הקונקיסטאדור האמריקאי - ויליאם ווקר.

הקונקיסטאדור האמריקאי - ויליאם ווקר.

בעידן הרגיש המודרני יהיה זה אומנם קשה להאמין, אולם הייתה תקופה בה האמינו האמריקאים ב"הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny). המונח הוגדר לראשונה ב-1845 על-ידי מייסד ועורך המגזין "דמוקרטיק רוויו" בניו יורק ג'ון או'סאליבן. החזון הזה הגדיר את ארה"ב כמקשרת בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט; היה זה גורלו של האדם האירופאי להפיץ את הציביליזציה לאורך היבשת הגדולה ולהביא את התרבות ואת הקדמה הכלכלית. במובן מסוימת היה זה דומה לפן-אמריקניזם של סימון בוליבר בדרום אמריקה.

האדם שגילם אולי יותר מכל אחד אחר את רוח הייעוד הגלוי היה ויליאם ווקר (1824-1860). מעטים יחסית בארה"ב המודרנית מכירים את שמו, והוא שנוא במרכז היבשת האמריקאית. הסנדיניסטים של ניקרגואה, למשל, לימדו את ילדיהם כי ווקר היה ה"אימפריאליסט" היאנקי הראשון.[1] ב-1987 ביים איש השמאל הבריטי אלכס קוקס את הסרט הסטירי והאנכרוניסטי "ווקר" כתגובה להתערבות האמריקאית בתקופתו במלחמת האזרחים בניקרגואה ובמקומות אחרים בדרום אמריקה; בסרט, הפך קוקס את ווקר לסוג של רמבו. ללא ספק, תדמיתו הפופולרית של ווקר היא של שד ושודד אשר ביקש להפוך את דרום היבשת לסוג של מדינת חסות אמריקאית.

אכן, היה ברשותו צבא פרטי הנקרא "הפלנקס האמריקאי" והוא ביקש להקים רפובליקה עצמאית המאחדת את אקוודור, גואטמלה, ניקרגואה ואל סלוודור. אולם בפועל סיפורו של ווקר הינו מורכב בהרבה הכולל מעשי גבורה ובגידות, ומורשתו ממשיכה להתקיים עד היום.

ווקר נולד בעיר נאשוויל לג'יימס, מהגר סקוטי, והיה הבוגר מבין שישה ילדים. ג'יימס עשה הון דרך עסקי סירות הקיטור. גם בני משפחתו האחרים היו בעלי שם; סבו היה ווטרן של הצבא הקונטיננטלי אשר נלחם במספר קרבות חשובים. כמה מדודיו או בני דודיו נלחמו נגד הבריטים במלחמת 1812 ונגד מקסיקו במהפכה הטקסנית. כך, הייתה משפחתו גאה ומפורסמת.

ווקר עצמו היה מלומד, השקיע רבות בלימודיו, ואף התקבל לאוניברסיטת נאשוויל כבר בגיל 13. הוא למד יוונית, לטינית, טריגונומטריה, החוק הבינלאומי ורפואה. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות יתרה כבר בגיל 14. הוא המשיך לאוניברסיטת פנסילבניה ולמד רפואה. לאחר שקיבל את התואר ב-1843 הוא טייל באירופה בתמיכת משפחתו. הוא העביר שנתיים בפריז, שם ראה את מה שהיה לדעתו עליונות החירות האמריקאית על פני הנטיות ה"אפיפיוריות" יותר של הצרפתים. לאחר שחזר לארה"ב למד משפטים אך לא הצליח בתור עו"ד. ב-1849 הפך לשותף בעיתון בניו אורלינס, ובתור עורך לקח עמדות מתונות בנושא העבדות.

לא לגמרי ברור מתי החליט להתחיל בהרפתקנות צבאית, אולם ברור כי בתקופתו העסקה כשכיר חרב הרפתקני (Filibuster) הייתה כבר פופולרית, כמו גם מסעות צבאיים לא מאושרים לארצות זרות לצורכי תמיכה במהפכות; כבר ב-1819, ג'יימס לונג, ווטרן של מלחמת 1812, לקח מתנדבים ממיסיסיפי בניסיון הכושל לתפוס את טקסס המקסיקנית. במהלך שהותו של ווקר בניו אורלינס, השתמש המהפכן הקובני נרקיסו לופז בשכירים אמריקאים כאלו במספר ניסיונות כושלים לתפוס את השלטון מספרד. הוא העדיף כי קובה תסופח לארה"ב מחזיקת העבדים, אולם הספרדים הוציאו אותו להורג לפי שהצליח. לופז נערץ על ידי רבים בשתי היבשות האמריקאיות.

