרוב ל-400 שנים נגד (בעיקר) הערבים והטורקים הינה פחות מוכרת. חרף המהירות הגדולה של הג'יהאד של מחמוד מע'זנה והשימוש בטקטיקות בזק וקנאיות דתית, למשל, לא הצליחו יורשיו במשך 150 שנים להרחיב את גבול הג'יהאד אל מעבר לפנג'אב. אפילו לאחר הקמת סולטנות דלהי אשר התקיימה בין 1206 ל-1526, ובהמשך תחת האימפריה המוגולית אשר התקיימה עד 1707, כשלו השליטים המזרח תיכוניים להמיר את דתם של רוב ההודים שהיו תחת שליטתם. מייסד האימפריה המוגולית, באבור (זהיר א-דין מוחמד), כתב כי עולם ההינדים הוא שונה ואחר לחלוטין, וברגע שחוצים את ה-סינד, הארץ עצמה ובכל מה שנמצא בה הוא עולם מנהגים שונים.
התרבות הבודהיסטית של הודו, לעומת זאת, הציגה התנגדות קטנה בהרבה. לתקיפות ה-ראזי הג'יהאדיסטיות במאה ה-12 המאוחרת הייתה השפעה הרסנית מאוד על הקהילות הבודהיסטיות של צפון הודו, בעיקר סביב ביהר. לפי מקורות מזרח תיכוניים, אשר לא ידעו להבדיל בין סוגי "הכופרים", רוב "המגולחים" נרצחו על ידם בטבח הגדול של 1193. הספרייה הגדולה שלהם נשרפה ובכל מקרה לא נותר איש שיוכל היה לקרוא את התוכן שלה. הפולחן הבודהיסטי של ימי הביניים כלל הרבה מאוד צלמיות שהרגיזו במיוחד את הפולשים הקנאים, והרס המקדשים של סארנאט ליד ואראנסי הוא עדות לזעם והשמד הרב. הפלישות המוקדמות השמידו מונומנטים עתיקים רבים, ולמעשה הן היו קטלניות ביותר לבודהיזם כדת מאורגנת בצפון הודו, בזמן שהנזירים ששרדו ברחו והתפזרו בנפאל, טיבט והדרום, ואף הגיעו עד טורקסטן. לאחר שנת 1200 לא נותרה כמעט שום עדויות לפעילות בודהיסטית בצפון הודו. אפילו במרץ 2001 4 פסלי בודהה ענקיים הושמדו באפגניסטן.
ההיסטוריון אל-בלאד'רי בן המאה ה-9 מספק נתונים על הכיבוש של סינד בידי מוחמד אבן קאסים ב-712. מהם ברור כי עוד מראשית הדרך ביקשו הפולשים להמיר את הדת של האזור דרך כיבוש, קולוניזציה והמרה מקומית. אבן קאסים הרס מקדשים, פסלים והרג רבים. לאחר הכיבוש הברוטלי של דובאל, למשל, הוא העניק חלק מהעיר לבני דתו, בנה מסגדים, ויישב 4000 מתיישבים. חרף העובדה כי ההודים המקומיים התחננו לרחמים, אבן קאסים אמר כי לא קיבל שום הנחיות מהממונה עליו - המושל של עיראק אל-חג'אג' - לחוס על התושבים ועל כן במשך שלושה ימים התרחש טבח נוראי ללא הבחנה. לאחר מכן, המקדש המקומי נהרס ו-700 נשים נתפסו כשפחות מין.
גם ראור – ליד נוואבשה המודרנית, סינד – חוותה זוועות דומות. אבן קאסים טבח ב-6000 גברים והמשרתים שלהם, ותפס את הנשים והילדים. 60 אלף עבדים, לרבות 30 נערות מבני האצולה, נשלחו למושל עיראק אל-חג'אג' יחד עם ראשו הכרות של השליט ההינדי המקומי. עם הכיבוש ביצעו נשים מקומיות רבות את הטקסט הנורא ג'והאר, לפיו זרקו עצמן מרצונן אל תוך האש במקום להיתפס.
