האוריינטליזם של אדוארד סעיד.
האוריינטליזם של אדוארד
סעיד.
אדוארד סעיד היה אולי "הפלסטיני" המוכר ביותר בעולם אחרי יאסר ערפאת, אולם כמו ערפאת גם הביוגרפיה האמתית שלו רצופה בזיופים.
סעיד היה אחד התורמים
הגדולים ביותר לתפיסה התודעתית שמדינת ישראל היא קולוניה אירופאית אשר הוקמה על
אדמה ששייכת לכאורה ל"בני עמו". הוא וחסידיו, במהלך מאוד מוצלח מבחינתם,
העבירו למעשה לצד שלהם את הנרטיב היהודי של מיעוט מקומי הנלחם נגד הקולוניאליזם
האסלאמי, ורק החליפו זאת באימפריאליזם אירופאי. אכן, היסטורית, לאחר שלא הצליחו
המזרח תיכוניים להרוס כל תרבות שכבשו, הם ניכסו במקום זאת לעצמם את האתוסים
וההצלחות של הנכבשים, וציירו את האימפריות הג'יהאדיסטיות שלהם כקורבנות טרגיים של
האימפריאליזם של אותם האנשים שהם בעצמם כבשו ודיכאו.
הם אומנם עדיין
האוכלוסייה הדומיננטית ביותר במזרח התיכון, אשר גם מדכאת את כל התרבויות האחרות
באזורים שבין צפון אפריקה ועד המפרץ הפרסי, אולם בעידן הפרוגרסיבי הם בקלות הפכו
את היוצרות ההיסטוריות כך שהצאצאים של הח'ליפים והכובשים הג'יהאדיסטיים אשר פגעו
ודכאו יהודים וקבוצות אחרות מוצגים בעצמם כקורבנות היהודים.
כפי שהציג אדוארד סעיד את
הדברים, הערבים ו"האוריינטליים", מונח שכוונתו הייתה ככל הנראה מוסלמים
בלבד, היו מאז ומעולם קורבנות של ה"אימפריאליזם" המערבי. לשם כך הוא
הגדיר את המושג המשפיע "אוריינטליזם"[1], אולם הוא לא מצא לנכון להזכיר
שהמזרח התיכון הורכב גם מעמים רבים אחרים, לרבות יהודים אשר נפגעו ונרדפו לאורך
מאות השנים עד שלבסוף נאלצו לעזוב, חלק גדול מהם למדינת ישראל. לכן, לא יהיה זה
נכון לראות בישראל קולוניה אירופאית, אפילו לא בראיה הפשטנית והילדותית של מזרח
נגד מערב כחלק ממאבק אנטי-אימפריאלי כפי שסעיד הגדיר זאת.
סעיד טען שכל
האיסלאמולוגים משתפים פעולה עם האימפריאליסטים. אולם גם כאן הוא "שכח"
לציין את האיסלאמולוגים הגרמניים משום שהדבר היה מבטל את טענותיו. הגרמנים היו
חוקרי האסלאם הגדולים בעולם במהלך המאה ה-19, אולם לא היו להם שום קולוניות בעולם
המוסלמי. הוא "שכח" לציין כי הקיסרות הגרמנית עודדה התקוממויות אסלאמיות
נגד הבריטים והרוסים במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכן כי מנהיגים ערביים שיתפו
פעולה עם הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. בהמשך, החיבה של המזרח תיכוניים
לנאציזם הוגדרה מחדש כפרוגרסיבית היות ונתפסה כאנטי-קולוניאלית.
דבר נוסף שסעיד
"שכח" להוסיף ל"אוריינטליזם" אלו הם האוריינטליים עצמם. בעודו
טוען כי האוריינטליים מעולם לא קיבלו הזדמנות להביע את עצמם, פותח סעיד עם פתגם של
קרל מרקס: "הם לא יכולים לייצג את עצמם; הם חייבים להיות מיוצגים."