ווקר נמשך להרפתקאות, ועוד לפני שהיה בן 30 וללא כל הכשרה צבאית ניסה לכבוש את המדינה המקסיקנית סונורה. ב-1853 הוא יצא מסן פרנציסקו לחצי האי באחה בקליפורניה עם 100 אנשים. הוא אמר לממשלתו כי הם הולכים לעבוד במכרות של סונורה, אולם בפועל הם לקחו עימם כלי נשק. צפון מקסיקו הייתה באותו הזמן מקום שומם בו קבוצות אינדיאנים משבט האפצ'י הטילו אימה וטרור על תושבי הכפרים והחקלאים. לשלטון המרכזי במקסיקו לא הייתה ברירה אלא להציע מענקים נדיבים לזרים שיסכימו להתיישב במקום זה, במיוחד גרמנים וצרפתים אשר נחשבו לאמינים יותר מאשר היאנקים. ווקר ראה במשלחתו הרפתקה מתרבתת שנועדה להגן על המקסיקנים מהפשיטות של האפצ'י.

הקבוצה הקטנה של ווקר, לה הוא קרא "הגדוד החופשי הראשון", השתלטה בקלות על העיר הקטנה לה פאס, והקימה את הרפובליקה העצמאית של קליפורניה התחתונה, ומאוחר יותר כל סונורה וחצי האי באחה הפכו לרפובליקת סונורה; ווקר מינה עצמו לנשיא. הוא קבע את החוק האזרחי של לואיזיאנה אשר אפשר את העבדות, אם כי היא נשארה מחוץ לחוק בשאר מקסיקו.

הרפובליקה של סונורה המשיכה להתקיים עד מאי 1854. צבא המתנדבים הלא מאומנים שלה ביצע יותר ביזה מאשר לחימה, והתעמת לעתים עם המליציות המקסיקניות המקומיות, האינדיאנים וכן חיילים מקסיקניים מקצועיים. עדיין, אויבו הגדול ביותר של ווקר היה הממשל של הנשיא פרנקלין פירס אשר התייחס לווקר כמטרד מצד אחד, וכמפר של חוק הניטרליות של 1794 האוסר על מלחמה עם מדינה הנמצא במצב של שלום עם ארה"ב מצד שני. הרפובליקה נפלה כתוצאה משילוב של התנגדות הצבא המקסיקני והלחץ של צבא ארה"ב בחוף האוקיינוס השקט. ווקר נסוג לקליפורניה והועמד לדין על הפרת חוק הניטרליות, אולם מסעות צבאיים לא מאושרים למדינות זרות (filibustering"") היו כבר כה פופולריים שהמושבעים זיכו אותו תוך שמונה דקות בלבד.

התעשיינים האמריקאים ראו הן בפנמה והן בניקרגואה כאזורים פוטנציאליים לתעלה המקשרת את שני האוקיינוסים. גם ללא תעלה, חברות גדולות העבירו אנשים, סחורות ואספקה דרך ניקרגואה על מנת להימנע מהפלגה מסביב לכף הורן. כתוצאה מכך, בערי נמל ועמדות מסחר של ניקרגואה הייתה אוכלוסייה אמריקאית גדולה, אשר חיה בעיקר בגרייטאון בחוף האטלנטי בדרום, אשר השתייכה ל"מיסקיטו" ("היתושים"), מדינת חסות של בריטניה בה שלטו אינדיאנים דוברי אנגלית.

הבעיה הגדולה ביותר בעשיית עסקים בניקרגואה הייתה מלחמות האזרחים הבלתי פוסקות שלה. מאז עצמאותה מספרד החלו עימותים בין השמרנים הליגיסטימסטים בגרנדה לליברלים של לאון. מלחמות האזרחים, שהיו גם על בסיס משפחתי ומוניציפלי בנוסף לפוליטי, המשיכו אל תוך המאה ה-20 ודרשו התערבות צבאית אמריקאית לצורכי הפסקתן. הבחירות של 1853 לא העניקו רוב לשום צד והמלחמה חזרה.

ממקום מבצרם בהונדרוס תחת הנהגתו של פרנסיסקו קסטלון, ביקשו הליברלים את תמיכתם הצבאית של מתנדבים זרים. ווקר ואמריקאים אחרים נענו לקריאה, ויחד עם שני אנשים נוספים מסן פרנציסקו הם הגיעו להסכם עם קסטלון כי יקבלו 21 אלף אקר אדמות ומשכורות צבאיות אם יגייסו ויפקדו על 300 חיילים נגד הליגיסטימסטים של גרנדה. ווקר פיקד על "הפלקנס האמריקאי" אשר מיד נכנס לפעולה בקרב ריבס הראשון עם 150 אנשים בלבד ביוני 1855. המגנים הליגיסטימסטים הצליחו להדוף את ההתקפות הראשוניות של ווקר על הביצורים שלהם והרגו מספר מקציניו.