ההינדים, לעומת הנוצרים והיהודים, לא נתפסים כאנשי הספר, ועל כן סבלו ממקרי טבח גדולים ומזוויעים אף יותר. אולם מסיבות פרקטיות, התעלם תחילה אבן קאסים מדרישות החוק הדתי וכן מדרישותיו של אל-חג'אג' ובמקום זאת הטיל גם עליהם את מס הג'יזיה והפך אותם לד'ימי. כתוצאה, הינדים רבים ברחו להרים בכדי הן לשמר את דתם והן את רכושם. אל-חג'אג' זעם על המתינות הזאת, ציטט את ספר הקודש: "אם תפגשו כופרים קצצו את ראשיהם ופרצו בהם פרץ גדול" (47,4), דרש לא לחוס עליהם וציין שאבן קאסים עובר על החוק הדתי. חג'אג' דרש כי כל הגברים המבוגרים יוצאו להורג והילדים שלהם ייאסרו. אבן קאסים נענה לפקודה, ובהגיעו לעיר ברהמינאבאד (מאנסורה המודרנית, סינד), טבח בבין 6 ל-16 אלף גברים.
הדפוס הזה נמשך עד מותו של המלך המוגולי הגדול האחרון ב-1707. היו שליטים מתונים יותר והיו אכזריים יותר, אולם המסגרת הכללית לא השתנתה היות והייתה נעוצה בחוק הדתי. בהיותם של ההינדים כופרים שאינם שייכים אפילו לעמי הספר, היו שליטים שביקשו לפגוע בהם יותר, והם נותרו אזרחים מופלים ונסבלו לעתים רק כד'ימי המשלמים את הג'יזיה.
בין 1000 ל-1030 ניהל מחמוד מע'זנה 17 מסעות ג'יהאד אל תוך הודו. גם היסטוריון החצר שלו כותב כי מטרתו הייתה להשליט את דתו ולפגוע בלא מאמינים, וכי הג'יהאדיסטים השמידו כל דבר שעמד בדרכם. כבר בהתקפה הראשונה בשנת 1000 הוא הצליח לבצע כיבושים והמרות. בהתקפה על מה שהיום פשאוור ב-1001 הוא תפס מלך של שושלת הינדית מצפון-מערב הודו והמיר כמה מהכפופים אליו. בעיר בהרה, פנג'אב, כל מי שלא המיר את דתו נרצח. אותו דבר התרחש גם במולטאן, היכן שרבים המירו את דתם. ב-1015 הוא המיר את דתם של רבים בעמק קשמיר. כך גם במסעות המאוחרים יותר במתורה, באראן (ראג'סטאן) וקאנאוג'. בבאראן 10 אלף המירו את דתם, לרבות הרג'ה. היסטוריון החצר מוסיף כי עקב ההרס הרב רבים המירו את דתם, ואלו שהלכו להילחם והמירו את דתם לאחר שהוכנעו. בג'יהאד של 1023 הותקפו קירת, נור, לוהקוט ו-לאהור. רבים המירו את דתם.
כהרגלם, מסעות הג'יהאד המתמשכים לוו בהרס ואכזריות אדירים. כפי שכותב היסטוריון החצר על מקרי הטבח בסרסאווה ותאנסאר בצפון הודו: בתאנסאר, לאחר שסירבו המקומיים להמיר את דתם, דמם נשפך בכמויות כה גדולות שהגיע לנחל והתושבים לא יכלו לשתות ממנו; בסרסאווה הפולשים לא התעניינו אפילו בביזה אלא בטבח, ובמשך שלושה ימים עוד חיפשו שלל על גופות הנרצחים.
המסע האחרון והמוכר של מחמוד לסומאנת ב-1025 היה אכזרי וברוטלי לא פחות. אחרי שכבש אותה בקלות פקד על טבח של 50 אלף איש. הצלמית של העיר נשברה וחלקיה נשלחו לגאזי, מכה ומדינה, והושלכו על מדרגות המסגדים.
המלומד בן המאה ה-11 אל-בירוני כותב כי מחמוד הרס את כל השגשוג המקומי, וההינדים התפזרו כמו אבק לכל כיוון. "זו גם הסיבה לכך שמדעי ההינדים נסוגו הרחק מאותם אזורי הארץ שנכבשו על ידינו, וברחו למקומות שידנו עדיין לא יכולה להגיע אליהם, לקשמיר, בנארס ומקומות אחרים."
ללא ספק, ההידנים בני התקופה ראו בו את השד עצמו. הוא הרס ובזז אמנות, ערים, הרס מקדשים באופן מוחלט, שעבד לעבדות אלפי נשים וילדים, טבח במקומיים כמעט בכל מקום שהגיע אליו והמיר בכוח את דתם של רבים אחרים.
