על הקולוניאליזם, חלק ז': האמת על "הקולוניאליזם", והמזרח התיכון.
על הקולוניאליזם, חלק ז':
האמת על "הקולוניאליזם", והמזרח התיכון.
"מילים הן ההמצאה הראשונה והגרנדיוזית ביותר של האדם. עם השפה הוא יצר יקום חדש לגמרי."
- אלדוס האקסלי.
מאפייני הפוסט-אמת של הפוליטיקה המודרנית הם לא בהכרח חדשים. האופן שבו מילים מסוימות מוצאות עצמן תחת מתקפה בידי הליכים פוליטיים, או האסוציאציות הרגשיות שיכולות להתלוות אליהן, ניתן למצוא כבר בהיסטוריה המוקדמת. אכן, כבר במאה ה-5 לפנה"ס כתב ההיסטוריון היווני תוקידידס כיצד הופכים היחסים שבין השפה למציאות לקורבן הראשון של כל עימות צבאי. כלומר, במהלך עימות אידאולוגי, חייבות המילים להחליף את משמעותן הרגילה ולקבל את המשמעות החדשה שניתנה להן. בספרו על המלחמות הפלופונסיות, מראה תוקידידס כיצד חופש הפעולה והיכולת של אלו שבשלטון לעוות לצרכים שלהם את השפה ואת כוחן של המילים הובילו לתרבות אשר גרמה להתמוטטותה של הדמוקרטיה. כאשר החלו האנשים להשתמש במניפולציות על מנת לתאר את ההתרחשויות העכשוויות הם גם שינו ועיוותו את המשמעות אשר הכשירה לבסוף את האלימות והברוטליות שהובילו לרודנות.
אחת המילים המרכזיות במדיניות החוץ המודרנית כבר למעלה ממאה שנים היא "קולוניאליזם". במקום לעסוק בתופעה ההיסטורית האמתית על שלל המורכבויות שלה, המאפיינים החיוביים והשליליים שלה, מניעים סותרים וכו', הפך ה"קולוניאליזם" לכלי אידאולוגי שמתפקד ככינוי גנאי. כך, עוותה מדיניות החוץ המערבית על ידי רגשות האשמה והשנאה העצמית באופן שמנוצל היטב על ידי המתחרים שלה.
רוברט קונקווסט, ההיסטוריון הגדול של "הטרור האדום", הבחין כבר לפני עשרות שנים בעיוות הזה של השפה. משמעותיהם של מונחים היסטריים כגון "אימפריאליזם" ו-"קולוניאליזם", כתב קונקווסט, הפכו למעשה ל"כוח ממאיר ללא תכנית אלא רק הכנעה וניצול של אנשים חפים מפשע". ככאלו, המונחים כבר "חוסמי מחשבות ומדכאים חשיבה", ותפקידם הפך להיות "בעיקר לבלבל, וכמובן להחליף, את תהליך ההבנה המורכב והנדרש עם התהליך הפשוט והבלתי נחוץ של השתלהבות." היה זה במיוחד במזרח התיכון בו הפך "הקולוניאליזם" לכלי לטשטוש ההיסטוריה העובדתית שמסבירה את אי התפקוד הכרוני של האזור הזה של העולם, והוא מעניק לגיטימציה למדיניות הנידונות מראש לכישלון מכיוון שהן מתבססות על העיוותים הללו של ההיסטוריה.
המקור של הפגיעה התמידית במאפייניו של הקולוניאליזם, כמו גם האימפריאליזם, נמצא בעיקר במאה ה-20 המוקדמת. ספרו המשפיע של חוקר מדעי החברה ג'.א. הובסון "אימפריאליזם: מחקר", הוריד את הקולוניאליזם לרמה של תופעה כלכלית שלילית, לכלי של "הטפילים הכלכליים" של הקפיטליזם, אשר חיפשו שווקים, משאבים, ורווחים במדינות שונות ברחבי העולם. ב-1917 עמדו ולדימיר לנין ומרקסיסטים אחרים בצומת דרכים שכן החזון ההיסטורי שלהם בדבר מהפכת פרולטריון עולמית לא עמד במבחן המציאות, ובהתבסס על הרעיונות של הובסון הוא פרסם את ה"אימפריאליזם - השלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם". באופן זה, הפכו עתה תודעתית הילידים המקומיים החיים בקולוניות השונות להיות אלו שאמורים לקחת את ההובלה בחיסולו של הקפיטליזם לאחר שמעמד הפועלים האירופאי כשל בכך.
