הכיבוש של סוריה וקרב הירמוך - העימות החשוב ביותר בהיסטוריית התנגשות התרבויות.
הכיבוש של סוריה וקרב הירמוך - העימות החשוב ביותר בהיסטוריית התנגשות התרבויות.
באוגוסט 636 התרחש העימות הצבאי הגדול הראשון בין האימפריה הביזנטית למזרח תיכוניים. קרב הירמוך אומנם פחות מוכר כיום, אולם ההשלכות שלו שינו את כל ההיסטוריה האנושית וממשיכות להשפיע עליה גם בימינו.
הנביא המזרח תיכוני מת 4 שנים לפני הקרב. בחייו איגד את שבטי ערב לקבוצה דתית אחת, אולם לאחר מותו היו שבטים אשר ביקשו להיות עצמאיים וסירבו לשלם לח'ליף אבו בכר (יורש הנביא) את מס ה-זכאה. בתגובה, הכריז עליהם הח'ליף ככופרים והוביל נגדם את מלחמות הרדה ("מלחמות הכפירה") שבמהלכן ערפו את ראשיהם של אלפי ערבים, בזמן שאחרים נצלבו או נשרפו בחיים. ב-633 הסתיימו המלחמות ושנה לאחר מכן אבו בכר מת. כך, היה זה עתה תפקידו של הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'טאב, להוביל נגד "האחר" את הערבים שנהגו להילחם זה בזה ועתה היו "אומה" אחת.
באופן כמעט מיידי, זרמו אלפי פולשים אל תוך סוריה הנוצרית, תוך שהם בוזזים ורוצחים רבים מהנוצרים. לפי היסטוריון מזרח תיכוני, הם עשו זאת בשם הג'יהאד בכדי להביא את שלטון האל שלהם לכל מקום בעולם. הקיסר הביזנטי הרקליוס, אשר רק עתה סיים עשור של מלחמה נגד הפרסים, החל לארגן את לגיונותיו ולשלוח אותם לסוריה בכדי לבלום את הג'יהאדיסטים. שני הצדדים קיימו לפחות שני קרבות משמעותיים: קרב אג'נדיין באזור עמק האלה בישראל ב-634, וקרב מרג' אל-ספאר דרומית לדמשק ב-635. ההיסטוריון בן המאה ה-9 אחמד אל-בלאד'רי כותב כי "אויבי האל הובסו ונופצו לרסיסים, רבים מהם נשחטו".
הרקליוס לא התכוון לנטוש את סוריה, אשר במשך מאות שנים הייתה חלק אינטגרלי מהאימפריה הרומית, במיוחד לאחר שרק לאחרונה החזיר אותה מהפרסים. כך, באביב 636 הצליח הקיסר לגייס צבא רב-תרבותי גדול מכל רחבי העולם הנוצרי. רוב התיאורים של העימותים שבאו לאחר מכן מגיעים מההיסטוריון בן המאה ה-9 המוקדמת אל-ואקדי. כפי שהוא כותב: 30 אלף חיילים נוצריים החלו את הצעידה דרומה. הכוח המזרח תיכוני - בו היו כ-24 אלף לוחמים יחד עם הנשים, העבדים, הילדים, הגמלים והאוהלים - נסוג מהאזורים אותם כבש לאחרונה אל אזור גדות נהר הירמוך בסוריה. באזור היו שני ערוצים מרכזיים, אחד לאורך הירמוך והשני לאורך נחל רוקד, אשר היו יחסית עמוקים ומסוכנים מאוד לכל מי שנסוג במהירות. הנסוגים שלחו במהרה מסר לח'ליף עומר וציינו כי "הכלב הרומאי" אשר "נושא את הצלב" הרקליוס רודף אותם. עומר, אשר היה ידוע בשנאתו לנצרות ואהבתו להשפיל ולפגוע בה, שלח תגבורת.
הרקליוס מינה לבסוף את ואהן, ארמני שהצטיין במלחמות נגד פרס, למפקד העליון של הצבא המגוון והמאוחד שלו. המפקד העליון של הצבא המזרח תיכוני היה אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, אולם היה זה ח'אלד אבן אל-וליד, אותו כינה הנביא "חרבו השלופה של האל", אשר פיקד על אלפי פרשים ורוכבי גמלים מאחורי הרגליים ולמעשה החליט על המהלכים הצבאיים.