במחצית השנייה של המאה ה-11 היה מוחמד גאורי, סולטן שושלת גוריד, מוכן לפלישה מלאה ולהשתלטות על הודו. שלא כמו קודמיו, היו ברשותו מסמכים גאוגרפיים ורשומות על התרבות הגאופוליטית של התת יבשת, כמו גם רשומות צבאיות אחרות, וכן היה מאחוריו צבא גדול של טורקים, פרסים ואפגנים.
את המסע הראשון שלו הוא התחיל נגד מולטאן ב-1175, וב-1178 גם נגד גוג'ראט. ב-1191 הוא הביס צבא מלוכני גדול ומאוחד, ובעקבות כך תפס במהירות ובאכזריות גם 4 ערים בפנג'אב והריאנה. הוא טבח ברבים, הרס את המקדשים ובנה מסגדים במקומם. הוא המשיך לאג'מר בראג'סטאן וביצע שם מעשים דומים. הוא הציב בדלהי צבא כיבוש תחת סגנו קטב אל-דין איבכ, אשר בהמשך ייסד והפך ב-1206 לשליט הראשון של סולטנות דלהי.
ליחס המפלה כלפי ההינדים (כסוג של ד'ימי), אשר החל עוד במאה ה-8, הייתה השפעה גדולה גם בתקופת סולטנות דלהי וכן בתקופת האימפריה המוגולית לאחריה עד 1707. במשך כל תקופת הסולטנות הייתה הדת של הכובשים גם הדת של המדינה, ותפקידו של הסולטן היה ליישם אותה בקרב התושבים. אפילו "הנאור" יחסית שבין הסולטנים, מוחמד אבן טוגלאק, היה אדוק מאוד לגבי דתו וסירב לתקן ולשפץ מקדשים הינדיים ובודהיסטיים, ובטח שלא אפשר בניית חדשים. כמו הד'מי במערב, גם ההינדים חויבו לשלם את הג'יזיה, אסור היה להם לחגוג את החגים שלהם בפומבי, לא לקדם את דתם. מקדשים נוספים שלהם נהרסו, והיו סולטנים אשר אף אסרו על רחצה טקסית במקומות קדושים ועשו הכל בכדי שימירו את דתם. אלו שאכן המירו את דתם קיבלו פטור מהג'יזיה, יכלו לקבל תפקידים ממשלתיים, ואפילו יכלו לקבל מענק כפסי או אדמות. כך, לא רק שלא היה להינדים חופש פולחן, אלא הם אף חוו רדיפות. ההרס של מקדשים רבים נראה עד היום.
פירוז שאה טוגלאק, שליט סולטנות דלהי החל מ-1351, הפתיע כפר הינדי בו חגגו פסטיבל דתי ורצח את כל המשתתפים. לאחר הטבח הרס את המקדשים ובנה מסגדים במקומם.
למעט תקופתו של ג'לאל א-דין אכבר הפחות אדוק במחצית השנייה של המאה ה-16, בה מתועד רק מקרה טבח אחד של 30 אלף הינדים בפברואר 1568, גם בתקופת האימפריה המוגולית מצבם של ההינדים לא היה טוב בהרבה. השלטים של האימפריה המשיכו את כל המגבלות הדתיות והחברתיות המעמדיות הגדולות על ההינדים. השיא הגיע בתקופתו של המלך האחרון, אורנגזב, אשר בכוונה קידם מדיניות יסודית של הריסת מקדשים הינדיים, ברמה שלא נראתה לפני או אחרי.
נכדו של אכבר, שאה ג'האן, המלך החמישי של האימפריה המוגולית בן המאה ה-17, זכור למערביים בעיקר כבונה הטאג' מהאל. רובם אינם יודעים אולם כי הוא היה מחרחר מלחמה אכזרי אשר בתקופה של פחות מ-30 שנים ניהל 48 מערכות צבאיות נגד "הלא-מאמינים". לפי מנהג שלמד מהעותמאנים, גם הוא רצח את אחיו לאחר שעלה לשלטון, למעט אחד שהצליח לברוח לפרס. היו לו 5000 פילגשים בהרמון, אך הוא עדיין קיים יחסי מין גם עם שתי בנותיו. במהלך שלטונו 76 מקדשים הינדיים נהרסו ב-בנארס. כך גם כנסיות נוצריות ב-אגרה ולאהור. לאחר מצור של שלושה חודשים על מובלעת פורטוגזית ליד קולקטה, הוא פוצץ עם אבק שרפה, הטביע או שרף עשרות אלפי תושבים. 4000 נלקחו לאגרה, שם נאמר להם להמיר את דתם או למות; הם סירבו ונרצחו, למעט הנערות הצעירות אשר נשלחו להרמונות.
