טרף קל - שערוריית הניצול המיני של בריטניה.
טרף קל - שערוריית הניצול המיני של בריטניה.
בספרו החשוב "טרף קל: בתוך שערוריית כנופיות הניצול המיני של בריטניה" מ-2016,[1] מציג פיטר מקלופלין כיצד התקינות הפוליטית, בהשראת הרב-תרבותיות ויחד עם התעלמות עיוורת ומכוונת בכל הנוגע לדוקטרינה האסלאמית, סיכנה את חייהם, ביטחונם ורווחתם של ילדים. כפי שהוא מראה, החל מ-1988, הניצול המיני, שהתקיים ברמה הלאומית, הוביל להרס חייהן של בין 100 אלף למיליון ילדות ונערות. בעזרת עדויות ומסמכים הוא מוכיח כיצד הפחד מלהיחשב ל"גזעני", וההשלכות המשפטיות הפליליות שיכולות להתלוות לכך, כמו גם דחיית העדויות ואף הפחד מאלימות ממשית עקב איומים, גרמו להתעלמות מהמידע אודות המתרחש ולחוסר התערבות מוחלט למען הקורבנות הצעירות. למעשה, פעילות נרחבת, חתרנית ומכוונת למטרת ניצול ושעבוד מיני של ילדים הוסתרה בגלל התקינות הפוליטית והחשש מפני אלימות ופעולות תגמול מוסלמיות.
כותרת הספר מגיעה מג'ק סטרו, מזכיר הפנים לשעבר של הממלכה המאוחדת, אשר הבין את נקודת המבט של העבריינים אשר ראו בבנות הבריטיות הנוצריות "טרף קל". אכן, רבים מאנשי הכנופיות הללו אף האשימו את הבנות, חלקן בנות 11, על היותן "מפתות" בכוונה ועל כך שמנסות להשחית את "המוסריות" האסלאמית.
בעת מחקרו, גילה מקלופלין הבדל בולט בין המהגרים לפדופילים הבריטיים. הפדופילים הבריטיים פעלו לרוב לבדם ובסודיות, פחדו מההשלכות המשפטיות של מערכת אכיפת החוק במידה ויתפסו, הכחישו את מעשיהם במהלך משפטיהם, וראו את הפעילות הבזויה הזאת בבושה וכן קיבלו ביקורת רבה מהחברים והמשפחות. הפושעים הלא בריטיים, לעומת זאת, פעלו בקבוצות וככנופיות, לא ראו דבר פסול בפעילות הזאת אותה מאשרת להם השריעה, קיבלו תמיכה מלאה מהקהילות שלהם וכן הרגישו כי הינם מעל לחוק. מקלופלין לא גילה אף לא מקרה אחד של ניצול מיני של נערות מוסלמיות בידי בריטים, חרף העובדה כי המוסלמים עדיין מרכיבים מיעוט בממלכה המאוחדת.
התקשורת הפרוגרסיבית הסתירה כמובן את האופי האמתי של הפשעים ואף הציגה את המבצעים בשם הגנרי "אסייתיים". כך, הצנזורה העצמית של התקשורת והעונשים העלובים, אם בכלל, שניתנו לפושעים אפשרו את המשך קיומה "המשגשג" של תעשיית הניצול המיני ללא הפרעה מאז שנת 1988.
מקלופלין חושף כי הסרסורים והאנסים הללו פעלו כחלק מרשת מאורגנת היטב של נהגי מוניות, מאבטחים, ובעלי חנויות ומסעדות. הבנות, לרוב בגילאים 11 עד 14 ללא משפחות מתפקדות, נלכדו בזמן שהלכו מבתי הספר, קניונים, מסעדות, תחנות אוטובוס ומקומות ציבוריים אחרים. הפושעים פיתו אותן עם מחמאות, חברות מדומה, מתנות, אלכוהול וסמים. הספר מצטט עובד עירייה באגודת הילדים אשר אמר כי "כל ילדה שגרה בבית ילדים בעיר ברמינגהם מנוצלת מינית."
מקלופלין אף מצביע על הרווחיות המזעזעת של מערכת הניצול המיני של הבריטיות, ומצטט מחקר של פעילה פמיניסטית אשר מעריכה כי סרסור "אסייתי" יכול להרוויח בין 300 ל-600 אלף דולר בשנה אחת רק בעזרת נערה אחת בגיל 16. לאורך 15 שנים הרווח יכול להגיע אף קרוב לחצי מיליארד.
