קרב מנזיקרט והנפילה של אסיה הקטנה, 1071.
קרב מנזיקרט והנפילה של אסיה הקטנה, 1071.
באוגוסט 1071 התרחש אחד הקרבות החשובים והמשפיעים בהיסטוריה - קרב מנזיקרט - אשר תוצאותיו ההרסניות סללו את הדרך להקמתה של מה שהיום "טורקיה", היושבת על שטחה של אסיה הקטנה הנוצרית והביזנטית לשעבר, כמו גם על אזורים שהיו שייכים ליוון ולארמניה.
בשנת 1019 "הופיעו לראשונה החיות צמאות הדם ... אומת הכופרים הפראית המכונה 'טורקים' אשר נכנסו לארמניה", במזרח אנטוליה, "ושחטו בחרב ללא רחמים את המאמינים הנוצריים", כתב אחד ההיסטוריונים. במהלך השנים והעשורים שבאו לאחר מכן המשיכו הטורקים, בעליה מתמדת, את הפלישות לארמניה והרסו מאות רבות של כנסיות ואת חלקן הפכו למסגדים, וכן רצחו ושעבדו מאות אלפי אנשים.
"מי מסוגל לספר על ההתרחשויות והאירועים ההרסניים שפקדו את הארמנים, כי הכל היה מכוסה בדם ... בגלל ריבוי הגוויות הארץ הסריחה, וכל פרס [אנטוליה] התמלאה באינספור שבויים; כך כל אומת החיות הזו השתכרה מדם. כל בני האדם המאמנים הנוצרים היו בבכי ובסבל קודר".
לא היה גם ספק באשר לסיבות לפלישות, כפי שהסביר אחד המפקדים הצבאיים: "עם הכופרים הזה, בא נגדנו בגלל האמונה הנוצרית שלנו והם מתכוונים להשמיד את התקנות של מתפללי הצלב ולהשמיד את המאמינים הנוצרים." "ראוי ונכון לכל המאמינים לצאת עם חרבותיהם ולמות למען האמונה הנוצרית." אכן, מקורות רבים של התקופה מצביעים על נזירים, כמרים, אבות, נשים וילדים אשר ניסו בכל דרך אפשרית להתמודד עם הפולשים, רק בכדי לחוות שוב ושוב מקרי טבח.
הטורקים, מצדם, תחת ההנהגה של שבט הסלג'וקים העולה, לא הסתפקו בארמניה. הם המשיכו לרכוב מערבה מעבר למישור אנטוליה אשר היה תחת שליטתם של הביזנטים – האימפריה הרומית המזרחית – והשאירו בעקבותיהם הרס ומוות בכל מקום שהגיעו אליו. כאשר ב-1068 הפך רומאנוס הרביעי דיוגנס לקיסר האימפריה הביזנטית, הפשיטות הטורקיות כבר היה כה נרחבות ואיומות שהצורך לפעול בעניין כבר הייתה ההחלטה המרכזית של השליט החדש. כבר ב-1069 הוא גייס צבא עצום וצעד לאורך אסיה הקטנה תוך שחרור מספר רב של ערים שנפלו לטורקים.
שני הצדדים נפגשו לבסוף ב-מנזיקרט, צפונית לימת ואן. הסולטאן הטורקי מוחמד בן דאוד צ'אגרי, המוכר יותר בשמו "אלפ ארסלאן" - "אריה אמיץ" – שלח לרומאים משלחת בתואנה של שלום, כפי שכותב ההיסטוריון הביזנטי מיכאל אטליאטס אשר נכח במקום, אולם בפועל הוא רק ביקש להרוויח זמן, מעשה שהרגיז את הקיסר.
כך, נזף רומאנוס בשליחים ואילץ אותם לחזור לסולטאן. "לא יהיה שום הסכם ... ולא תהיה חזרה הביתה אלא לאחר שאעשה בארצות האסלאם את מה שנעשה על ידם בארצות רומא [ביזנטיון]." ואז, לאחר ש"גירש את השגריר בבוז הגדול ביותר", הסית רומאנוס את אנשיו למלחמה בעזרת "דברי אלימות יוצאי דופן". מפקדי צבאו הזכירו לאנשיו כי אינם נלחמים באויב רגיל אלא בכזה שבאמת מאמין שעושה את עבודת האל דרך הרס הנצרות.
