הכיבוש של צפון אפריקה.

הכיבוש של צפון אפריקה.

בדומה למצרים, גם יתר צפון אפריקה הייתה אחד מהאזורים העשירים והמשגשגים ביותר של העולם הרומי. עד היום ניתן למצוא בלוב, באלג'יריה ובמרוקו חורבות עתיקות ושרידים של התקופה הקלאסית העתיקה. תוניסיה יושבת למעשה מעל מה שהיה קרתגו, היריבה ההיסטורית הגדולה של האימפריה הרומית. ובדומה לסוריה ומצרים, עד לפלישת הג'יהאד הייתה צפון אפריקה אזור נוצרי אדוק לא פחות מכל מקום אחר באזורי האימפריה לשעבר. כנסיות יפות הוקמו באין ספור מקומות בערים ובכפרים. גם מכאן יצאו אבות כנסיה גדולים ומוכרים, בראשם אוגוסטינוס הקדוש מהיפו (אלג'יריה), אבי התאולוגיה הנוצרית המערבית. הברית החדשה בצורתה המוכרת גובשה בוועידה של קרתגו ב-397.

לאחר הנפילה של אלכסנדריה ב-641 והכיבוש של מצרים כולה, ההתקדמות הג'יהאדיסטית מערבה ("מגרב") לאורך צפון היבשת המשיכה ללא הפוגה. מחוץ לערי החוף המתורבתות חיו הבֶּרְבֵּרִים (מהמילה היוונית "ברברוס" – ברברים). הללו היו שבטיים מתורבתים למחצה בעלי דת סינקרטית בעלת מאפיינים נוצריים, יהודיים ופאגאניים. הג'יהאדיסטים לחמו בהם לראשונה כבר ב-642 בבארקה (מארז' המודרנית בלוב). הצדדים הגיעו להסכם כי בתמורה להפוגה ישלמו הבֶּרְבֵּרִים את מס הג'יזיה, ובאזורים עניים יכלו למכור לעבדות את ילדיהם, משני המינים, בכדי להשיג את התשלום הנדרש הזה. זמן קצר לאחר מכן, אחיינו של האמיר עמר אבן אל-עאץ, עוקבה בן נאפע, יצא לשעבד לדתו את שארית צפון אפריקה. סביב שנת 666 הוא כבש בראשות 10 אלף לוחמים את ערי דרום תוניסיה וטבח בכל הנוצרים החיים בהן. המקורות המזרח תיכוניים מציגים את "הגיבור" הזה של הג'יהאד המוקדם כמבצע אין סוף פשיטות, אשר לעתים קרובות הסתיימו בביזה מוחלטת של הערים ושעבוד מאסיבי של התושבים המקומיים. גם עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על הרס אדיר של הכנסיות לאורך שביל כיבוש הג'יהאד במאה ה-7 המאוחרת. אולם בניגוד לאוכלוסייה הנוצרית, עוקבה בן נאפע והג'יהאדיסטים האחרים לא ידעו מתי להפסיק לטבוח את הבֶּרְבֵּרִים שכן לא הייתה להם שום בעיה "להמיר" את דתם, דהיינו לומר כמה מילים על איזשהו נביא מהמדבר.

ההיסטוריון של ימי הבינים אבן עבד אל-חכם בן המאה ה-9, אשר כתב על הכיבושים של מצרים, צפון אפריקה וספרד, מספר:

"עוקבה הלך לאפריקה והטיל מצור על הערים שלה, כבש אותן בכוח והרג בחרב את תושביהן. מספר בֶּרְבֵּרִים המירו דרכו את דתם לאסלאם, והאסלאם התפשט דרכם עד שהגיע לארצות סודן [מילולית "הארצות השחורות", דהיינו דרומית לסהרה]. לאחר מכן אסף עוקבה את חסידיו ואמר להם: 'תושבי הארץ הזו הם חסרי ערך; אם אתה מרים עליהם את החרב הם הופכים למוסלמים, אך ברגע שאתה מפנה אליהם את הגב הם חוזרים להרגלים ולדתותיהם הישנים.'"