לפני הקרב, נפגשו ואהן וח'אלד. הארמני האשים את התנאים הקשים של ערב והתנאים הכלכליים הירודים אשר לא השאירו לאנשי המדבר ברירה אלא לתקוף ולבזוז אזורים רומיים. הרומאים אף הסכימו לספק מזון וכסף בתנאי ויסכימו הפולשים לחזור לביתם. ח'אלד ענה: "זה לא רעב שהביא אותנו לכאן, ואנחנו הערבים נוהגים לשתות דם, ואומרים לנו שדם הרומאים הוא המתוק ביותר, אז באנו לשפוך את דמך ולשתות אותו." ואהן הזועם ענה כי חשב שגם הפעם הם באו למען אותן המטרות כמו בעבר – ביזה, שעבוד, סחיטה ושכירות חרב - אולם הוא טעה והפעם הם באו להרוג, לשעבד נשים, לשדוד, להרוס מבנים ולגרש את הנוצרים מאדמתם. הוא המשיך:
"לגביך, אין אנשים נמוכים ובזים יותר - בדואים אומללים ומרוששים ... אתה מבצע עוולות באומה שלך ועכשיו בשלנו ... איזה הרס יצרת! אתה רוכב על סוסים לא שלך ולובש בגדים לא שלך. אתה נהנה מהבנות הצעירות והלבנות של רומא ומשעבד אותן. אתה אוכל מזון לא שלך וממלא את ידיך בזהב, כסף ומוצרים יקרי ערך [לא שלך]. עכשיו אנו מוצאים אותך עם כל רכושנו והביזה שלקחת מאנשי הדת שלנו - ואנחנו משאירים את הכל לכם, לא מבקשים להחזיר ולא נוזפים בכם. כל מה שאנו מבקשים הוא שתעזוב את אדמותינו. אבל אם תסרב, אנו נשמיד אותך!"
"חרבו השלופה של האל" לא התרשם והחל לצטט את ספר הקודש שלו ולדבר על הנביא שלו. לאחר מכן הוא אמר לארמני לאמץ את דתו ולהגיד את השהאדה, בתמורה לאי האלימות. בנוסף להמרה דרש לבצע את התפילה, לשלם את מס ה-זכאה, לבצע את החג' למכה, להיות ידידותי למאמינים האחרים ולקיים ג'יהאד נגד "הכופרים". ואהן אמר בתגובה כי לעולם הם לא יינטש את דתו ולא ישלם את הג'זיה, וכך הצדדים נפרדו.
בעקבות זאת ביצעו המזרח תיכונים מפגן כוח בו 8000 לוחמים צעדו מול המחנה הרומי עם 4000 ראשים כרותים של נוצרים על החניתות שלהם. אלו היו חלק מכוח הסיוע של 5000 חיילים שנשלחו מעמאן; המזרח תיכונים ערבו להם וטבחו בהם. לאחר מכן, לצלילי הצעקות בדבר גדולתו של האל שלהם, 1000 השבויים הנוספים במחנה המזרח תיכוני הופלו וראשיהם הושחתו, זאת מול הצבא הנוצרי ההמום. עימות היה עתה בלתי נמנע, ובלילה שלפני הקרב ציטטו המזרח תיכונים קטעים מספר הקודש שלהם והזכירו את הברכות שלהם: ניצחון וחיים או מות קדושים וגן עדן.
לנוצרים לא הייתה פריבילגיה כזאת שכן הם נלחמו עבור החיים, המשפחות שלהם ושימור דתם. אכן, בנאום שקדם לקרב אמר ואהן לחייליו כי "הערבים האלה שעומדים לפניכם מבקשים ... לשעבד את ילדיכם ונשותיכם". מפקד אחר אמר להם כי עליהם להילחם חזק, אחרת האויב "יכבוש את אדמותיכם ויאנוס את נשותיכם". הפחד הזה היה בהחלט ממשי שכן אבו סופיאן, מפקד בצד השני, צעק לאנשיו תוך שהוא דוהר על סוס ומנפנף בחנית: "ג'יהאד בדרכו של האל", כדי שהם יתפסו את "אדמותיהם ועריהם של הנוצרים, ולשעבד את ילדיהם ונשותיהם".
הקרב נמשך שישה ימים. בשלב הראשוני הצליחו הרומאים לפרוץ את קווי האויב, ולפי התיאורים המזרח תיכוניים, הם גם היו מצליחים להביס את האויב אילולא הנשים. לפני הקרב, אמר אבו סופיאן לנשים הערביות הללו כי למרות "שהנביא אמר כי נשים הן חסרות מוח ודת" (נלקח מהחדית'), הן עדיין יכולות לעזור בכך שיכו "בפניהם באבנים ועמודי אוהל" של כל הגברים הערבים שנסוגו מהקרב למחנה. הנשים נדרשו להתמיד עד שהגברים חזרו לקרב "בבושת פנים".