מקלופלין מציג בצורה כואבת וברורה את התסכול והייאוש של משפחות הקורבנות שחיפשו ללא הועיל במשך למעלה מעשור עזרה ממועצות מקומיות, רשויות אכיפת החוק, אנשי מקצוע לטיפול בילדים ועיתונאים. חמור מכך, הרשויות הבריטיות לא רק שלא עזרו, אלא אף לא הזהירו את ההורים שהנערות הצעירות נמצאות בסכנה ולא המליצו על שום אמצעי פיקוח או זהירות. הרשויות לא הפעילו שום תכניות לימוד לנערות והורים וסירבו להעניק כל ראיון לתקשורת בעניין זה. המורים ועובדי מערכת החינוך לא עשו דבר בכדי להקים מנגנון אבטחה באזור בתי הספר על מנת למנוע מהמוסלמים לארוב לנערות בסביבה זו.
מקלופלין מראה שהמשטרה דחתה באופן עקבי את תלונות ההורים ולא הקימה מבצעי מעקב באזורים בהם התרחשו ההתעללויות. קשה אומנם להאמין, אך במקרים מסוימים המשטרה אף עצרה את ההורים אשר ניסו להציל את הילדות שלהם. באחד המקרים, נעצרו אבות אשר מצאו את המקום בו הבנות שלהם עברו התעללות מינית וניסו להציל אותן. למעשה, מקלופלין מגלה כי שוטרי אכיפת החוק אפילו החזירו את הבנות הבריטיות לסרסורים שלהן.
המחבר גם חושף כי רשויות מקומיות, עובדים סוציאליים, איגודי מורים, ארגונים חינוכיים וסוכנויות ילדים לא עשו דבר ולא משכו תשומת לב ציבורית למתרחש. הפחד מהאשמות ב"גזענות" מנע את האחריות המוטלת עליהם להגן על הילדים. למעשה, איגודי מורים גדולים עמדו מאחורי ארגון "מאוחדים נגד הפאשיזם", אשר חסם את הפרסום הציבורי של תופעות הניצול המיני.
ב-2008 הפיק מרכז סחר בבני האדם בבריטניה, בעזרת משלם המסים, את הסרט "המאהב המסוכן שלי".[2] הסרט נועד לכאורה להזהיר וללמד נערות צעירות בדבר קיומן של כנופיות המנצלות מינית, אולם לא היה כל אזכור בדבר המעורבות המוסלמית או גילן הצעיר של הנפגעות. בכל מקרה, היה קשה מאוד להשיג את הסרט והוא לא הוצג לקהל היעד הנדרש – נערות, הורים, עובדים סוציאליים, שוטרים, מורים, ועבדי רפואה ותחום נפגעי תקיפה מינית.
מקלופלין מצביע בכאב רב גם על התהליכים הפליליים המוגבלים מאוד שהופעלו נגד העבריינים והסרסורים. גם במקרים המאוד נדירים של הרשעה בבית המשפט, העונשים היו לרוב מינימליים, והפושעים לא ישבו בדרך כלל בבתי הסוהר את מלוא העונש שניתן, אם בכלל, בניגוד לכללים המשפטיים. חברי הכנופיות ידועים כטוענים לעליונות מוסלמית, מצגים עצמם כקורבנות וטוענים לגזענות כנגדם, וכן מאיימים בנקמה נגד הנערות ובני משפחותיהן. חלקם ציטטו בבירור מניעים דתיים לפשעיהם בבתי המשפט.
באופן חמור לא פחות, הקורבנות לא קיבלו שום הגנה במהלך הדיונים המשפטיים. הגנה על זכויות הנאשם עולה על זכויות הקורבן, אפילו אם מדובר בילדים. חוק הילדים הבריטי של 1989, הדורש כי טובת הילד יהיה השיקול העיקרי של בתי המשפט, כלל אינו רלוונטי ולא התקיים במקרים אלו. מזעזעת עוד יותר היא העובדה שככל שהאוכלוסייה המוסלמית גדולה יותר באזור מסוים, כך גם אחוז ההרשאות בו קטן יותר.