המציאות ההיסטורית, לעומת זאת, היא שאותם אוריינטליים כבר ייצגו את עצמם במשך מאות
שנים באמנות, בספרות, בפילוסופיה ובכתיבה היסטורית. אולם בשביל סעיד הדברים הללו
קיימים רק כאשר האוריינטליים כותבים עליהם בעצמם. אין ספק שזו היא עמדה
"אוריינטליסטית", על פי ההגדרה הייחודית של סעיד עצמו. האוריינטליים, כך
נוצר הרושם מסעיד, לא יכלו להיות אנשים אוטונומיים או דמויות מוסריות בעלי רצונות
משלהם, האחראים על גורלם, אלא רק דמויות פסיביות או קורבנות חסרי אונים של
קונספירציות מערביות. סעיד אינו מציין כי הם פעלו במסגרת העולם באופן אקטיבי, שכן
הדבר היה פוגע גם הוא בטענותיו.
אחת ההשלכות המצערות מתוך
רבות אחרות של השפעתו של סעיד היה קידומם של נרטיבים היסטוריים אשר מנעו
מהאפריקאים, האסייתיים והפולינזים את מקומם, פעילותם והשפעתם במפה ההיסטורית. לתופעה
זאת הוא תרם הרבה יותר מכל סופר אימפריאלי של המאה ה-19. לכן, יש כאלו שאימצו את
התפיסה שההיסטוריה יכולה לייצג רק את נקודת המבט של הכובש האירופי-מערבי, וכי
אנחנו מעולם לא נוכל לדעת את חשיבתו של "המקומי".[2]
הסופר והעיתונאי האמריקאי
היהודי כריסטופר היצ'נס ציין כי "הדוגמה האוריינטלית ההפוכה" של סעיד
וחסידיו אינה יכולה להסביר את "הברית של האימפריה הטורקית עם הקיסרות
הגרמנית, לא יותר מאשר היא תוכל להסביר את הקולוניזציה הנוכחית של טורקיה
הפוסט-עותמאנית בקפריסין הנוצרית והאירופאית".[3] אכן, האוריינטליים לא היו פסיביים
בקשריהם עם המערב בתקופות האימפריאליסטיות שכן לאורך כל המאה ה-19 התקיימו
פולמוסים רבים, חילופים ו'התנגדות' בכל תחומי התרבות, ולא תנועה חד כיוונית בלבד
של העברת ערכים או מוסדות. "גם לאסייתיים, כמו לבריטים, היה תפקיד בעיצוב
ידע, אמונה, ותפיסה."[4]
אופן השפעתו והעיוות
ההיסטורי של סעיד נחשפים בפרק שנכתב עליו בספרו של הסופר האמריקאי-היהודי ג'ושוע
מורבצ'יק: "להפוך את דוד לגוליית: כיצד פנה העולם נגד ישראל".[5] כמו
רוב "המופלים" ו"המדוכאים" המקצועיים, גם אדוארד סעיד הגיע
ממעמד גבוה. מוצא משפחתו הוא מקהיר אולם אמו דאגה להגיע לירושלים פני שנולד בכדי
לנצל את המקצועיות הרפואית של היהודים שנגדם פנה סעיד בהמשך חייו.
הקריירה שלו הביאה אותו
לאקדמיה בה הוא נזף בחוקרים אחרים על הסטראוטיפים, לטענתו, שהופנו כלפי המזרח
התיכון; אולם הוא בעצמו פיתח סטראוטיפ בוטה של החוקרים הללו
כ"אוריינטליסטים" אשר הפכו את המזרח ל"אחר". כך, באופן צבוע,
הוא הפך ל"אחרים" את כל אותם האנשים שאותם האשים שעשו זאת כלפי בני עמו.
בזמן שהאשים אחרים כי אינם רואים את הגיוון במזרח, הוא עצמו לא ראה את הגיוון של
המערב ופיתח סטראוטיפים כלפי מתנגדיו. הוא האשים אותם שיצרו סטראוטיפים
קולוניאליים, והאובססיה שלו עם מדינת ישראל אף הובילה ליצירת המיתוס כי אבותיו
הקולוניאליים הם בעצם המקומיים האמתיים והיהודים הם הפולשים הזרים מבחוץ.
