על הגזענות, חלק יד: ויליאם א.ב. דו בויז - האיש שהמציא את האשמה.
על הגזענות, חלק יד:
ויליאם א.ב. דו בויז - האיש שהמציא את האשמה.
ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז נולד ב-1868 בעיר במסצ'וסטס בה הייתה אוכלוסייה שחורה קטנה מאוד. המשפחה של אימו חיה במדינה עוד בתקופה שקדמה למהפכה, בזמן שאביו אלפרד נולד בהאיטי וטען כי הינו צאצא לאביר צרפתי שהפליג עם ויליאם הכובש במאה ה-11. אלפרד היה שחור מאוד בהיר ונטש את משפחתו כאשר היה דו בויז בן שנתיים, בזמן שמשפחתה של אימו הרחיקה אותו היות והיה בהיר מדי ומתורבת מדי וכן סירב לעבוד בחווה המשפחתית. בשלב המוקדם של ילדותו, כך כתב, היה מיודד עם הילדים האמריקאים הלא שחורים ולא הרגיש שום הפרדה, עד למקרה בו ילדה חדשה נידתה אותו חברתית, מקרה אשר השפיע רבות על התודעה הגזעית של דו בויז.
הוא סיים את בית הספר בגיל 16 והחל ללמוד באוניברסיטת נאשוויל. הוא ביקש ללמוד במסגרת של שחורים בלבד אולם התקשה להתמודד עם ההפרדה של האוניברסיטה של המאה ה-19, מה שהשפיע עליו עוד יותר והוא הקדיש את עצמו לנושא הגזע והיה בטוח שהדרך להתמודד עם הנחיתות של השחורים הייתה לגרום להם להצטיין ולהצליח בכל דבר. הוא היה עורך עיתון וקידם את התפיסה הזאת, ואף קיבל עידוד מהעובדה שאנשי הסגל האמריקאים הלא שחורים של הפקולטה תמכו בעמדותיו.
הוא המשיך להארוורד והיה בקשר רומנטי עם נשים שחורות בהירות מאוד כמוהו, אולם החליט כי אסור להתחתן עם מישהי שיכולה להיחשב ללא שחורה. לאחר שהיה תלמיד מצטיין המשיך לאוניברסיטת ברלין ופיתח יחסים כה קרובים עם האנשים האחרים שאף בעצמו הודה כי "הפסיק לשנוא אנשים אחרים רק בגין השתייכותם לגזע או צבע אחר". הוא היה בקשר גם עם נשים אירופאיות, אך שוב סירב להתחתן עם אישה מגזע אחר. דו בויז התרשם רבות מהפטריוטיזם הגרמני וההערצה שלהם להמנון הלאומי, ואף גילח את זקנו לסגנון של הקיסר וילהלם השני.
הוא חזר לארה"ב ליישם את השיטות הסוציולוגיות אותן למד בגרמניה, וכתוצאה מכך פרסם ב-1899 את "הכושי של פילדלפיה", בו ,תיאר את התפיסה הנפוצה במיוחד כיום לפיה רק אפליה אירופאית היא זאת שמדכאת את השחורים. הוא הודה כי חרף היותם רק 4% מהאוכלוסייה היו השחורים מעורבים ב-22% מהפשיעה וכי ההפקרות המינית שלהם תורמת לזנות והבגידות ולכן ביקש מהם לעבור רפורמה. אך יותר מהכל האשים את המחסום מפני מקומות עבודה טובים, כך שאם האפליה לא תהיה קיימת, לדעתו, יאבדו השחורים את התירוצים שלהם לחיי עצלות. עד לתקופתו הצביעו המחקרים על ההבדלים הגנטיים בין האוכלוסיות, כך שהאשמותיו נגד האמריקאים היו תופעה חדשה שלא נראתה עד כה. עם זאת, תחילה, הוא עדיין הבין בצורך לפנות גם אל תוך פנים הקהילה השחורה ולדרוש מאנשיה להפסיק עם הפשיעה ולהתחיל לעבוד קשה ולהתאמץ למען ההצלחה, אולם עם הזמן הופנתה הרטוריקה שלו יותר ויותר נגד האמריקאים.
