גורלם של האשורים.

גורלם של האשורים.

גורלם של חברי הכנסייה האשורית המזרחית היה דומה לגורלם של הזורואסטרים. זאת הייתה הכנסייה העתיקה של אדסה (דרום "טורקיה" המודרנית), העיר שהפכה למרכז של ההמלכה הלטינית הראשונה אותה הקימו הצלבנים. במהלך המאות ה-4 וה-5 היו יחסיה עם אבות הכנסייה במערב מתוחים, עד שבשנת 424 הכריזה הכנסייה של המזרח דרך סינוד (וועידה כנסייתית) שהמנהיג שלה, הקתוליקוס (מנהיג הכנסיות המזרחיות) של סלוסיה-קטסיפון (הבירה הפרסית), אינו כפוף לכנסיות רומא או אנטיוכיה והינו בעל סמכות שווה להן. מאוחר יותר קיבלו האשורים את התפיסות בדבר ישו כפי שקבע הפטריארך של קונסטנטינופול, נֶסְטוֹריוֹס, אשר אף הוכרז ככופר בוועידה האקומנית השלישית ב-אפסוס ב-431. הדבר הרחיק עוד יותר את האשורים הן מהנוצרים הביזנטיים והן הלטיניים. למעשה, כבר החל מ-424 היו לאשורים קשרים מעטים מאוד, אם בכלל, עם הכנסיות הגדולות של קונסטנטינופול ורומא.

במהלך מאות השנים מאז הניתוק, הפכו האשורים למיסיונרים הפעילים ביותר בתולדות הנצרות. בשלב מסוים, השתרעה גודלה של הכנסייה הנסטוריאנית-אשורית המזרחית מהים התיכון ועד האוקיינוס השקט. לנוצרים הנסטוריאנים הייתה נוכחות בכל רחבי מרכז אסיה כמו גם באימפריה הביזנטית, ובמיוחד במזרח התיכון ומצרים. בשיאם, היו לאשורים מרכזי דת באזרבייג'ן, סוריה, ירושלים, פקין, טיבט, הודו, סמרקנד, אדה וגם ב-ערב (צנעא בתימן). כך גם כנסיות ב-עדן (תימן), בומביי ו-שאנגחאי. המיסיונר הנסטורי אלופן הביא את הבשורה לסין ב-635, והכנסייה הסינית הראשונה נבנתה שלוש שנים מאוחר יותר. במאה ה-8 מספר הנסטוריאנים בסין היה כה גדול שאף הוקמו מספר דיוקסיות. אחד הקיסרים הסיניים קרא לנצרות "הדוקטרינה המאירה" ועזר לקידומה.

אולם, היה זה גם השלב בו התקרב הסוף של תור הזהב האשורי. כבר במאה ה-7 המאוחרת פתח הח'ליף מועאויה השני ברדיפה והרס של כנסיות לאחר שסירב הקתוליקוס לשלם לו את דרישות המס שלו. הרדיפות המשיכו תחת הח'ליף עבד אל-מלכ בתחילת המאה ה-8. הח'ליף העבאסי אל-מהדי בן המחצית השנייה של המאה ה-8 גילה כי האשורים בנו כנסיות חדשות מאז כיבושי הג'יהאד ובכך הפרו למעשה את חוקי הד'ימי, ועל כן פקד על הריסתן. לפיו חוקיו, בכך שהפרו את מגבלות הד'ימי, וויתרו האשורים על ההגנה שקיבלו ממנו. כך, 5000 נוצרים סוריים קיבלו את התנאי להמיר את דתם או למות. יורשו של אל-מהדי, הארון א-רשיד, פקד על הרס כנסיות נוספות. באמצע המאה ה-9, החל הח'ליף אל-מתוכל הראשון רדיפה אקטיבית ויזומה של הכנסיות. במספר מקרים במאות ה-9 וה-10 התנפלו המונים של בוזזים ושודדים על הנוצרים של בגדד וסביבתה. כנסיות רבות נהרסו ונוצרים אשורים רבים נפגעו. בינתיים, החל הקיסר החדש בסין רדיפה כה גדולה שעד 981 נותרה הכנסייה הנסטורית בהריסות. עם זאת, הכנסייה הנוצרית המשיכה למשוך מצטרפים רבים, גם בקרב הטורקים ועמים אחרים, וכן המשיכה לשמור על נוכחות בסין גם במאה ה-10 המאוחרת, ונסטוריאני אחד אף שימש כמושל מחוז גאנסו הסיני.