הרעיונות הללו השפיעו גם על התנועות האנטי-קולוניאליות לאחר מלחמת העולם השנייה. בהקדמה לספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" מ-1961, כתב הסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר כי "ילידי המדינות הלא מפותחות התאחדו!" והציב למעשה את העולם השלישי במקום ה"פועלים של העולם" של המרקסיזם הקלסי. האידאליזציה הזאת של השמאל של העולם השלישי מצד אחד והדמוניזציה של המערב הקפיטליסטי מצד שני שרדו את נפילתה של ברית המועצות ואת ההרס התדמיתי של המרקסיזם, והפכו לדומיננטיות הן באקדמיה והן בתרבות הפופולרית והתקשורתית. התפיסה הזאת מעצימה אוטומטית את רגשות האשמה המערביים וש"כל מערבי הוא אשם עד שיוכח אחרת" כפי שכותב הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר, שכן המערב מרכיב בתוכו את "הרשע היסודי שעליו חייבים לכפר" - הקולוניאליזם והאימפריאליזם.
הפירוש הזה של השמאל של שני המונחים ההיסטוריים הללו הפך אותם למושגים טעונים רגשית ואידאולוגית, אשר בפועל מעוותים בסופו של דבר את האמת ההיסטורית. הם מרמזים שההתפשטויות והכיבושים האירופאים היו סוג חדש של רשע אשר לא נראה עד אז בשום שלב בהיסטוריה. המציאות היא כמובן שתנודות של אוכלוסיות בחיפוש אחר משאבים תוך קונפליקטים עם קבוצות אחרות המעוניינות בהם קיימות כבר מאז שחר האנושות. בין אם היו אלו המסעות של המונגולים מערבה ודרומה לסין, הרומאים בגאליה, הערבים במזרח התיכון, צפון אפריקה ודרום מזרח אסיה, הטורקים במזרח התיכון ובבלקנים, שבט הבַּנְטוּ בדרום אפריקה, החְמֶרִים במזרח אסיה, האצטקים במקסיקו, האירוקוֹי בצפון-מזרח אמריקה, או שבטי ה-סו האינדיאניים במישורים הגדולים של אמריקה. ההיסטוריה האנושית כולה מוכתמת על ידי שימוש מתמיד באלימות אכזרית של האדם בכדי להשיג אדמות ומשאבים ולהשמיד, לשעבד או להחליף את המחזיקים בהם. אולם באקדמיה המודרנית, לעומת זאת, ניתן למצוא ניואנסים של רוע לגרסה האירופית בלבד של התוקפניות הזאת, אך עבור שאר התרבויות אין זה רלוונטי מבחינתה; זאת חרף העובדה כי התופעה הינה גלובלית ומכל השלבים ההיסטוריים.
באופן לא מפתיע, כאמור, השימוש והניצול של המונחים הטעונים אידאולוגית והמוטים היסטורית הללו הינו רחב ופופולרי מאוד במזרח התיכון המודרני. הן האסלאמיסטים והן לאומנים ערביים, המקבלים תמיכה מהשמאל המערבי, מאשים את "הקולוניאליזם" בחוסר התפתחותם, העבריינות הפוליטית שלהם והאלימות המושרשת שלהם, תופעות שהמקורות שלהן נמצאים בפועל בתרבות השבטית, חוק השריעה ומאבקים עדתיים.
כל זאת כמובן תוך התעלמותם הצבועה מההיסטוריה הקולוניאלית והאימפריאליסטית שלהם עצמם. כפי שכותב ההיסטוריון הישראלי-בריטי פרופ' אפרים קארש בספרו "אימפריאליזם אסלאמי" מ-2006: "הכובשים הערבים פעלו בדרך אימפריאליסטית כבר מההתחלה, הכניעו אוכלוסיות ילידיות, התיישבו על אדמותיהם והפקיעו את עושרם, משאביהם ופועליהם." ללא ספק, אם אנחנו מחפשים תרבות המוגדרת על ידי השאיפות האימפריאליסטיות שלה, האסלאם מתאים לכך יותר בהרבה מאוד רמות מאשר המערביים המודרניים אשר הצטרפו למשחק האימפריאליסטי רק אחרי שהמזרח תיכוניים כבר התמחו בו במשך מעל ל-1000 שנים.
