שקיעתם של המזרח התיכון וצפון אפריקה.
שקיעתם של המזרח התיכון וצפון אפריקה.
הערים הרומיות ההיסטוריות הגדולות של המזרח התיכון וצפון אפריקה הן בין האתרים הארכיאולוגיים המוכרים ביותר בעולם. מאות האתרים הרומיים והביזנטיים ממשיכים להתקיים בצורת שימור כזאת או אחרת, כאשר בהרבה מקרים ניתן עדיין למצוא בהם את העמודים אשר החזיקו את המקדשים או את מבני הציבור. באירופה, בערים כגון לונדון, פריז, טריר, רגנסבורג וקורדובה, למשל, האתרים הרומיים הינם במצב שימור פחות טוב שכן הם מעולם לא ננטשו ובמהלך ימי הביניים האבנים שלהם נלקחו לשימושים אחרים, או שכוסו על ידי הפסולת של התושבים המקומיים. במזרח התיכון וצפון אפריקה, לעומת זאת, למעט מספר יוצאי דופן, האתרים שננטשו מעולם לא אוישו מחדש.
הערים הנטושות הללו עומדות כיום לרוב באזורים צחיחים למחצה בהם לא הייתה התיישבות במשך מאות שנים, אם כי ברור שהן היו מטופחות ומתחזקות במהלך התקופות הרומית והביזנטית. ההיסטוריונים בטוחים כי נטישת הערים הגדולות התרחשה עקב הליך המדבור והתמוטטה של המערכת החקלאית האזורית. חשוב לזכור כי היו אלו במקור ערים גדולות עם אוכלוסייה גדולה אשר דרשה מערכת חקלאית רחבה. נשאלת השאלה, אם כך, מה הוביל לשינוי והליך זה?
במשך עשורים רבים מנסים ההיסטוריונים, חוקרי תולדות הטבע וקלימטולוגים לענות על השאלה הזאת, שאלה שהיא חשובה למדי שכן היא מחזיקה בתוכה גם את הרמיזות בדבר הסיבות האמתיות להתמוטטותה של הציוויליזציה הרומית והקלאסית. חשוב להדגיש: במאה ה-7, התקופה בה החלו התושבים לנטוש את הערים הללו, היו הערים הרומיות של צפון אפריקה והמזרח התיכון המרכז האמתי של התרבות הרומית והנוצרית, לא אירופה או אזורי האימפריה המערבית לשעבר. הערים הגדולות של אסיה הקטנה, סוריה ובמיוחד מצרים; ערי המטרופולין כגון אפסוס, אנטיוכיה, הליופוליס (און), אלכסנדריה ועוד רבות אחרות היו המרכזים הכלכליים בהם חיה מרבית האוכלוסייה ורוב עשירי האימפריה הרומית.
לאורך רוב תקופת האימפריה הרומית המזרחית, במהלך המאות ה-5 וה-6, ממרכז יוון ועד מצרים, הייתה תקופה של התרחבות מדהימה בכל התחומים. ברור לחלוטין כי הערים וההתיישבותיות לא רק גדלו בתקופה זו, אלא אף שגשגו רבות. זה ידוע כיום בעזרת הימצאות הבתים הכפריים החדשים שנבנו בתקופה זו, רבים מהם מאבן, כמו גם מבני כנסיות ומנזרים רבים. מטבעות חדשים היו נפוצים ובשפע, וסוגי קרמיקה חדשים, שהגיעו לשווקים רחוקים כמו גם מקומיים, התפתחו בחוף המערבי של מה שהיום "טורקיה", כמו גם קפריסין ומצרים. הופיעו סוגי אמפורה חדשים, קנקנים שבהם הועברו יינות ושמנים בין אזורי הלבנט והאגאי, ואף רחוק יותר לאזורי בריטניה והדנובה.[1] שגשוג זה ייצג לא רק את סופה המתקרב של הציוויליזציה, אלא גם את השיא של התרבות היוונית-רומית. היה זה תור הזהב האמתי של מזרח הים התיכון, והממצאים הארכיאולוגיים, במקרים רבים מאוד, עשירים בהרבה מהתקופה המוקדמת יותר של האימפריה הרומית. העדויות גם מראות כי חקלאות ענפה תמכה במערכת זו. מה שקרוי כיום "הכפרים המתים", כלומר הכפרים העתיקים בצפון סוריה, למשל, מראים על שגשוג אדיר במאה ה-6 בזכות גידולי עץ הזית.[2] בין המאות ה-4 וה-7 החקלאים עצמם אף הפכו לעצמאים ומצליחים, שכן הייתה זאת תקופת שיא השימוש בטכנולוגיות חקלאיות מתקדמות כגון שימוש בטרסוט ("מדרגה חקלאית"), מה שהפך את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה לאזורים פוריים במיוחד. התשתית החקלאית הזאת, כאמור, אפשרה את קיומן של הערים הגדולות בתקופה הקלאסית המאוחרת, בזמן שההרס שלה הוביל בהמשך לנטישתן.