הוא בחר את "העשירייה הכישרונית", דהיינו השחורים הטובים ביותר שיובילו את המאבק נגד האפליה. עם זאת, הוא פחד כי המהלך יוביל להתמזגות ונישואי תערובת, תהליך אותו ניסה לבלום בכדי לשמור על הייחודיות של השחורים, אולם ההתנגדות הפומבית שלו דווקא תרמה לתהליך הפוך בקרב האמריקאים.
עד 1910 היה דו בויז פרופסור לסוציולוגיה והיסטוריה באוניברסיטת אטלנטה. הוא המשיך להאשים את האמריקאים בכישלונות של השחורים וחיבורו "הנשמות של האנשים השחורים" חזה את הבעיות והקונפליקטים הגזעים של המאה ה-20. הוא גם הפך לאחד השחורים החשובים והמשפיעים ביותר במדינה.
האדם שבצלו פעל דו בויז ושנגד עמדותיו הגדיר את פועלו, בוקר טי. וושינגטון, הגיע מרקע שונה מאוד. וושינגטון נולד כעבד, היה עני בעל השכלה מעטה מאוד, לא הכיר את אביו (אשר קרוב לוודאי לא היה שחור), ואשר לבסוף בכוחות עצמו הצליח להפוך למלומד וכישרוני מאוד. הוא האמין כי השחורים יוכלו להתקדם אך ורק דרך עבודה קשה והדבר יצליח כאשר גם האמריקאים יקבלו זאת. הוא אפילו לא לגמרי התנגד לעבדות ולהפרדה שכן ידע כי בתנאים אלו מצבם של השחורים עדיין הינו עדיף בהרבה ממקומות אחרים בעולם. כך הוא הרגיז שחורים מיליטנטיים יותר אשר אף טענו שוושינגטון מאשר ומקבע את הנחיתות של השחורים. הוא לא דחק בשחורים להיכנס להיכן שלא היו רצויים, והאמין כי כל אחד תורם לחברה ממקומו הנפרד. הוא הפך לפופולרי מאוד וקיבל תמיכה רחבה, ובשנת 1901 הפך לשחור החשוב ביותר בארה"ב לאחר שהנשיא טדי רוזוולט הזמין אותו לארוחה בבית הלבן. בעלי ההשפעה הגדולים ביותר פנו לוושינגטון להתייעצות לגבי פיתוח פרויקטים הקשורים לשחורים והוא אכן הצליח להשתמש במעמדו על מנת לקדם שחורים רבים, אך גם לדחוק לצד את אלו שהעדיפו להאשים אמריקאים במקום להכשיר שחורים לרכוש מקצוע. חרף העובדה כי לא היו לו מספרים גדולים של חסידים שחורים הוא עדיין שמר על מעמדו המנהיגותי ואף הציע משרה לדו בויז אשר סירב לה אך התעקש לשמור על יחסים טובים בין השניים. אולם בהמשך החל וושינגטון להאמין כי דו בויז הינו חלק מהתנועה השחורה שקמה נגד וושינגטון, בעיקר בעיתונות ודרך הפגנות, ועל כן חסם תמיכה לאוניברסיטת אטלנטה ובלם את קידומו של דו בויז.
ב-1905 הקים דו בויז את "תנועת ניאגרה" בכדי להתנגד לוושינגטון ולפעול נגד האפליה בצורה חזיתית וישירה, והוא ראה את תכניתו של וושינגטון לקידום הלימודים המקצועיים בקרב השחורים כשימור העבדות. וושינגטון פעל נמרצות נגד התנועה והמצטרפים אליה ואכן הצליח להוביל לסגירתה, אם כי חשיבותה ההיסטורית נמצאת בכך שיצרה קשרים בין המיליטנטים העתידיים. השניים המשיכו להתעמת אחד עם השני עד מותו של וושינגטון ב-1915, מה שהשאיר לדו בויז את מלוא חופש הפעולה שביקש.