הפלנקס האמריקאי נסוג לחוף האוקיינוס השקט ותפס מספר אוניות. לעומת הטענות הא-היסטוריות הנשמעות נגדו, לא היה ווקר כלי של הקפיטליזם האמריקאי שכן הוא הבין שהשליטה על הנהרות המובילים לאוקיינוס תאפשר לו ביזה של דרכי המעבר של החברות האמריקאיות, אך חשוב מכך, גם הבאת מתנדבים חדשים מארה"ב. במחצית הראשונה של 1857, כך כתב בעצמו, היו לפלנקס כבר 1072 חיילים ו-250 קצינים. טענות נוספות לגביו אומרות כי היה החלוץ של ההתפשטות הדרומית, אולם מרבית מתנדביו הגיעו ממדינות אשר לא החזיקו בעבדים.

בצבאו היו גם כמה שכירי חרב מקצועיים וכן ווטרנים של מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, אולם הרוב המכריע של אנשיו היו ללא ניסיון צבאי והם הביאו בעצמם את כלי הנשק והמזון שלהם. רבים ערקו ורבים אחרים נפגעו מכולרה. עדיין, 150 מחיילי הפלנקס השיגו ניצחון אדיר נגד הכוחות הליגיסטימסטים בקרב לה וירחן ב-1855. לאחר מכן הצליח ווקר לכבוש גם את גרנדה עצמה בעזרת ספינות מסחר ואוניות קרב. הוא איים להרוס את העיר ולפגוע במשפחות הליגיסטימסטים אם לא יסכימו להקים ממשלה זמנית הכוללת הן ליגיסטימסטים הן ליברלים.

הממשלה הזמנית הזאת הייתה ללא אמצעים כלכליים ולא יכלה לעשות דבר נגד ווקר. שתי הקבוצות הסתמכו על מתגייסים, וכאשר ביטל ווקר את הגיוס, הפלקס שלו נשאר בתור הכוח המזוין היחיד. ווקר ביקש לקיים בחירות חופשיות, אולם בשלב זה הליברלים והליגיסטימסטים כבר התאחדו נגדו והחרימו את הבחירות. הדבר הבטיח את ניצחון לווקר, אשר הכריז על עצמו כנשיא ניקרגואה.

המהלך איחד את השכנים של ניקרגואה נגד ווקר. גואטמלה, קוסטה ריקה, אל סאלוודור והונדורס איחדו כוחות עם מה שנותר משני הצבאות של ניקרגואה בכדי לגרש את 850 החיילים של ווקר. ההתנגדות הייתה גם ברמה "הגזעית" והם טענו כי ווקר מנסה להחליף את האומות המעורבבות עם אירופאים. ווקר טען מצדו כי צבאו, אשר כבר ייצג את האזרחים שעברו התאזרחות בניקרגואה, צריך להיות בשלטון לא רק כי שפך את דמו אלא גם משום שעשרות שנים של שחיתות דורשות התערבות אנגלו-סקסונית בכדי להסדיר את הכאוס. המלחמה נגד הנשיא ווקר הפכה למלחמת שמד שכן חיילי קוסטה ריקה הוציאו להורג כל סוחר או איכר אמריקאי או אירופאי שתפסו.

שוב, האויב הגדול ביותר של ווקר היה אמריקאי כאשר בראש הקואליציה נגדו נעמד היזם קורנליוס ואנדרבילט אשר התנגד למסעות המהפכניים של שכירי החרב והשוד שביצע ווקר נגד החברות האמריקאיות. ואנדרבילט שכר את שירותיו של בריון וחשוד ברצח ניו יורקי בשם סילבנוס ספנסר בכדי שזה יתפוס חזרה את האוניות עליהן השתלט ווקר. ספנסר ו-120 אנשיו הצליחו להשמיד את הצי של ווקר בזמן שהפלנקס היה בעיצומו של קרב נגד חיילים ממרכז אמריקה. ללא אפשרות הבריחה דרך האוקיינוס נאלצו אנשיו של ווקר לנטוש את גרנדה לאחר מצור ממושך.