האשורים שוב סבלו רבות לאחר נפילתה והכיבוש הג'יהאדיסטי המחודש של אנטיוכיה ב-1268. אשורים רבים שועבדו והכנסיות שלהם נהרסו. בישוף אשורי סוקל באבנים וגופתו הוצגה בשערי העיר כאזהרה לשאר הנוצרים. בהתקפות אחרות של הערבים, הכורדים והמונגולים במאות ה-12 וה-13 נרצחו ושועבדו המוני אשורים נוספים. אולם הגרוע מכל הגיע בתקופתו של המונגולי המוסלמי טימור (טמרליין), אשר ניהל ג'יהאד אדיר ואכזרי נגד הנסטוריאנים והשמיד את הערים והכנסיות שלהם. הייתה זאת מלחמה לכל דבר ועניין נגד הנוצרים האשורים, וגם טימור אפשר להם רק להמיר את דתם, להפוך לד'ימי או למות. בשנת 1400 אזור ההשפעה האדיר לשעבר של הנסטוריאנים כבר לא היה קיים. הנצרות נעלמה כמעט לחלוטין ממרכז אסיה וסין.

לאחר מכן, הנסטוריאנים שנותרו חיו למעשה כד'ימי תחת השלטון המזרח תיכוני. כמו הזורואסטרים, הקהילה שלהם החלה להתדלדל למספרים קטנים החיים תחת אי צדק ואי שוויון חוקתי ואפליה ממוסדת.

במידה וגם אירופה הייתה נכבשת במאה ה-8, וכן ללא מסעות הצלב, קרוב לוודאי כי העולם לא היה זוכה ביצירותיהם של דנטה אליגיירי, מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י, מוצרט או באך. לא היינו זוכים לראות ולשמוע את אל גרקו, ג'וטו די בונדונה או אוליבייה מסייאן. שום קהילה שמקדישה את מירב מאמציה להישרדות לא יכולה להשקיע בפיתוח מוזיקה ואמנות.

ומה לגבי התקופה המודרנית? ב-755 עבר מרכז הכנסייה האשורית מסלוסיה-קטסיפון לבגדד ונותר שם מאז. אולם עלייתו מחדש של הג'יהאד במזרח התיכון והיחס הפוגעני יותר ויותר כלפי הנוצרים הובילו את הקתוליקוס הקודם, דינהא הרביעי, להנהיג את הכנסייה רוב חייו מגלות בשיקגו החל מ-1980 ועד מותו ב-2015. הקתולים הכלדיים היו קבוצה אשורית אשר לפני מאות שנים חידשה את הקשרים עם הכנסייה של רומא; מי שהיה המנהיג שלהם עד 2012, הפטריארך עמנואל דלי השלישי, נשאר בבגדד רק בכדי לראות את הרדיפות והטרור הג'יהאדיסטי האדיר נגד הנוצרים לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. השלטון של חוסיין היה חילוני, באופן מאוד יחסי כמובן, ולאחר נפילתו ביקשו הג'יהאדיסטים להשליט את חוקי השריעה בצורה נוקשה הרבה יותר. נוצרים שהפעילו חנויות שמכרו אלכוהול נפגעו במידה ניכרת שכן לפי חוקי הד'ימי אסור לנוצרים להציג יין בפומבי או למכור אותו במקומות בהם מזרח תיכוניים יכולים לרכושו. נשים נוצריות חויבו לשים חג'אב תחת איומים. רבים מהנוצרים נרצחו ואלפים ברחו מהמדינה. בספטמבר 2004 כתב עיתונאי עיראקי כי "קשה להיזכר בתקופה בה הערבים הנוצריים היו בסכנה גדולה יותר מאשר היום",[1] ובהתחשב בתקופתו הנוראית של טימור יש לכך משמעות לא קטנה.

[1] https://www.memri.org/reports/iraqi-columnist-it-difficult-recall-period-which-christian-arabs-were-greater-danger-today