ואכן, בכל פעם שהשורות של המזרח תיכוניים נסוגו, הנשים שלהם זרקו עליהם אבנים ועם עמודי אוהלים פגעו גם בסוסים והגמלים שלהם והתריסו בהם: "יהי רצון שהאל יקלל את מי שרץ מהאויב! האם אתם רוצים לתת אותנו לנוצרים? ... אם אתם לא הורגים, אז אתה לא הגברים שלנו." אנקדוטה אחת מספרת ש-הינד, אשתו של אבו סופיאן, צעקה "לחתוך את [איברי המין] של הלא נימולים", ושבעקבות צעקותיה חזרו המזרח תיכוניים אל הקרב ודחקו את הרומאים חזרה למקום המקורי שלהם.
ביום הרביעי הצליחו הפולשים לקחת את ההובלה והתקדמו אל הפריצה בקווים של הרומאים הנסוגים, בזמן שהקשתים ירו מטח אחר מטח נגד הערבים הרודפים. הקשתים הצליחו לבלום את ההתקדמות, ונאמר שכ-700 מזרח תיכונים איבדו עין באותו היום.
המקורות המזרח תיכוניים מתייחסים רבות ביום השישי והאחרון של הקרב לאגף הימני וחיילי הרגל הכבדים של הרומאים, אשר נחשבו לחזקים ביותר. הם כותבים כי הללו קשרו עצמם אחד לשני בשרשראות ונשבעו להילחם עד האחרון החיילים, אם כי ייתכן כי לא הבינו כי מדובר בפלנקס צפוף. אפילו ח'אלד פחד מהיכולות של יחידה זו. הוא פקד על חייליו במרכז ובאגף השמאלי של צבאו לבלום את הנוצרים בזמן שהוביל אלפי פרשים ורוכבי גמלים מסביב לאגף השמאלי של הרומאים שמסיבה לא ברורה הופרד מהפרשים שלו.
חמור אף מכך, בשלב זה החלה סופת אבק – תופעה אליה היו המזרח תיכונים רגילים הרבה יותר – דבר שיצר כאוס רב בקרב הנוצרים, מה שהפך את מספרם הרב של כוחם ללא אפקטיבי. כך החל השלב הקשה, הכאוטי והעקוב ביותר מדם לאורך כל שדה הקרב. ללא יכולות תמרון, הפרשים הרומאים, חרף התנגדותו של ואהן, נסוגו לצפון.
כאשר הבינו כי נשארו ללא גיבוי הפרשים, חיל הרגליים הנוצרי, לרבות הפלנקס הכבד, החל לסגת מערבה, אזור הנסיגה היחידי שנותר, תוך שמירה על מבנה הלחימה. אולם הם במהרה מצאו עצמם מוקפים לאחר שהערבים שהחלו להתקדם מהצפון המשיכו לסגור עליהם מהמזרח בזמן שחצי העיגול של הערוצים הזורמים של נחל רוקד חסם אותם במערב. ח'אלד כבר דאג לתפוס את הגשר היחידי שחוצה את הנחל.
בלילה של ה-20 לאוגוסט היה נראה שהסתיים העימות. הרומאים לא חשבו שהאויב יתקיף אותם בחושך, אולם הראיה הלילית של הערבים הייתה חדה יותר עקב חיי המדבר. הם תקפו את הרומאים, אשר מצדם נלחמו בתעוזה רבה.
הפרשים המזרח תיכוניים המשיכו לדחוק את חיילי הרגל הצפופים והלא רואים של הרומאים והשתמשו בפרסות ובברכיים של הסוסים בכדי להפילם. הרומאים נדחקו לקצה הערוץ, ושורה אחר שורה, לרבות אנשי הפלנקס, נפלו אל מותם. אחרים כרעו ברך, התפללו, עשו את תנועת הצלב וחיכו למכה הסופית. לא נלקחו שום שבויים באותו היום. הצבא שלקח להרקליוס שנה שלמה לגייס תוך שימוש במשאבים אדירים חדל כולו מלהתקיים.
לאחר הקרב המשיכו המנצחים וכבשו במהירות את דמשק. הנוצרים המקומיים חויבו לשלם את מס הג'יזיה בתמורה לשמירה על חייהם.