סעיד לא היה מלומד ברמה
גבוהה וטען למשל שהכיבוש של מה שהיום "טורקיה" התרחש לפני הכיבוש של
צפון אפריקה. הוא גם לא היה האדם הכנה ביותר שכן טען כי אש"ף דוחה ומתנגד לכל
פעילות טרור. אולם כפי שמורבצ'יק מראה, הוא ידע לפצות על כך ולהשתיק מבקרים בעזרת
זעם מלאכותי.
הוא הפך תודעתית את
הקולוניאליסטים האסלאמיים בני מאות השנים ל"מקומיים" שמדוכאים בידי קולוניאליסטים
אירופאים. הפולמוסים הלאומניים של סעיד דאגו להסתיר כל הכרה מלומדת של העבר
הקולוניאלי והאימפריאלי של המוסלמים. השיטה המוכרת והנדושה הייתה כמובן להאשים
מלומדים אמתיים ב"גזענות" קולוניאלית אוריינטלית, ובכך הוא הצליח לדחוף
אל תוך האקדמיה את ההשקפה הרוויזיוניסטית הגזענית והקולוניאלית שלו עצמו.
תנועות "השמאל
החדש" הפכו את לאומיות העולם השלישי ל"אני מאמין" שלהן. תמיכתו של
סעיד באש"ף הפכה אותו "ללוחם למען הצדק", תוך התעלמות מלאה מכל
שקריו וכל העיוותים ההיסטוריים שלו. כתוצאה, לאומני העולם השלישי השתמשו בקמפוסים
ברגשות האשמה המערביים בכדי להציג עצמם כלוחמי מוסר מטעם הפרוגרסיבים אשר האמינו
כי רק טרור פוליטי יסיים את "הדיכוי".
המציאות ההיסטורית העגומה
היא כמובן שרוב העמים דיכאו קבוצה אחרת בשלב היסטורי כזה או אחר, אולם הפרוגרסיבים
לא שואלים אף פעם את מי מדכאים הקורבנות המיועדים שלהם. בכך שהם תומכים באנשים כמו
סעיד ומציגים אותו כדמות מוסרית הם תומכים למעשה בדיכוי של אחרים. ללא ספק, אין
הללו למדו את לקחי המהפכות הצרפתית או הרוסית, שמהן אנחנו צריכים ללמוד על הסכנות
שבמתן סמכויות מוסריות לפנאטים בעלי אג'נדה.
מורבצ'יק אומנם חושף
ומפרק את מיתוס דמותו של סעיד, אך נראה כי בשלב זה לא יהיה זה מספיק עקב תפקידו
המרכזי של סעיד בברית שיצר בין השמאל החדש ללאומני העולם השלישי, והגושפנקה
האינטלקטואלית לכאורה שהעניקו דעותיו.
אופן הפעולה של סעיד
וההיסטוריה הרוויזיוניסטית שלו פגעו רבות גם ביושרה האקדמית. בעידן בו רואה
האקדמיה באור שלילי מאוד את הכיבושים הטריטוריאליים, לא היה זה פשוט עבור סעיד
להגן על אבותיו הג'יהאדיסטיים האימפריאליים. האפשרות היחידה עבורו הייתה לעוות את
ההיסטוריה ולייצר נרטיב חדש שהופך את הכובשים ההיסטוריים למדוכאים תחת
הקולוניאליזם.
[1] Edward W. Said, Orientalism, Pantheon, 1978. [2] C. A. Bayly, “The Second British Empire”, in The Oxford History of the British Empire: Historiography, Robin W. Winks (ed.), Oxford University Press, 1999, p. 70. [3] [https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2003/11/letters-to-the-editor/378568/](https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2003/11/letters-to-the-editor/378568/) [4] Susan Bayly, “Colonial Cultures: Asia”, in The Oxford History of the British Empire: The Nineteenth Century, Andrew Porter (ed.), Oxford University Press, 1999, p. 469. [5] Joshua Muravchik, Making David into Goliath: How the World Turned Against Israel, Encounter Books, 2014. לקריאה נוספת: Ibn Warraq, Defending the West: A Critique of Edward Said's Orientalism, Prometheus, 2007.