באוגוסט 1908 התרחשו התפרעויות נגד שחורים בעיר ספרינגפילד (אילנוי) שבמסגרתן נהרגו 8 שחורים, אירוע שהוביל לפריצת דרך בקריירה של דו בויז. האירוע הוביל לזעזוע רב בקרב האמריקאים, גם משום שהתרחש בצפון ובעיר הולדתו של אברהם לינקולן. כתוצאה מכך, מיליונר לא שחור בשם ויליאם אינגליש וולינג החליט לממן ארגון שילחם באפליה אשר קיבל את השם "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" (NAACP). הארגון נועד להיות לאומי ורב גזעי, ודו בויז היה השחור היחיד מבין חמשת המייסדים. חשוב מכך, הוא היה לעורך של העיתון שלו – "הקריסיס". העיתון הפך להכרחי עבור "העשירייה הכישרונית" והוביל ל-100 אלף קוראים. ללא ספק, היה זה מקרה חריג בו הצלחה בעריכה עיתונאית הובילה להובלה בקריירה פוליטית. הוא השתלט לחלוטין על העיתון וקידם התקפות אשר הובילו לפילוג בין האמריקאים לשחורים אשר אחרת יכלו להיות בעלי ברית. באופן קבוע, נהג לכתוב בעד גנותם של האמריקאים, להציג אותם באור שלילי ולהאשים אותם בשנאה ובכל דבר אפשרי אחר לרבות חיבתם לכאורה לנשים שחורות. בעניין התרבות המערבית, כתב כי נבנתה על גבם של הגזעים האחרים וכן כתב באופן בוטה על הלא שחורים: "כמה שאני שונא אותם". בנושא הקולוניאליזם, כתב, שלמעט קניבליזם לא החזיקו השבטים האפריקאים בשום מאפיינים שליליים המוכרים כיום לפני הגעתם של האירופאים.
בהיותו השחור היחיד בהנהגה של ימיה המוקדמים של האגודה, פיתח דו בויז סלידה כלפי האמריקאים שניהלו אותה, ללא קשר לפעילותם החיובית למען מטרות האגודה והשחורים, וכאשר ב-1919 כבר היו 62 אלף חברי אגודה משלמים, הוא ציין כי "תודה לאל" שרוב הכסף כבר מגיע מידיים שחורות. כמו היום, גם בתקופתו כתיבה חריפה נגד האירופאים לא פגעה במעמד הכותב, והוא כתב גם בעיתונים ומגזינים חשובים כגון הניו יורק טיימס, היה מרצה מבוקש ובגיל 50 כבר היה השחור המשפיע ביותר בארה"ב. האגודה הפכה לארגון השחור החשוב ביותר.
חרף העובדה כי עוד בוקר טי. וושינגטון טען שההאשמות הבלתי פוסקות של דו בויז נגד האמריקאים פוגעות במהלך האמתי של ההעצמה העצמית של השחורים, היה זה דווקא בשלב המאוחר יותר ובשיא כוחו והשפעתו של דו בויז שהוא הצליח לפגוע בתדמיתו שלו עצמו. כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה טען כי הייתה זו בעצם יריבות בין האירופאים כיצד לנצל אחרים, אך עדיין האמין כי ארה"ב היא בכל זאת בצד הצודק ודחק בשחורים דרך "הקריסיס" להתגייס למאמץ המלחמתי. רבים ראו בשלילה את ההפסקה הזאת במאמץ הגזעי של דו בויז והחלו להפנות כלפיו ביקורת רבה ולהאשימו בכניעה.
בשלב זה הופיע יריב חדש, מרקוס גארבי, שחור מלא אשר ביקש לקדם את "תנועת החזרה לאפריקה" של השחורים האמריקאים ולהקים ממשלה אפריקאית כללית. ביבשת האפריקאית, לדעתו, יוכלו השחורים לחזור לגדולה "שנגנבה מהם", זאת לאחר היותם אזרחים סוג ב' בארה"ב. הוא הקים את "האגודה האוניברסלית לשיפור הכושי" (UNIA) ועשרות אלפי שחורים נהרו לתנועתו החדשה. תחילה ביקש גארבי להתיישב בליבריה, אולם אז גילה כי השחורים האמריקאים שהתיישבו שם כבר שלטו ביד רמה בשחורים המקומיים, והאמריקו-ליברים הללו אף גירשו את הנציגים שלו. ב-1920 היו לתנועה 800 סניפים בארה"ב ו-300 נוספים במדינות אחרות, כאשר גארבי עצמו טען ל-4 מיליון חברים. הללו היו צעירים יותר, עניים יותר ושחורים יותר מאשר באיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ודו בויז כינה אותם "הכושים הנחותים ביותר". אולם גארבי היה אורטור כישרוני והצליח לגייסם.
