הנפילה של פרס.
הנפילה של פרס.
לאחר התבוסה הנוצרית בקרב הירמוך ב-636, רוב רובה של סוריה נפלה תוך זמן קצר לכיבוש הג'יהאדיסטי. כעת החליטו הפולשים להחזיר את תשומת לבם ל-פרס, מערכה שנדחתה עקב הצורך להתמודד עם הצבא הביזנטי בירמוך. יחד עם זאת, רבים מהלוחמים שלהם לא היו מעוניינים בכך, וכפי שכותב ההיסטוריון המזרח תיכוני בן המאה ה-10 א-טברי: "החזית הפרסית הייתה בין החזיתות הצבאיות השנואות והקשות מבחינתם, בגלל עוצמת הריבונות של הפרסים, הכוח הצבאי שלהם, עוצמתם והכפפתן של אומות אחרות תחתיהם." לבסוף, היה זה הח'ליף עומר עצמו אשר נדרש לבצע פנייה דתית לאנשיו:
"החג'אז [מדבריות ערב] הוא לא בית עבורכם למעט מקום לחיפוש מזון, התושבים שלו לא שורדים למעט בעזרת זאת. היכן המהגרים האימפולסיביים למען הבטחת האל? צעדו בארץ שאלוהים הבטיח לכם בספר שתהיה שלכם, כי הוא אמר 'שיגרום [לדתנו] לנצח את כל הדתות האחרות'. אלוהים הוא זה שמעניק ניצחון לדתו, מחזק את עוזרו ומתחייב לעמו את ירושת האומות. היכן הם העובדים הצדיקים של האל?"
רבים מהמזרח תיכוניים אכן נענו לדבריו של עומר, והוכיחו את דבריו. עוד מוקדם יותר פגשו הפולשים בקרב בוואיד על הפרת בעיראק כוח פרסי גדול בהרבה, ולפי המקורות שלהם השמידו לחלוטין את הצבא המקומי והרגו 100 אלף מאנשיו בזמן שאיבדו 100 בלבד. בנובמבר 636 פגשו שוב הפולשים כוח גדול המצויד הרבה יותר טוב מהם ב-אלקאדסיה בדרום-מרכז עיראק.
30 אלף הפרסים אשר עמדו מול 7 אלף (כנראה) ערבים זלזלו רבות בכוח הקטן יותר המצויד בנשק וחצים נחותים יותר. "אין לכם לא עוצמה ולא נשק. מה הביא אתכם לכאן? תחזרו אחורה!" הערבים ענו: "לא נחזור. אנחנו לא מסוג האנשים שחוזרים לאחור." הפרסים ביקשו לקבל שליח בכדי שיסביר מדוע פלשו. בתגובה שלחו הג'יהאדיסטים לוחם בשם אל-מוגירה אשר הסביר למפקד הפרסי, רסתם פרגז, אודות דתו, ואמר: "אם תהרוג אותנו, ניכנס לגן העדן; אם נהרוג אתכם, תיכנסו לאש המדורה או שתשלמו את המס". הפרסים עזבו אותו בבוז וחזרו לשורות הקרב.
עם זאת, המלך הפרסי, יזדגרד השלישי, התעניין יותר. הוא הזמין את המשלחת של הערבים לחצרו ושאל אותם באשר לרצונם. כאשר נכנסו הג'יהאדיסטים המחוספסים, עטויי גלימות וסנדלים כפריים ונושאי שוטים, אנשי החצר הפרסיים המבושמים והמפוארים נדהמו באותה מידה שבזו להם. יזדגרד, לעומת זאת, היה בוטה ושאל אותם מדוע פלשו לארצו ולשם מה הם צרכים אותה. אחד מאנשי המשלחת, אל-נומאן אבן מוקרין, סיפר לו בתגובה על הנביא אשר הבטיח הטבות בעולם הזה ובעולם הבא, ואשר איחד את כל שבטי חצי האי ערב, בין אם ברצון או לא. הוא "הורה לנו להתחיל עם העמים הסמוכים אלינו ולהזמין אותם לצדק". "לכן אנו מזמינים אתכם לאמץ את דתנו. זו דת שמאשרת את כל הטוב ודוחה את כל הרע. אם אתה תסרב להזמנה שלנו, עליך לשלם את המס. זה דבר רע, אך לא גרוע כמו האלטרנטיבה; אם תסרב, זו תהיה מלחמה". יזדגרד זעם: "אם לא המנהג שלא להרוג שליחים, הייתי הורג אתכם. אין לי שום דבר בשבילכם". "הפרסים יענישו אתכם בחומרה כדוגמה לאחרים".
אולם אין זה קרה. בקרב אל-קאדסיה הפרסים שוב הובסו באופן טוטאלי. השליטה הג'יהאדיסטית על עיראק הייתה עתה מלאה, והלוחמים שלהם המשיכו לפעול נגד מה שנותר מהאימפריה הסאסאנית של הפרסים ורדפו את הכוחות הפרסיים אל תוך פרס עצמה. עוד ב-636 הם כבשו את הבירה האימפריאלית קטסיפון, נכנסו לארמון הלבן של המלך, החליפו את כס המלכות בבמה, הכריזו על דתם וביצעו שם את תפילת יום השישי.