בכל השלבים הראשוניים של העימות הטרידו הפרשים הטורקיים את הצבא הרומאי באמצעות טקטיקת ה"פגע וברח" המסורתית שלהם, תוך הימנעות ברורה מקרב מגע. כמו כל העמים השבטיים של ערבות אסיה, כגון ההונים לפניהם והמונגולים אחריהם, הסתמכה הלחימה הטורקית על תמרון סוסים, מארבים וירי חצים מהיר. אולם הטורקים הצטיינו אף יותר מאחרים בשילוב מוצלח ויעיל של יכולת משולשת - אנשים, סוסים ונשק. בזמן שעסקו הביזנטים בהכנות אחרונות לקרב, הטורקים פתאום הופיעו עם התקפה מהירה ואכזרית, ירו כמות אדירה של חצים, ומיד נסוגו רק בכדי לתקוף שוב במקום אחר. ביזנטים רבים נפלו לחצים, שכן "הטורקים מעבירים את חייהם בהכנת תכסיסים גדולים, ומשיגים הכל באמצעות המצאה ופבריקציה חסרת בושה", כפי שכתב אטליאטס.
בבוקר של הקרב שני הצדדים עסקו בתפילות וטקסים דתיים. הטורקים התפללו לאל שלהם "שיביא ניצחון לדתו, שיחזק את לבם עם סובלנות, שיחליש את אויבם ויטיל פחד בלבם." הסולטאן הזכיר לחייליו כי "אם נקבל את הניצחון עליהם, [טוב ויפה]. אם לא, נלך כשאהידים לגן עדן". הוא גם הזכיר להם את הפסוק מספר הקודש שלהם: "אתם המאמינים! בפגעכם בהמון הבוגדים אל תפנו אליהם ערף! וכל הפונה אליהם ערף אם לא תשיבהו חמת המלחמה" (8: טו-טז).
נראה כי אלפ ארסלאן חיכה בכוונה ליום שישי בכדי להתחיל את הקרב, בו בני דתו יתאספו במסגדים ויבקשו ניצחון. המסורת אומרת כי הח'ליף העבאסי בבגדד יצר תפילה מיוחדת אשר מלאה ברטוריקה ג'יהאדיסטית-שהידית אותה יש לקרוא במסגדים. הסולטאן הגיע לטקס התפילה הזה בבגד מיוחד ואמר לאל שלו "שמתי את אמוני בך והתקרבתי אליך דרך הג'יהאד הזה ... עזור לי להילחם דרך הג'יהאד נגד האויבים, תן לי מנוכחותך כוח מקיים, והפוך את הקשה לי לקל". כאשר קם, הסובבים צעקו רבות בדבר גדולת האל שלהם.
לאחר מכן פקד אלפ ארסלאן על מפקד בכיר בצבאו, הסריס טארנגס, "תנצח או שערוף את ראשך". טארנגס חילק את הצבא הג'יהאדיסטי למספר קבוצות, הציב מלכודות, ארגן מארבים והורה לאנשיו להקיף את הביזנטים ולהטריד אותם עם חצים. לבסוף, תוך צלילי קרב ועליית האבק בשדה הקרב, שני הצדדים נעמדו זה מול זה ב-26 באוגוסט 1071.
הקרב החל בצורה הסטנדרטית: הפרשים הטורקיים נעו במבנה סהר אשר הסתיר את מספרם המועט, דהרו במהרה קדימה, ירו חצים ומיד נסוגו. המוני רומאים וסוסותיהם נפלו. חלקם שברו שורות וברחו. שכירי חרב טורקיים פאגאניים בגדו בקיסר וערקו לטורקים בצד השני.