המצע של האגודה האוניברסלית לשיפור הכושי ראתה באינטגרציה בגידה בשחורים וגארבי אף ציין כי כאשר פנה לאיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים ראה כי רוב האנשים בו לא היו שחורים וכן טען כי האיגוד מזלזל בשחורים מלאים. את דו בויז כינה בלתי משתלב, "לא כושי לא לבן", ואמר כי תנועתו פונה אך ורק לאלו המעוניינים במיזוגים שיהרסו את שני הגזעים והיא מבקשת תמיכה בעיקר מאמריקאים ולא מהשחורים. גארבי אפילו העדיף שיתוף פעולה עם הקו קלוקס קלאן אשר ביקש הפרדה גזעית גם כן בזמן שהאשים את דו בויז שרוצה להיות חלק מהתרבות של האמריקאים. הוא ביקש לייצר תרבות טהורה נפרדת של השחורים, עם כל המאפיינים, לרבות הטכנולוגיים, המתלווים לכך. אולם לבסוף ההשקעה הכספית הימית של האגודה האוניברסלית לשיפור הכושי כשלה ופשטה את הרגל וגארבי נאלץ לעזוב. הוא נכנס לכלא עקב שחיתות כספית, ולאחר שקיבל חנינה נאלץ לעזוב לג'מייקה, ארץ לידתו.
כך, ניצח דו בויז את שני יריביו הגדולים. את וושינגטון, אשר ביקש מהשחורים לדעת את מקומם, לא להתערב בפוליטיקה ולעבוד קשה בכדי להצליח, ואת גארבי אשר ביקש כי השחורים בכלל יעזבו את ארה"ב. הוא שוב חזר להיות השחור המשפיע ביותר, אך התנודות הפוליטיות שלו שוב פגעו במעמדו. עם הזמן הוא החל להישמע יותר ויותר כמו גארבי, וטען כי ההפרדה תימשך עוד מאות שנים וכי השחורים יכולים לסמוך רק על עצמם. הוא ביקש לבנות אומה נפרדת, "אומה כושית בתוך אומה", ואף טען כי הפרדה מרצון היא חיובית ושונה מאוד מאפליה. הוא החל להאשים שחורים שקידמו אינטגרציה, ואף פנה נגד "העשירייה הכישרונית" וטען כי הללו מצליחים ונוטשים את שאר השחורים מאחור על מנת להשתלב בחברה האמריקאית. ב-1934 הוא פרש מהאיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים וחי עוד שנים רבות, אך לא היה יותר דמות משפיעה.
במהלך השפל הגדול הוא האמין כי הקפיטליזם אבוד וביקש להפוך את ה"קריסיס" לעיתון סוציאליסטי. הוא העריץ את יפן, "ארץ של אנשים צבעוניים תחת הנהגה צבעונית למען האנשים הצבעוניים". לאחר מלחמת העולם השנייה הפך להיות אנטי-אמריקאי ופרו-קומוניסטי באופן קיצוני. ב-1953 כתב כי הארי טרומן הינו רוצח בסדר גודל של היטלר, אולם סטלין הוא אדם דגול. הוא שיבח את סין של מאו דזה-דונג, ולאחר מות אשתו התחתן עם קומוניסטית שחורה.
דרך אשתו החדשה יצר קשרים עם קבוצות קומוניסטיות והחל לכתוב בעיתון המפלגתי "דיילי וורקר". ב-1961, בשנות ה-90 לחייו, הצטרף סוף סוף למפלגה הקומוניסטית. הוא ביטל את אזרחותו האמריקאית ועבר לגור בגאנה היכן שקיבל אזרחות, ומת שנתיים לאחר מכן.
כיום, לא זכור דו בויז בגין שלושת העשורים האחרונים של חייו, אלא העיקר בתור מי שהקים את האורתודוקסיה הגזענית המודרנית המאשימה בהכל את הצד השני. דו בויז היה ללא ספק אדם מרתק, אשר פיתח את היחס של השחורים כלפי האמריקאים ו"זכויות האזרח" הדומיננטיים כיום. מה שבעיקרו היה עמדתו שלו הפך לכה נפוץ, עד שקשה לדמיין כיום עידן בו מוסדות ותנועות של שחורים ייצגו ראיית עולם שונה או אחרת.
מקור:
Raymond Wolters, Du Bois and His Rivals, University of Missouri Press, 2002.