חסר מנוחה, המשיך עוקבה בן נאפע לפשוט לאורך כל קו הים התיכון עד שהגיע לחוף האוקיאנוס האטלנטי. שם, כך נכתב, רכב בזעם על סוסו אל תוך המים, צעק בדבר גדולתו של האל שלו, חתך את המים עם חרבו ואמר: "אם המסלול שלי לא היה נעצר בים הזה, הייתי עדיין רוכב לממלכות הלא ידועות של המערב, מטיף לאחדותו של האל [תווחיד], ומעמיד לחרב את העמים הסוררים הסוגדים לכל אל אחר חוץ ממנו!" הג'יהאדיסט מת לבסוף במארב של בֶּרְבֵּרִים נוצרים ב-683 באלג'יריה. הניצחון הגדול אפשר לבֶּרְבֵּרִים לגרש, אם כי באופן זמני, את הפולשים מתוניסיה המודרנית, ואף הוביל את הג'יהאדיסטים לסגת מכרתים ורודוס בים התיכון. בהיסטוריוגרפיה המזרח תיכונית מזוהה עוקבה עם הכיבוש של צפון אפריקה כפי שח'אלד אבן אל-וליד מזוהה עם הכיבוש של סוריה, וכמו ח'אלד, גם הוא היה דמות אכזרית ואהב לשעבד לעצמו ולמכור לאחרים אין ספור נערות בֶּרְבֵּרִיות כשפחות מין.

אולם הוא לא היה היחיד. מנהיג ג'יהאדיסטי אחר, חסן אבן אל-נועמן, "פיתח קריירה" שלמה באמצעות חטיפה ושעבוד של בֶּרְבֵּרִיות צעירות, רבות מהן היו כה יפות אף שקיבל עליהן 1000 דינר. השליטים המזרח תיכוניים הבאים של צפון אפריקה שבאו לאורך השנים המשיכו לתקוף ולשעבד בֶּרְבֵּרִים בכמויות אדירות, כך שהג'יהאד אף הפך להיות מזוהה עם סחר בעבדים. אכן, גם הכרוניקאים הערבים עצמם, במיוחד של תקופת מוסא בן נציר - מצביא תימני אשר הפך למושל צפון אפריקה ב-698 - מצביעים על מספרים אסטרונומיים של עבדים, ומספרים כי מושל זה היה "אכזרי וחסר רחמים כלפי כל שבט שהתנגד לעיקרי האמונה המוסלמית, אך נדיב ומקל למי שהמיר את דתו". הוא ניהל מלחמות שמד, רצח עם, ותפס שבויים ואסר רבים אחרים. לפי ההיסטוריון בן המאה ה-17 אחמד מוחמד אל-מקארי, אחד מהמקורות החשובים ביותר על הכיבוש של צפון אפריקה:

"ברגע שהגיע מוסא לאפריקה עצמה, ושמע שהיו עמים ... שהתנערו מעול האסלאם, שלח נגדם את בנו עבדאללה, אשר חזרה במהרה עם 100,000 שבויים. הוא שלח את מרואן, בן אחר שלו, נגד אויב אחר באזור אחר, וגם הוא חזר עם 100,000 שבויים".

כך, ניתן להניח כי עד לשלב היסטורי זה, שום אזור אחר שנפל לג'יהאד לא ראה כמות כזאת של שעבוד לעבדות כמו בקרב הבֶּרְבֵּרִים. כתוצאה מכך, רוב הערים הצפון אפריקאיות התרוקנו, כמו גם הכפרים והשדות החקלאיים. ועדיין, כל זה לא הספיק למוסא. הוא המשיך את כיבושיו עד שהגיע לטנג'יר, המצודה והעיר הראשית של הבֶּרְבֵּרִים. הוא הטיל עליה מצור, כבש אותה, והכריח את התושבים לאמץ את דתו.

כאמור, מותו של עוקבה היה רק עיקוב זמני בג'יהאד. גם ההתנגדות העזה של המנהיגה הבֶּרְבֵּרִית הכריזמטית כאהינה נבלמה לבסוף וראשה נערף. לאחר מכן, תחת ההנהגה של בניה של כאהינה, הגיעו הצפון אפריקאים למסקנה שאם הם לא יכולים להביס את הפולשים, עדיף כבר להצטרף אליהם ולאמץ את דתם. לפי אל-מקארי:

"כאשר ראו האומות המאכלסות את המישורים הקודרים של אפריקה את אשר קרה לבֶּרְבֵּרִים, הן מיהרו לבקש שלום ושמו עצמן תחת סמכותו של מוסא, שאותו הם שידלו לגייס לשורות צבאו". מוסא הסכים והורה לערבים ללמד אותם את הניואנסים של הג'יהאד.