קארש כותב: "מאז האימפריה הערבית-אסלאמית הראשונה של אמצע המאה השביעית ועד העותמאנים, האימפריה המוסלמית הגדולה האחרונה ... סיפור האסלאם היה סיפור עלייתן ונפילתן של אימפריות אוניברסליות, ולא פחות חשוב, של חלומות אימפריאליסטיים."
מדינת "עיראק" היא דוגמה בולטת לנאמר לעיל. התפיסה הרווחת היא שהייתה זאת ההמצאה הבריטית של המדינה הזאת ואחרות באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה אשר הובילה לעימותים האתניים והעדתיים, תוך שהם איחודו 3 פרובינציות עותמאניות המורכבות מכורדים, סונים ושיעים. גם במקרה כזה, אפילו חוקרים מובילים נוהגים משתמשים כשפה כגון "מעצמות קולוניאליות" בהתייחס לבריטניה וצרפת, "גבולות קולוניאליים" ועוד דוגמאות רבות בהן השימוש במונח "קולוניה" מתבצע באופן א-היסטורי ומטעה.
צרפת ובריטניה בהחלט היו מעצמות קולוניאליות, אולם הקולוניות שלהן כלל לא היו במזרח התיכון שכן במשך מאות שנים היה האזור תחת שליטתה הנוקשה של האימפריה העותמאנית. כך, יהיה זה מגוחך להאשים את הבעיות האלימות בנות מאות השנים של המזרח התיכון ב"קולוניאליזם" המערבי. במקום זאת, המציאות ההיסטורית היא שהייתה זאת המדיניות הכושלת והפנטזיות האימפריאליסטיות של ההנהגה העותמאנית במהלך המאה ה-19 ותחילת ה-20, שהגיעו לשיאן עם הברית ההרסנית עם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אשר הובילו לתוהו ובוהו שהגיע לאחר תבוסת מעצמות המרכז.
התפתחות חשובה נוספת היא ההחלטה השנויה במחלוקת של הבריטים להקים בית לאומי לערבים על החורבות של האימפריה העותמאנית ולספק את היומרות האימפריאליסטיות של "בעל בריתם" מהשושלת ההאשמית אשר הצליח לשכנע באופן תמוה את הבריטים כי הפעילות המוגבלת והאינטרסנטית שלו במהלך המלחמה הייתה חשובה בלחימה נגד הטורקים. הבריטים היו מעוניינים ללא ספק להיות בעלי ההשפעה במדינות החדשות הללו על מנת להגן על האינטרסים הגאו-פוליטיים והכלכליים שלהם, אולם בשום שלב הם לא חשבו להפוך אותן לקולוניות שלהם. האידאליסטים עשויים לבקר, אפשר שבצדק, את ההתערבות הבריטית הזו או לראות בה מעשה לא מוצדק, אולם לא היה זה "קולוניאליזם" בשום מובן של המילה.
הפרשן הפוליטי היהודי-אמריקאי צ'ארלס קראוטהאמר נהג להשתמש במושג "גבולות קולוניאליים" בכדי לתאר את מדינות מזרח התיכון. כמו כל המעורבים במלחמה, החלו הבריטים והצרפתים, לקראת ניצחונם על מעצמות המרכז, לתכנן את ההתיישבות האזורית כבר ב-1916 אשר הובילה להסכם סייקס–פיקו. אולם לא היה בכך שום דבר חריג או יוצא דופן. בפברואר 1945, למשל, דנו צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין בוועידת יאלטה על השפעתם בגרמניה ומזרח אירופה שלאחר המלחמה. בכל מלחמה מכרעת של ההיסטוריה האנושית התקיימו החלטות בדבר הטריטוריה של המובס.