ישנה כאמור הסכמה בין ההיסטוריונים והארכיאולוגים כי המזרח היה בתקופה זו המרכז האמתי של התרבות היוונית-רומית. הרס החקלאות והערים במזרח הובילו לסופה של הציוויליזציה הקלאסית (למעט תחום ההשפעה של קונסטנטינופול) ולהגעתם של מה שמכונה "ימי הביניים". השאלה בדבר הגורם להרס זה משתלבת בשאלה גדולה יותר: מה הוביל לסופה של התרבות הקלאסית?
במשך עשרות שנים, התנייד הפולמוס במחקר סביב השאלה האם הגורם לכך היה אנושי או שהדבר נוצר כתוצאה משינויי אקלים. החל משנות ה-40 של המאה ה-20 יותר ויותר עדויות מחקריות מצביעות על הגורם האנושי, וב-1951 פרסם ההיסטוריון והגאוגרף פרופ' רואדס מרפי מאוניברסיטת הרווארד מאמר מכריע תחת הכותרת "שקיעתה של צפון אפריקה מאז הכיבוש הרומי: אקלים או אדם?"[3] הוא כותב:
"הרומאים היו עם חקלאי שהתרחב לאימפריה הים תיכונית שלהם מבסיס לח יחסית באיטליה. זה היה טבעי שהם ירחיבו גישה זו לסביבה הטבעית גם במחוזות אפריקה. הערבים, מנגד, היו עם נודד, שטופח במדבר אמתי של ערב, ולחלוטין לא היו מורגלים לשימוש בכלכלה חקלאית. הטכניקה שלהם לא הייתה ברמה שווה להבנה או לניהול של עבודות ההשקיה המפותחות ביותר של צפון אפריקה שהורישו להם הרומאים, ולא היה להם שום צורך בתלות בחקלאות בה עבודות אלה תמכו. אין צורך להסביר את השימוש השונה שלהם בקרקע על ידי שינויי האקלים. שום כיבוש צבאי אינו תורם לקיום הסדר האזרחי וגם לא לממשל ולארגון הטכני אותם דורשת כלכלת השקיה מורכבת, במיוחד כאשר הכובשים הם נוודים. הכיבוש הערבי השמיד את עבודות ההשקיה הרומיות, או אפשר להן להידרדר, והקים במקומן כלכלה פסטורלית נוודית על פני מרבית צפון אפריקה."
מרפי מוסיף כי במספר מקרים מתועדים דומים, למשל אצל בני שבט המסאי, ממזרח ומערב אפריקה, חמיטים או חמיטים למחצה נעקרו ממקומם עקב הפלישות האסלאמיות, וכך חקלאות קבע שחורה הוחלפה ברעיית נוודים באזורים שבהם השינוי היחיד היה במנהג החברתי והכלכלי ולא בסביבה הטבעית. מרפי ממשיך:
"עם זאת, יתכן שהשימוש המשתנה בקרקע שהערבים הביאו עימם השפיע עם הזמן גם על הסביבה הטבעית באופן קריטי. בסוף המאה ה-8 לסה"נ היו בצפון אפריקה כמיליון ערבים. כל משפחה ערבית החזיקה קבוצה גדולה של כבשים ועזים, לפי הערכות שונות בין 15 ל-50 למשפחה. העזים ידועים לשמצה בעניין הרגלי האכילה שלהם, ולמרעה הבלתי מוגבל שלהם באזור הים התיכון הייתה השפעה כמעט בלתי הפיכה. גם בצפון אפריקה, הנוכחות הנוספת של כמה מיליוני עזים הרסה ללא ספק שטחים גדולים של עשב, שיחים ועצים, מה שהגדיל את ההתרוקנות, הפחית את אספקת מי התהום היקרים והוריד את מפלס המים אולי בצורה קריטית, והוסיף לשחיקה של מסלולי המים, ושיבוש התפוצה האופטימלית של מים עיליים ... חוסר הכבוד הערבי העכשווי לעצים (ידוע לשמצה בערב ובצפון אפריקה) למעט לשימוש או להסקה, וחוסר הבנה של הערך לטווח הארוך לעצמם ... עשויים להצביע על השפעה מתדרדרת נוספת של השימוש בקרקעות הערביות על התפוקה של צפון אפריקה. ואכן, מלומד אחד של הבעיה, אף שהסכים כי האקלים בצפון אפריקה לא השתנה באופן משמעותי ב-2000 השנים האחרונות, קובע כי הגורם העיקרי לירידה הכלכלית באותה תקופה היה כריתת יערות, והוא מטיל את האשמה בפתחם של הערבים."