חסן אומנם נכשל תחילה באלג'יריה לאחר שהובס בידי המלכה הבֶּרְבֵּרִית דאחייה. הפולשים פחדו ממנה ואף טענו כי רק בזכות כשפים שחורים מצליחה להביסם, והיו אף טענות כי הינה יהודייה, טענה שהג'יהאדיסטים נהגו להפנות לעתים קרובות לאורך מאות השנים כלפי מי שלא אהבו. אולם חסן היה נחוש וחזר לצפון אפריקה בשנת 700, הביס את דאחייה ואת הצבא שלה, ושם סוף לממלכה הבֶּרְבֵּרִית העצמאית.

כך, הבֶּרְבֵּרִים, אשר במשך עשרות שנים התנגדו לג'יהאד או המירו את דתם רק באופן רשמי בלבד כאשר הדבר היה נוח, ואף כרתו ברית עם ביזנטיון אשר ביקשה למנוע את הנפילה של קרתגו, נכנעו ובאופן סופי קיבלו עליהם את הדת המזרח תיכונית. כגמול על כך, העבדים לשעבר הפכו למשעבדים לעתיד. למרות שרבים מהם בכל זאת נשארו אדישים לדתם של הערבים, זה לא שינה דבר, ובמהרה הם פשטו והטילו טרור במשך כאלף שנים על אזור הים התיכון בשם דתם החדשה, עד אשר רק בתחילת המאה ה-19 האמריקאים שמו לכך סוף לאחר המלחמות הבֶּרְבֵּרִיות הימיות. הבֶּרְבֵּרִים, אשר חוו מקרי טבח ושעבוד בממדים שקשה אפילו לדמיין, לאחר שקיבלו את הדת אשר עשתה בהם דה-הומניזציה, למדו לעשות דה-הומניזציה לאחרים, דהיינו ל"כופרים", והחלו בעצמם לבצע ביזה, שעבוד ורצח בדרום אירופה וספרד, תחת החשיבה שמבצעים מעשה צודק בשם הדת.

ולגבי מה שנותר מהנצרות, ב-698 גם קרתגו הביזנטית נפלה לחסן אבן אל-נועמן, מה שסיים מאות שנות שלטון רומאי בצפון אפריקה. באכזריות רבה, שרף מוסא והרס לחלוטין את כל העיר. מה שהיה פעם "היהלום של צפון אפריקה", הפכה קרתגו במשך 200 שנים שבאו לאחר מכן להיות עיר שוממת בזמן שתוניס הפכה למרכז. ב-709 כל צפון אפריקה כבר הייתה תחת שליטה מזרח תיכונית. כל אשר נותר עתה לפלישה, ביזה ושעבוד הייתה אירופה, האזור האחרון שנותר תחת שליטה נוצרית.

כך, בשלב זה, נותר העולם הקלאסי-הלניסטי-רומי-נוצרי צל עלוב של מה שהיה לפני תחילתו של הג'יהאד המזרח תיכוני. גם הארכיאולוגיה, כפי שכותב אמט סקוט, מרמזת שהיו אלו כיבושי הג'יהאד, לא פלישות "הברברים" הגרמניים, אשר הובילו לתחילת שלב ימי הביניים במערב: "עליית האסלאם על במת ההיסטוריה התאפיינה בשטף של אלימות והרס ברחבי העולם הים תיכוני. הערים הרומיות והביזנטיות הגדולות, שחורבותיהן עדיין נראות בנופים של צפון אפריקה והמזרח התיכון, הובאו לסיומן המהיר במאה ה-7. בכל מקום ארכיאולוגים מצאו עדויות להרס מאסיבי; וזה תואם במדויק עם מה שאנו יודעים על האסלאם כאידיאולוגיה."

מקורות:

Emmet Scott, The Impact of Islam, New English Review Press, 2014.

Hugh Kennedy, The Great Arab Conquests: How the Spread of Islam Changed the World We Live In, Da Capo Press, 2007.

Dario Fernandez-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.

Ahmad ibn Muhammad Maqqari, The History of the Mohammedan Dynasties in Spain, Vol. 1. Trans. Sir Gore Ouseley, Johnson Reprint Corp, 1964.

Antonio Santosuosso, Barbarians, Marauders, and Infidels: The Ways of Medieval Warfare, MJF Books, 2004.