כך, כחלק מהסכם שלום של ועידות שלאחר המלחמה קיבלו הבריטים והצרפתים, תחת סמכות הסכמי משא ומתן והפיקוח של חבר הלאומים, את "המנדט" על הטריטוריות שהיו שייכות למעשה לאימפריה העותמאנית לשעבר, הנמצאות בין טורקיה למצרים. ב-1924, מטרת המנדט כבר הייתה ברורה מסעיף 22 לאמנת חבר הלאומים: "אותן מושבות וטריטוריות אשר כתוצאה מן המלחמה האחרונה פסקו מלהיות תחת ריבונות המדינות אשר שלטו בהן בעבר ואשר מיושבות על ידי עמים אשר עדיין אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם תחת התנאים המחמירים של העולם המודרני, יש ליישם את העיקרון לפיו רווחתם ופיתוחם של עמים אלה מטילה על האנושות חובת נאמנות קדושה וביטחונות להוצאתה לפועל של נאמנות זו חייבים להיות מגולמים באמנה זו. השיטה הטובה ביותר ליישום מעשי של עקרון זה הוא בכך שהנחייה של עמים כאלה תופקד בנאמנות בידי אומות מתקדמות אשר בזכות משאביהן, ניסיונן ועמדתן הגאוגרפית נמצאות במצב הטוב ביותר ליטול על עצמן אחריות זו, ואשר מוכנות לקבל אחריות זו, וכי הנחייה זו תבוצע על ידן כמנדטים בשם חבר הלאומים."
כך, המדינות החדשות שקמו מתוך שטחה של האימפריה העותמאנית לשעבר קיבלו לגיטימציה מהחוק הבינלאומי לפי הזכויות החוקיות של המעצמות המנצחות. לא היה שום קשר אף לא הקטן ביותר לקולוניזציה.
ללא ספק, ניתן לבקר בצדק את השאיפות האמתיות של מעצמות המנדט ולפקפק באמינותן, ואף לציין כי הגבולות שהוגדרו נועדו לשרת אינטרסים אירופאים. אולם בכל מקרה, הקולוניזציה כלל לא הייתה המטרה. אכן, ב-1924 הייתה הקולוניזציה כבר נתונה לביקורת רבה במערב עצמו, והאידאלים שבאו לאחר המלחמה לא היו קולוניאליים אלא הגדרה עצמית אתנית בתוך מדינת הלאום. כפי שאמר הנשיא האמריקאי וודרו וילסון בנובמבר 1918: "יש לכבד את השאיפות הלאומיות; אנשים עשויים להיות עתה נשלטים אך ורק דרך הסכמתם". מספר ימים לפני סיומה של המלחמה הצהירו הצרפתים והבריטים כי המטרות שלהם בשטחים של האימפריה העותמאנית לשעבר היו הקמת מדינות לאום ושלטונות המקבלים את סמכותם מהיוזמה והבחירה החופשית של התושבים הילידים.
גם במקרה זה ניתן בוודאי לבקר את רעיון הקמת מדינת לאום מערבית עם המבנים הפוליטיים שלה באזור המאופיין בשבטיות ודת הרואה במדינה חילונית ייבוא זר. חוסר ההתאמה הזה ממשיך לגרום להרבה מאוד בעיות גם היום. אולם גם כאן הכשלים הללו של האירופאים אינם קשורים לתחום הקולוניאלי. השימוש המעוות והמוטה במונח מעניק לגיטימציה לנרטיב הג'יהאדיסטי בדבר האשמה המערבית בכל דבר ובכך גם מכשיר את פעולות הטרור והאלימות, אשר כיום מקוטלגות בקרב גופים פרוגרסיביים רבים בתור "התנגדות אנטי-קולוניאלית". הדבר מחזק את הרצון של המערב הליברלי להאשים את עצמו בבעיות האזוריות הללו, כפי שעשה ברק חוסיין אובמה בנאומו המפורסם בקהיר ב-2009 עת הצהיר כי "הקולוניאליזם ששולל זכויות והזדמנויות ממוסלמים רבים." עמדה מתנצלת זו מאפיינת את מדיניות החוץ המערבית המודרנית ומעצימה את אויביה כבר במשך מעל לחצי מאה. כיום נמצא המזרח התיכון בסכנת התמוטטות גדולה יותר, ומאיים יותר מתמיד על האינטרסים הלאומיים של המערב מאשר בכל חמישים השנים האחרונות. נכון יהיה להתחיל לתכנן את מדיניות החוץ על יסודות האמת ההיסטורית והשפה המדויקת.