רומאנוס לא נבהל, ותוך שהוא שומר על הקווים ופוקד ממרכז הקו הקדמי, הוביל את כוחותיו קדימה. לרוע המזל, שטחי אנטוליה היו מאופיינים בערוצים, מעברים ורכסי הרים, וחייליו המשיכו להיהרג בהמוניהם לאחר שנפלו למארבים של הטורקים. אולם הקיסר היה נחוש להמשיך ולפגוש את הצבא האויב ולהכריעו בקרב חזיתי, מה שהייתה האסטרטגיה הסטנדרטית של הביזנטים נגד הפרשים של השבטים הנוודיים. ברם, היה לטורקים שטח אין סופי שאליו יכלו לסגת והרומאים לא הצליחו להשיג אותם. כך העימות המשיך – הרגליים הביזנטיים הכבדים התקדמו לאט בזמן שהפרשים הג'יהאדיסטיים ירו עליהם חצים וברחו. לאחר כמעט יום שלם, פקד רומאנוס על חייליו לחזור למחנה, המקום היחידי בו ניתן היה להאכיל אותם ולספק מים לסוסים. אולם ברגע שהביזנטים הפנו את הגב, פתחו הטורקים בהתקפה חזיתית מלאה תוך הסתערות וצעקות.
תוהו ובוהו החל בשורות הביזנטים ואף החלו בגידות נוספות. היו כאלו שהמשיכו לחזור למחנה בזמן שאחרים נטשו את השורות. גם הפילוג הפנים נוצרי השפיע, והסכיזם הכריסטולוגי של אמצע המאה ה-5 הוביל לכך שהארמנים היו הראשונים לנטוש את הכוחות הביזנטיים. הכאוס הרב גרם לכך שאיש לא ידע את אשר מתרחש וכל חייל נוצרי נלחם לבדו ובכך הפך לטרף קל עבור הרוכבים הטורקיים.
אכן, הכוחות הג'יהאדיסטיים, אשר גם קיבלו עתה חיזוק מכוחות העתודה, ניצלו במהירות את השורות השבורות של הביזנטים, במיוחד באגף הימני ובעורף, ואיגפו את המרכז בו עמדו רומאנוס והמשמר הורנגי שלו – ויקינגים אשר הרכיבו את יחידת העלית של האימפריה, ואשר תמיד היו בקרבת הקיסר אותו שירתו. התפתח קרב מגע בסגנון הברסרקר הנורדי. הנורדים/ויקינגים נלחמו באומץ ובגבורה בקרב העקוב מדם ונהרגו עד אחרון החיילים. רומאנוס, אשר ראה כי נותר לבדו ושהינו מנותק משארית צבאו, שלף את חרבו ותקף את האויב, הרג רבים מהם והבריח אחרים. אולם אויביו היו רבים מדי והוא נפצע בידו, בזמן שסוסו נפגע מחרב ונפל. הטורקים זיהו אותו והובילו אותו בשרשראות לסולטאן.
חמור מכך, רומאנוס הפך להיות הקיסר הרומי הראשון לאחר קרוב לאלף שנים שנפל בשבי. מעטים הצליחו לברוח, ואלו שלא נלקחו בשבי נטבחו בשדה הקרב. כל האזור היה מלא בגופות. אלפ ארסלאן הכריז על ניצחון, וצבאו צעק בדבר גדולתו של האל שלהם. הם אספו את השלל הרב ושלחו לח'ליף בבגדד, אשר הקים בעזרת השלל קישוטים ועיטורים חסרי תקדים והעיר התמלאה בכיפות. היה זה כנראה עד כה הניצחון הגדול ביותר של הג'יהאד, למעט אולי קרב הירמוך, ובטח של הטורקים. בעקבותיו, קיבל אלפ ארסלאן את התואר "אבו אל-פתח" – "אבי הניצחון" – וכן "מגן השריעה".