ככלל, לא ידוע הרבה על האסטרטגיה הפרסית נגד הפולשים. אפשר כי השליטים המקומיים ביקשו לנהל סדרת קרבות קטנים, בזמן שהמלך ביטל בקשה זו ודרש ניצחון בקרב גדול ומכריע, מה שהוביל לתבוסה באל-קאדסיה, קרב שגם עליו ידוע מעט מאוד, אפילו מועדו, למעט שנמשך מספר ימים על גדות הפרת. לאחר התבוסה עברו הפרסים לעמדה הגנתית, אולם היה זה כבר מאוחר מדי, וכאשר הגיעו הג'יהאדיסטים לפרובינציות המזרחיות והצפון-מזרחיות ביותר שלה, הייתה האימפריה הסאסאנית כבר צל עלוב של עברה המפואר.
לאחר כיבוש בצרה, פקד הח'ליף על סגנו אוטבה אבן ע'זוואן להציע לנכבשים את אותן האפשרויות שהציע גם ח'אלד אבן אל-וליד לנכבשים במערכה הקודמת בעיראק: להמיר את דתם, לשלם את מס הג'יזיה באופן משפיל, או למות. כך, הייתה כבר רוב פרס כנועה לג'יהאד. עומר הכריז: "האימפריה של המאגים נכחדה היום ועתה לא תהיה להם שום אדמה לפגוע בנו בכל אופן שהוא". עם זאת, הוא גם דאג להזכיר ללוחמיו שיכולתם להחזיק בטרטוריה שכבשו ויכולתם לכבוש נוספות קשורה ישירות לאמונתם ואדיקותם הדתית. כך גם היכולת להחזיק או לתפוס כוח פוליטי. המערכה הג'יהאדיסטית נמשכה עד לנפילה של פרס, שלאחריה הועברו רבים מהפרסים לשווקי העבדים, בהם אולצו להתפשט יחד עם בני המשפחות שלהם. ההשפלה הגדולה שחוו לאחר הנפילה היא המקור לאיבה הגדולה המודרנית בין הפרסים לערבים.
יזדגרד ביקש עדיין למנוע את הנפילה של הפרובינציה העשירה עיראק אשר הייתה חלק מהאימפריה הסאסאנית במשך 400 שנים. הוא הקים את מה שהפך להיות הצבא הסאסאני הגדול האחרון בהיסטוריה. אולם במקום לחכות לתקיפת הנגד של הפרסים, הפולשים, תחת פיקודו של סעד בן אבי ווקאס, לקחו את היוזמה והתקדמו בעצמם, והביסו לחלוטין את הסאסאנים בקרב נאהוונד ב-642, במה שקיבל את השם "ניצחון הניצחונות". הפרסים החלו לנטוש אזורים ועברו למגננה לאורך הגבול המדברי, ללא כוחות מספיקים לעשות זאת בצורה יעילה. יתר על כן, בעלי ברית החלו לנטוש את יזדגרד וסירבו לעזור לו נגד הפולשים.
לאחר שחצו את הרי זגרוס והיו כבר למעשה בתוך אירן, יזדגרד עצמו כבר היה במנוסה. לח'ליף עומר כבר לא היו שום חששות והוא העניק יד חופשית לכיבושים במזרח ודרש מהמפקדים באירן להמשיך לרדוף את האויבים בכל הכוח. חופש הפעולה הוביל גם לכיבושים מערב, כגון כיבוש טריפולי ב-643. עומר היה הכובש הגדול ביותר שהמזרח התיכון ראה, ונרצח בידי נפגע של המלחמה בפרסים.
אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה נפלה תוך זמן קצר לאחר מספר קרבות בלבד. הסיבות לכך הן קודם כל שהפרסים בדיוק סיימו 26 שנים קשות של מלחמה נגד הביזנטים ועל כן היו מוחלשים מאוד עקב התבוסה. שנית, בתקופה ההיסטורית הזאת עניין אותם יותר פיתוח מדעים מאשר מסעות צבאיים כמו במאה ה-5 לפנה"ס, ועל כן השקיעו פחות בתחום. אכן, חשוב לזכור שהחלק הארי של המדענים האסלאמיים של מה שקרוי "תור הזהב" היו בפועל פרסים. סכסוכים פנימיים בתוך משפחת המלוכה, ירידה ביוקרת השבטים הערביים וסדרה של בצורות בעיראק תרמו גם הם להיחלשותו של הצבא הסאסאני.
הנפילה של פרס הייתה הן צבאית והן פוליטית. ללא סמכותו של מלך המלכים האימפריה נשברה, כאשר היו כאלו שהמשיכו להילחם בכובשים, בזמן שאחרים הגיעו עימם להסכמות. בניגוד לתבוסה הביזנטית, משמעותה של תבוסה סאסאנית הייתה סוף האימפריה כולה. בנוסף למדעים, לקחו מהם הפולשים גם את היכולות הצבאיות בכדי לשדרג את צבאם להמשך מסעות הג'יהאד.
מקורות:
Abu Ja’far Muhammad bin Jarir al-Tabari, The History of al-Tabari, State University of New York Press.
Akbar Shah Najeebabadi, The History of Islam, vol. 1, Darussalam, 2000.
A.I. Akram, The Muslim Conquest of Persia, Rawalpindi, 1976.