למעשה, בתקופת השלטון הקצרה של הבריטים, ביצעו ההינדים קפיצת מדרגה תרבותית גדולה הרבה יותר מאשר בכל מאות השנים לפני כן.
בסדרה האדירה "תולדות התרבות" של ההיסטוריון האמריקאי המוכר ויל דוראנט, הוא כותב על מה שהוא מכנה "כנראה הסיפור העקוב ביותר מדם בהיסטוריה": "סיפור מייאש, שכן מסרו הברור הוא שהציוויליזציה היא יקרת ערך, שאת הסדר והחופש המורכב והעדין שלה ניתן להפיל בכל רגע על ידי ברברים הפולשים מבחוץ ומתרבים מבפנים."
אחת הגרסאות לשמה האטימולוגי של הינדו-כוש, רכס ההרים בכניסה הצופן-מערבית להודו, היא "טבח ההודים", מזכרת מתקופה בה עבדים מהתת יבשת ההודית מתו בהרים האפגניים במהלך המעבר שלהם לחצרות של הפולשים באסיה הקטנה.
כאמור, בהיותם לא חלק מעמי הספר כמו הנוצרים או היהודים, ההינדים לא זכו אפילו לרחמים המינימליים ביותר. מקרי הטבח של הג'יהאד בהודו הם חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. מדובר במספרים מצטברים גדולים יותר מאשר בשואת העם היהודי, הטרור הסובייטי, הטבח היפני של הסינים במהלך מלחמת העולם השנייה, ההשמדה של מאו דזה-דונג של החקלאים הסיניים, רצח העם הארמני בידי הטורקים, או כל פשע אחר נגד האנושות במהלך המאה ה-20 או לפני כן. ועדיין, עד היום עובדה זו מוכרת פחות מחוץ להודו עצמה.
אחד האשמים בכך אלו הבריטים, אשר במסגרת מדיניות הפרד ומשול ביקשו להסתיר עובדה זו בכדי שיוכלו להשתמש במוסלמים נגד ההינדים הרבים יותר. אשמים נוספים הם גנדי וראש הממשלה הראשון ג'ווהרלל נהרו, אשר במסגרת המאבק לעצמאות הסתירו את הזוועות ההיסטוריות בכדי להציג חזית אחידה לכאורה נגד הבריטים. כמובן שהעמדת פנים זו התפוגגה לאחר קבלת העצמאות ומיליונים מצאו את מותם לאחר שהבריטים פיצלו את התת יבשת ויצרו את פקיסטן משטח ששייך להודים. יתר על כן, ההיסטוריוגרפיה המרקסיסטית מבקשת כהרגלה לצבוע בלבן את ההיסטוריה הג'יהאדיסטית של המזרח תיכוניים – תופעה שאת תוצאותיה רואים בבירור כיום – וסופרים מרקסיסטיים הודיים ביקשו לאחר קבלת העצמאות להתעלם ולמחוק את ההיסטוריה הזאת, חרף הזוועות שחוו אבותיהם. כיום, הפולשים לשעבר הם מיעוט בתוך הודו עצמה, והתקינות הפוליטית ההודית לא מאפשרת לדון נגד "המיעוט המדוכא". בדומה למערב, אינטלקטואלים הודיים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית תמיד ממהרים להאשים בהכל את הודו עצמה ואת התרבות ההינדית שלהם.
בפועל, עד היום הג'יהאדיסטים המיליטנטיים רואים בהודו "עסק לא גמור" והיא נותרה בראש סדר היום של מדינות עשירות בנפט כמו ערב הסעודית, שמבזבזות מיליונים מדי שנה בניסיון להמיר את דתם של ההינדים.
מקורות:
Ashirbadi Lal Srivastava, The Sultanate of Delhi, 711-1526 A.D.: Including the Arab invasion of Sindh, Hindu rule in Afghanistan and causes of the defeat of the Hindus in early medieval age, Shiva Lal Agarwala, 1969.
Kishori Saran Lal, The Legacy of Muslim Rule in India, Aditya Prakashan, 1993.
R.C. Majumdar, (ed.), The History and Culture of the Indian People, Vols. 3 & 6.
Henry Miers Elliot and John Dowson, A History of India as Told by its own Historians, Vols. 1 & 2.