כפי שמקלופלין מציג, הניצול המיני והשעבוד של הילדים נמצא בלב הדוקטרינה הדתית של האנסים. הוא סוקר את ההיסטוריה הארוכה של עבדות אסלאמית החל מהמאה ה-7, כמו גם את הכתוב בספר הקודש שלהם בדבר היחס ל"כופרים", היחס לנשים ושפחות המין, והלגיטימיות של מין עם ילדות כפי שהציג זאת הנביא שלהם עם "אשתו" בת ה-9. הוא מראה כיצד היסטורית, היה אונס נשק מלחמה לקביעת עליונות אסלאמית. אכן, הדוקטרינה הזאת מעודדת אונס ושעבוד של בני דתות אחרות, מה שנכון גם לגבי נשים נשואות.
יתר על כן, הנאמנות שלהם היא בראש ובראשונה ל"אומה" שלהם ולקהילה הדתית, וחובת האיבה המובנית כלפי לא-מוסלמים מקלה על הסרסור של נערות מדתות אחרות ומונעת כל ניסיון לחשוף את הפשיעה וההעמדה לדין. כאמור, עבדות מינית שימשה היסטורית נשק דתי לקידום שליטה ודומיננטיות אסלאמית.
מקלופלין מראה כיצד בתקופות קודמות יותר, ניצול מיני ושעבוד של נערות נראה בחברה המערבית כתועבה ורוע טהור, אולם עתה הפכה התופעה להיות חלק אינטגרלי, שגרתי וכמעט סטנדרטי בחיי היומיום בבריטניה.
"טרף קל" חושף חלק חשוב מהתמונה הרחבה יותר של התנגשות התרבויות. במשך מספר עשורים נמצאות הרשויות הבריטיות בלימבו הרב-תרבותי לפיו כל התרבויות שוות. כל מי שטוען אחרת נופל מיד להגדרה האיומה והנוראה ביותר של העידן המודרני – "גזען". תחת תפיסה זו, העבירה הממשלה ב-2001 סדרת חוקים אשר הפכו את הביקורת כלפי האסלאם לפלילית,[3] ולאחריה ב-2006 הצעת חוק[4] הכופה כנסות ואף מאסר על שיח "מסית שנאה כלפי אדם על רקע דתי או גזעי".
החוקים הללו פגעו במספר בריטים, כגון בעלי מלון אשר הואשמו ב"עלבון" אורח מוסלמי.[5] יו"ר מפלגה שמרנית נעצר בהאשמת חשד להטרדה "גזעית" לאחר שהקריא באופן פומבי קטעים מספרו של צ'רצ'יל "מלחמת הנהר" אשר מבקר את המוסלמים.[6] רופא צ'כי-בריטי דוקטור ולדיסלב רוגוזוב נחקר בחשד לעימות עם רופאה אשר סירבה להחליף את החג'אב בכיסוי ראש רפואי תקני לביצוע ניתוחים.[7]
האקלים הפוליטי "והגזעי", חרף העובדה כי האסלאם הוא לא גזע, גורם לכך שעובדי ציבור וממשל בריטיים מפחדים מההשלכות המקצועיות והמשפטיות - עד 7 שנות מאסר - רק עקב ציון הפעילות הפלילית של המהגרים, אשר מוצאים הצדקה דתית להתנהלותם זו. כך, אין זה מפתיע כי מורים, שוטרים, עובדים סוציאליים ועובדי ציבור לא ממהרים לחשוף את ההתרחשויות הפליליות, לרבות הניצול המיני של נערות בריטיות. למעשה, האשימו הנערות ששרדו את ההתעלות את ממשלת בריטניה בגין גזענות ממוסדת כלפי התושבים הבריטיים המקומיים.[8]
[1] Peter McLoughlin, Easy Meat: Inside Britain’s Grooming Gang Scandal, New English Review Press, 2016.
[2] https://www.youtube.com/watch?v=QQQwCxNRRm4&ab_channel=mydangerousloverboy
[3] https://www.theguardian.com/commentisfree/libertycentral/2009/jan/13/anti-terrorism-act
[4] https://www.theguardian.com/commentisfree/libertycentral/2008/dec/16/racial-religious-hatred-act
[5] https://www.dailymail.co.uk/news/article-1261199/Were-selling-hotel-say-Christian-couple-row-Muslim-guest.html
[6] https://www.bbc.com/news/uk-england-hampshire-27186573
[7] https://www.dailymail.co.uk/news/article-3479740/Consultant-suspended-hospital-confronting-surgeon-planned-operate-hijab-despite-against-safety-regulations.html
[8] https://www.lotuseaters.com/open-letter-grooming-gang-survivor-accuses-uk-government-of-systemic-racism-19-04-21