ל"ירמוך הטורקי" היו השלכות אדירות. התבוסה פתחה את השער לכיבוש וההשתלטות על כל אסיה הקטנה. לפני מותו בידי מתנקש שבוי מאוחר יותר, תכנן "אבי הניצחון" "להיות כמו "גור אריות ונשר צעיר, לרוץ דרך הכפרים יום ולילה, להרוג את הנוצרים ולא לחסוך בשום רחמים על האומה הרומית." והם אכן עשו זאת. "האמירים התפשטו כמו ארבה על פני הארץ", פלשו לכל פינות ואזורי אנטוליה, ובזזו את הערים הרומיות העתיקות והחשובות ביותר, לרבות אפסוס שהיה מקום הולדתו של יוחנן כותב הבשורה, ניקיאה בה נקבע הקרדו הנוצרי ב-325, ואנטיוכיה, מקום הכס המקורי של פטרוס.
"כל מה שנותר היו שדות הרוסים, עצים כרותים, גופות מושחתות וערים שהשתגעו מפחד או מלהבות." מאות אלפי נוצרי אנטוליה נטבחו, הומרו או שועבדו. עד סוף המאה ה-11 כבשו הפולשים את ניקומדיה, המבצר הנוצרי האחרון, סמוך לקונסטנטינופול על מצר הבוספורוס.
למעשה, האימפריה הביזנטית, באזור שהיום "טורקיה", חדלה מלהתקיים למעט מעבר לבוספורוס. הטורקים השתלטו על אדסה, כבשו את סוריה ב-1076, ואת ירושלים ב-1077. האמיר הסלג'וקי הבטיח אומנם לא לפגוע בתושבי העיר, אולם ברגע שנכנסו הג'יהאדיסטים לירושלים הם טבחו ב-3000 תושבים.
המצב הפך לנואש. ב-1095 שלח הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון משלחת לאיטליה וביקש את עזרת המערב. היה זה בין מקרי הקש האחרון אשר שבר את גב הגמל הנוצרי, ובשילוב עם היחס לנוצרים ועולי הרגל וכן הרס הכנסיות וכיבוש ירושלים, שנה מאוחר יותר יצא בתגובה מסע הצלב הראשון.
האימפריה הרומית המזרחית איבדה רבות. עושר, את האזורים הפוריים ביותר שלה, את החיילים הטובים ביותר ואת התדמית של המעצמה הגדולה בעולם במשך 700 שנים, גם בעיני המערב. למעט אולי הנפילה של קונסטנטינופול עצמה כמה מאות שנים מאוחר יותר, היה זה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה הביזנטית, וזכור בתור "היום הנורא".
במהלך מאות השנים שבאו לאחר מכן הפך אלפ ארסלאן לדמות מכובדת ונערצת בקרב המזרח תיכוניים, בעיקר הטורקיים, שכן הניצחון הזה לא היה רק של הסלג'וקים על הקיסר הביזנטי, אלא סימל את הניצחון הג'יהאדיסטי על כלל הנצרות. היה זה השלב הראשון של אין ספור הניצחונות של הטורקים על הנוצרים וכיבוש שטחיהם במשך מאות השנים שבאו לאחר מכן, לרבות הצטברות ההרוגים השנייה הגדולה בהיסטוריה, עד אשר הם נעצרו בשערי וינה רק במאה ה-17 המאוחרת, ומאוחר יותר בידי האימפריה הרוסית.
אין זה מפתיע אם כך, ששליט טורקיה ארדואן תמיד נוהג לשבח, ומנסה לחקות, את אלפ ארסלאן יחד עם כובש קונסטנטינופול באמצע המאה ה-15 הסולטאן מהמט השני.
מקורות:
Hillenbrand, Carole, Turkish Myth and Muslim Symbol: The Battle of Manzikert, Edinburgh University Press, 2007.
Friendly, Alfred, The Dreadful Day: The Battle of Manzikert, 1071, Hutchinson, 1981.
Michael Psellus, Fourteen Byzantine Rulers (The Chronographia), trans. E. R. A. Sewter, Penguin Books, 1966.
Nicolle, David, Manzikert 1071, Osprey Publishing, 2013.
Fuller, J. F. C., Military History of the Western World, Vol. 1: From the Earliest Times to the Battle of Lepanto, 1987, Da Capo Press.