חשוב לציין שגם אלו המתעקשים להצביע על שינויי האקלים אינם יכולים להתעלם מההרס האדיר שהגיע בעקבות כיבושי הג'יהאד, כפי שנראה בבירור מהעדויות הכתובות והארכיאולוגיות. עדיין, אם ניקח בחשבון את ההרס הזה ואת השימוש הלקוי של הכובשים באזורים החקלאים, אין זה עדיין מספיק בכדי להסביר את ההידרדרות המוחלטת והמהירה מאוד של האזורים החקלאים בצפון אפריקה והמזרח התיכון, והחקלאים המקומיים לא היו בוודאי מעוניינים פשוט לתת מרצונם לנוודים הערביים החדשים לרעות את עזיהם בשדות שנטועים בקפידה. יתר על כן, המזרח התיכון וצפון אפריקה ראו אין ספור פלישות צבאיות גם לפני כן, חלקן מאוד אלימות, אולם אין הללו הובילו להרס טוטאלי של המערכת החקלאית. מה, אם כך, היה כל כך שונה בפלישות הג'יהאד?
בכדי לענות על השאלה חשוב להבין את אופי הדת של הפולשים ואת מאפייני החוק הדתי שלהם והשפעתו על החברה. לאחר כל כיבוש ג'יהאדיסטי, נכפו חוקי השריעה על האוכלוסיות המקומיות, כאשר המשמעות הייתה שהנכבשים, לרוב היהודים והנוצרים אשר הפכו לד'ימי, לעולם לא יוכלו להרגיש תחושת הביטחון. היות ולא הייתה להם הגנה משפטית מפני הכובשים, היהודים והנוצרים יכלו להיפגע, לחוות שוד ואף להירצח ברחוב ללא שום השלכות לפוגע. במקרה כזה יכול היה הפוגע לטעון כי היהודי או הנוצרי קיללו את הנביא או את ספר הקודש, וכן בקלות למצוא שני "עדים" בני דתו שתמכו בגרסתו, ובכך הד'ימי המתלונן היה זה שמוצא להורג. תחושת הפגיעות הזאת נמשכה מאות שנים וגרמה לרבים מאוד להמיר את דתם.
לא פחות חשוב, השריעה אפשרה לכובשים, מכל הדרגות והמעמדות, לא רק לח'ליפים והאמירים, להתקיים על חשבונו של ה"כופר" אשר מצדו גם שילם את מס הג'יזיה, ועל כן ניתן היה לגזול את רכושו. כך, טופחה תחושת העבריינות והפקרות החוק, וברור שבמקרה כזה הרועים הערביים יכלו באופן חופשי וללא צורך בשום אישור לאפשר לעדרים שלהם לרעות על האדמות החקלאיות של שכניהם הנוצרים והיהודים, ובכך הם הרסו למעשה את יכולת הקיום החקלאית של שטחים אלה, אשר תוך זמן קצר מאוד הפכו למדבריות צחיחות למחצה. התוצאה המידית הייתה כמובן ירידה דרמטית באוכלוסייה. זה אומנם קשה מאוד להעריך במדויק את גודל האוכלוסייה, אך ברור שאוכלוסיית ימי הביניים באנטוליה, סוריה, מצרים וצפון אפריקה הייתה בוודאות קטנה בהרבה מאשר תחת הביזנטים, בין פי 3 לפי 10. כך, בשלבים המאוחרים יותר של ימי הביניים, אזורים גדולים של המזרח התיכון וצפון אפריקה היו לא יותר משממה המאוכלסת בדלילות, כלכלה ירודה ועוני גדול. במאה ה-14, למשל, ההיסטוריון אבן ח'לדון כתב בדבר הפאר והעושר הגדול של משלחת סוחרים איטלקיים, בזמן שישב בזוהמה של מה שכיום היא תוניסיה. היחס הזה המשיך לייצר את אותה התוצאה אפילו אל תוך תחילת המאה ה-20.