התבוסה פתחה את הדרך לאפקט הדומינו הגדול של כיבושי הג'יהאד של המאה ה-7. שום תקיפה קודמת לא הייתה כה פתאומית, כה אלימה וכה מכרעת. תוך שנים בודדות החל מהמתקפה הראשונה ב-634, הלבנט הנוצרי נעלם מהמפה: סוריה, מרכז האמונה והחשיבה המדעית, כמו גם מצרים, מרכז אספקת המזון, וכן גם שלוש מהפנטארכיות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים.
גם היסטוריונים בני התקופה הכירו בהשפעה המכרעת האדירה של קרב הירמוך. אנסטסיוס סינאיטה, אשר ראה את כיבוש ביתו המצרי 4 שנים בלבד לאחר הקרב, כתב על "הנפילה הנוראה הראשונה וחשוכת המרפא של הצבא הרומאי ... אני מדבר על שפיכות הדמים בירמוך ... לאחר מכן התרחש כיבוש ושריפת ערי פלשתין, אפילו קיסריה וירושלים. לאחר השמדת מצרים התרחש השעבוד וההרס הבלתי הפיך של אדמות האיים הים תיכוניים."
אכן, לאחר מספר עשורים בלבד, כל האדמות הנוצריות העתיקות בין סוריה רבתי למאוריטניה (אלג'יריה ומרוקו המודרניות) במערב, כ-6500 ק"מ, נפלו לג'יהאד. במילים אחרות, שני שליש מהעולם הנוצרי המקורי, העתיק והעשיר נפל ונכבש. בהמשך, הודות לטורקים, נכבשו כבר שלוש רבעי.
אולם בשונה מהברברים הגרמניים אשר השתלטו על אירופה המערבית מאות שנים קודם לכן, אשר השתלבו בנצרות, התרבות והציוויליזציה, וכן למדו את השפות היוונית והלטינית, המזרח תיכוניים כפו בכוח על הנכבשים את הדוקטרינה והשפה שלהם, וכיום הקבוצה האתנית שהייתה קיימת בחצי האי ערב בלבד, משתרעת על פני 22 מדינות במזרח התיכון וצפון אפריקה, לא כולל מדינות נוספות המאופיינות בדת שהגיעה מהמדבר. ללא ספק, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי במקרה של ניצחון האימפריה המזרחית, ועל כן בהחלט ניתן לקבל את הטענות שהיה זה חד משמעית אחד הקרבות החשובים ביותר בכל ההיסטוריה האנושית.
אין זה כמובן מפתיע שרוב המערביים כיום כלל אינם מכירים את הקרב ההיסטורי ואת השלכותיו האדירות, ואפילו פחות עוד יותר את האופן בו משפיעה מורשתו על הג'יהאדיסטים המודרניים. בפועל, יש המשכיות ודמיון ברורים בין הפולשים של המאה ה-7 למדינה האסלאמית כיום. זה כמובן לא מקרי. כאשר הצהירו אנשי המדינה האסלאמית כי "הדם האמריקאי הוא הטוב ביותר ונטעם אותו בקרוב", או "אנחנו אוהבים את המוות כפי שאתם אוהבים את החיים" או "אנחנו נשבור את הצלבים שלכם ונשעבד את נשותיכם", הם למעשה מצטטים את ח'אלד אבן אל-וליד וכך בעצם הולכים בדרכו.
ניתן להביע על אין ספור דוגמאות נוספות. הדגל השחור של המדינה האסלאמית הוא הדגל השחור של ח'אלד. האופן בו הוא מזוהה עם בתולות גן עדן הניתנות לאלו שמצאו את מותם דרך הג'יהאד ומות קדושים, מבוסס על האנקדוטות של מזרח תיכוניים שגוססים בירמוך ומתקבלים על ידן לעולם הבא. וההוצאות להורג של "כופרים" המצולמות והמוכרות כבר מבוססות על ההוצאה להורג של 1000 הרומאים השבויים בערב שקדם לקרב בירמוך.
מקורות:
al-Baladhuri, The Origins of the Islamic State: Being a Translation from the Arabic Accompanied with Annotations, Geographic and Historic Notes of the Kitab Futuh, trans. Philip K. Hitti, Cosimo Classics, 2011.
Akram, A. I., The Sword of Allah: Khalid bin al-Waleed, His Life and Campaigns, National Publishing House LTD, 1970.
Glubb, John Bagot, The Great Arab Conquests, Quartet Books Limited, 1980.
Kaegi, Walter E., Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, 1995.
Santosuosso, Antonio, Barbarians, Marauders, and Infidels: The Ways of Medieval Warfare, MJF Books, 2004.