הלחימות, המחלות, הנסיגות והעריקות הרסו את צבאו של ווקר. במאי 1957, הוא ומה שנותר מצבאו, כמו גם אסירי מלחמה ונאמנים בני ניקרגואה, נכנעו לצי האמריקאי. עדיין עשוי ללא חת, גם לאחר שהוחזר לניו אורלינס המשיך ווקר להצהיר על עצמו בתור הנשיא הלגיטימי של ניקרגואה.

לאחר מסע הרצאות בסן פרנציסקו, ניו יורק וניו אורלינס ניגשו אל ווקר נציגי "איי המפרץ" הנמצאים ליד הונדורס אשר היו חלק ממלכת מיסקיטו, מדינת החסות הבריטית. ב-1860 הודיעו הבריטים שהינם מוכנים לצאת מהאיים במידה ותבטיח הונדורס לשמור על זכויות האזרחים הבריטיים. האנגלים עודדו את התושבים לעבור לברבדוס וג'מייקה, אך הנציגים ביקשו מ-ווקר לארגן כוח על מנת להגן את האיים מפני הונדורס. ווקר הסכים.

ביוני 1860 יצאה המשלחת של ווקר מקוסומל במקסיקו במטרה לנחות על מה שהיום הוא האי רואטאן שבמפרץ. אוניות סיור בריטיות המליצו לו במקום זאת לעגון ב-טרוחיו אשר בצפון הונדורס עצמה. הוא כבש בקלות עיירה מקומית, אולם הסטייה הזאת מהתכנית הובילה לכניעתו למפקד הבריטי נואל סלמון. אולם סלמון בגד בו, והיות ו-ווקר המשיך לטעון כי הינו נשיא ניקרגואה, העביר אותו הקצין הבריטי לרשויות של הונדורס בהאשמת הצהרת מלחמה נגד מדינה שכנה. ב-12 לספטמבר 1680 כיתת יורים של הונדורס הוציאה להורג את ווקר בן ה-36.

חלומו של ווקר היה לבנות אימפריה דוברת אנגלית במרכז היבשת האמריקאית. הוא ביקש להיות שליט עליון של רפובליקה עצמאית שתהפוך לאלטרנטיבה האזורית הן לארה"ב והן לאימפריה הבריטית.

הוא לא ביקש לבטל את העבדות היות וידע כי רפובליקה בעלת עבדים תוכל לקיים מסחר רחב יותר ולפתות מתיישבים חדשים. הוא גם ראה את עליונותה של התרבות האירופאית, וטען כי בני ניקרגואה ואפריקאים נהנו מ"הוראת אמנויות החיים" רק הודות לאירופאים. עם זאת, הוא האמין כי הפך לאזרח ניקרגואה, וכי ממשלתו זו שיפרה את איכות החיים של התושבים המקומיים. הוא אפילו המיר את דתו והפך לקתולי, זאת בכדי להראות את מחויבותו למדינתו המאומצת.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, אלפי דרומיים ניסו ללכת בעקבותיו של ווקר ולעבור ליבשת הדרומית בכדי להימלט מהרודנות של הצפון. הווטרנים של הקונפדרציה הקימו מושבות כגון ניו וירג'יניה במקסיקו, ו-אמריקנה בברזיל. באמריקנה, בה הקימו 10,000 מתיישבים דרומיים כנסיות פרוטסטנטיות וכן חוות מודרניות מתקדמות בג'ונגל של ברזיל, ההיסטוריה והמורשת של הקונפדרציה נחגגות עד היום. מנהיג הדרומיים בברזיל היה איש טקסס אשר נלחם בפלנקס האמריקאי בניקרגואה, וכ-5000 דרומיים, רבים מהם וטרנים של מלחמת האזרחים, נשבעו אמונים לקיסר מקסיקו מקסימיליאן הראשון ונלחמו עבור האימפריה שלו.

ללא ספק, כל האנשים הללו היו חדורים ברוחו של ויליאם ווקר, שהתקרב יותר מכל אמריקאי אחר לתואר "קונקיסטאדור". אפילו ב-2018 ביקשו כמה מאנשי איי המפרץ לחזור להיות חלק מחבר העמים הבריטי במקום להישאר חלק מהונדורס.[2]

מקור:

Scott Martelle, William Walker’s Wars: How One Man’s Private American Army Tried to Conquer Mexico, Nicaragua, and Honduras, Chicago Review Press, 2019. [1] https://www.nytimes.com/1983/08/28/magazine/nicaragua-the-beleaguered-revolution.html [2] https://www.dailymail.co.uk/news/article-5718763/Lost-tribe-Britons-cut-160-years-celebrates-Royal-Wedding-maypole-dancing.html