גם עדויות היסטוריות של מטיילים ועולי רגל אירופאים באזורים אלו החל מימי הביניים ואילך מציגות כיצד הללו נחרדו ממה שראו. בסוף המאה ה-18, למשל, הרוזן, ההיסטוריון והמלומד הצרפתי קונסטנטן-פֿרנסואה וולני, תיאר בצורה מפורטת את התנאים בסוריה ומצרים תחת האימפריה העותמאנית. הבעיות העיקריות שזיהה וולני היו מיסוי סחטני, ההפקרות והפראיות של החיילים, הביזה והשוד של הערבים הבדואים, שיעורי ריבית מוגזמים והמצב הפרימיטיבי של שיטות ויישומים חקלאיים. לאחר שתיאר את הביזה הקבועה שמבצעים החיילים העותמאניים, הוא כותב כיצד הבדואים שודדים הכל בזמן המלחמות, וגונבים הכל כאורחים: "על כן האמרה: הימנע מהבדואי, בין אם חבר או אויב".[4] נראה כי וולני מרמז על הנטייה הבדואית לרעות באזורים המיועדים או המתאימים יותר לחקלאות.
וולני כותב גם על העדר מלא של כל תחושת ביטחון במהלך מסעותיו. הדרכים לא בטוחות, כתב, ואיש אינו מעז לנוע לבדו או ללא הגנה: "אמצעי זהירות אלה נחוצים, בעיקר, במדינות שחשופות לערבים, כמו פלשתינה, ובגבול המדברי כולו, ואף בדרך מאלפו לאיסכנדרון, בגלל השודדים הכורדיים." ההשפעה של תנאים אלו על המסחר ברורה למדי.
שמונה שנים מאוחר יותר גם הסופר מארק טוויין טייל באזור וצייר תמונה דומה לוולני, אם כי צבעונית יותר. פלשתינה, כתב: "מדינה שוממה שאדמתה עשירה מספיק, אך היא ניתנת במלואה לעשבים שוטים ... מרחב עגום ושקט ... שממה ... מעולם לא ראינו אדם לאורך כל המסלול ... כמעט לא עץ או שיח בכל מקום. אפילו עץ הזית והקקטוס, אותם חברים זריזים של אדמה חסרת ערך, כמעט ונטשו את הארץ".[5]
המטיילים השונים ציינו גם העדר מוחלט של כלי ואמצעי תחבורה בעלי גלגלים. גם המזרחן הגדול ברנרד לואיס שאל בספרו מ-2001 "מה השתבש?" לגבי הפיגור הגדול של המזרח תיכון החל מימי הביניים, במיוחד מהמאה ה-12. הוא אומנם לא הצליח להציג תשובה חד משמעית, אולם גם הוא הצביע על העדר מוחלט של כלי ואמצעי תחבורה בעלי גלגלים בעולם האסלאמי עד העידן המודרני. זאת חרף האפשרות האירונית שהגלגל הומצא באזור מסופוטמיה, אולי בבל, ונעשה בו שימוש רב בתקופות קדומות יותר. לואיס סיכם: "העגלה גדולה ויחסית יקרה עבור האיכר. קשה להסתיר אותה וקל להחרים. בתקופה ובמקום שבו לא חוק ולא מנהג לא הגבילו את סמכויות הרשויות המקומיות, נכסים גלויים וניידים היו השקעה גרועה. אותו חשש מסמכות דורסנית - או משכנים - ניתן לראות במבנה הבתים והרבעים המסורתיים: הקירות הגבוהים וחסרי החלונות, הכניסות הכמעט נסתרות בסמטאות צרות, הימנעות זהירה מכל סממן של עושר גלוי."[6]
בתמונות:
אמפיתיאטרון רומי ב-טיסדרוס, אל ג'ם המודרנית, תוניסיה.
פורום העמודים ב-גרסה, ג'רש, ירדן.
[1] Bryan Ward-Perkins, The Fall of Rome and the End of Civilization, Oxford University Press, 2005, p. 124.
[2] Georges Tchalenko, Villages antiques de la Syrie du nord, Vol. 1, Paul Geuthner, 1953, pp. 377ff.
[3] Rhoads Murphey, “The Decline of North Africa since the Roman Occupation: Climatic or Human?”, ANNALS, Association of American Geographers, Vol. XLI, no. 2, (1951).
[4] http://www.gutenberg.org/ebooks/46469
[5] http://cojs.org/excerpt_from_the_innocents_abroad-_mark_twain-_1867/
[6] Bernard Lewis, What Went Wrong? The Clash between Islam and Modernity in the Middle East, Orion, 2002, p. 158.
