מלחמת ארצות הברית–מקסיקו.
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו.
ב-25 באפריל 1846 החלה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו אשר נמשכה קרוב לשנתיים. כיום, מלמדים את האמריקאים בביתם כי הייתה זו מלחמה תוקפנית אימפריאליסטית מצדם, בזמן שהמקסיקנים מציינים את "ההשתלטות הבלתי חוקית" על הטריטוריות שלהם בכדי לנסות להצדיק את ניסיונות הקולוניזציה המודרניים שלהם בדרום-מערב ארה"ב. המציאות ההיסטורית, אפילו לפי הסטנדרטים המודרניים, היא שלעימות זה הייתה הצדקה.
תחילתו של העימות היה בטקסס. בשנת 1821 נפרדה קולוניית ומלכות המשנה "ספרד החדשה" מהאימפריה האירופאית שלה והגדירה עצמה כ"מקסיקו", ובכך ירשה גם אזורים אדירים צפונית לריו גראנדה אשר היו באופן רשמי (בלבד) תחת שליטה ספרדית. טקסס הייתה שממה מרוחקת בה שבטי אומת הקומאנצ'י הטילו לעתים קרובות טרור על התושבים, בזמן שמספר המקסיקנים בה היה 3500 בלבד.
מקסיקו החדשה בהחלט יכלה להפנות את המשאבים שלה לדיכוי התוקפנות האינדיאנית ולהתיישבות באזורים הצפוניים. אולם כבר מהימים הראשונים של עצמאותה היא הייתה נתונה למאבקים פוליטיים. האליטה הקטנה, שהורכבה ברובה מאנשים ממוצא אירופי דוברי ספרדית, השקיעה את מלוא מאמציה במאבקי כוח פנימיים, בזמן שהמסטיסים המעורבבים והאינדיאנים נשארו לחיות בעוני.
על מנת להצדיק את התביעה שלה לשליטה בטקסס, הייתה חייבת מקסיקו להחזיק אותה במסגרת כיבוש. היות והיא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת בעצמה, גייסה ממשלת מקסיקו "סוכני הגירה" (Empresario) על מנת להביא לטקסס מתיישבים מארה"ב. הסוכנים, ובראשם "אבי טקסס" סטיבן פולר אוסטין, פעלו למעשה כנציגי ממשלת מקסיקו. הם קיבלו אישור להציע למתיישבים אדמות זולות בתמורה לקבלת אזרחות מקסיקנית והמרה לקתוליות, אם כי בנושא ההמרה הדתית הסוכנים פחות שיתפו פעולה.
המתיישבים החדשים יצרו סוג של חזית בסגנון המערב הישן מול השכנים בעלי אחוזות המטעים של מדינות דרום ארה"ב. עם זאת, בשנות ה-30 של המאה ה-19 החלה מקסיקו לדאוג כי הסוכנים שגייסה הצליחו יותר מדי שכן מספר של המתיישבים האמריקאים היה פי 4 מאשר מקסיקנים ולכן הייתה קיימת סכנה כי יכלו להתחיל להזדהות יותר עם ארץ מוצאם מאשר ארץ אזרחותם.
ב-1833 הפך הגנרל אנטוניו לופס דה סנטה אנה לנשיא מקסיקו ושנתיים לאחר מכן ביטל את החוקה והפך עצמו לדיקטטור. המעשה הוביל למרד של שבע מדינות מקסיקניות, לרבות טקסס, אולם היו לטקסנים סיבות נוספות להתמרמרות. עקב המספר הגדול של מתיישבים שהגיעו מארה"ב עברה טקסס הליך אמריקניזציה אותו ביקש סנטה אנה להפוך. הוא עצר כל הגירה אמריקאית, ביטל את העבדות, ביטל את האוטונומיה המקומית שניתנה לטקסנים, והודיע כי הוא מתכוון בכוח ליישב את האזור באסירים מקסיקניים.
הטקסנים היו אנשים בעלי רוח חופשית ולא התכוונו להיכנע לגזרות. ב-1836 הם הפילו את חיל המצב המקסיקני המקומי והכריזו על עצמאות. בתגובה פלש סנטה אנה לטקסס עם צבא של 3000 לוחמים, אולם לאחר מספר עימותים הובס לחלוטין בקרב סן חסינטו בידי אנשיו של סם יוסטון. סנטה אנה נתפס ובתמורה לשחרורו הסכים להכיר בעצמאות של טקסס עם גבול העובר בריו גראנדה. מאוחר יותר הוא התכחש להסכם והוביל את מקסיקו ל-9 שנות מלחמת גרילה נגד הטריטוריה שלה לשעבר.
ב-1837 הכירה ארה"ב בטקסס כרפובליקה עצמאית, ובהמשך כך גם בריטניה, צרפת, הולנד ובלגיה. הטקסנים היו מעוניינים להצטרף לארה"ב, אולם מקסיקו איימה במלחמה עם ארצות הברית במידה והדבר יצא אל הפועל, והשלטונות האמריקאים רצו לשמר את האיזון בין המדינות השונות של ארה"ב.
ב-1845 התמנה לנשיא ארה"ב ג'יימס פולק, אשר היה ללא ספק תומך נלהב של "הייעוד הגלוי". הוא היה נחוש להשלים את הצטרפותה של טקסס לאיחוד, לקנות ממקסיקו את קליפורניה ולגרום לבריטים לוותר על חלק גדול מאורגון. הטקסנים היו מאוד מעוניינים בהסדר וכבר קודמו בתפקיד של פולק קיבל את טקסס לאיחוד שלושה ימים לפני שעזב את התפקיד. במידה והיו מנהיגי ארה"ב ממשיכים באי ההחלטיות עקב איומי מקסיקו הייתה כנראה טקסס נשארת עצמאית, או אף הופכת למדינת חסות של צרפת או בריטניה.
בקליפורניה הייתה למקסיקו אחיזה חלשה בהרבה, והמדינה בכל מקרה, כך או כך, הייתה בדרך להחליף ידיים, ואם לא לידי ארה"ב אז בריטניה, רוסיה או אפילו המורמונים. כך, לא היה לפולק ספק כי מקסיקו תסכים למכור אותה. במקביל, במידה ואורגון תצטרף לאיחוד ניתן יהיה להמשיך לשמר את האיזון העדין בין המדינות השונות של ארה"ב.
במרץ 1845 הצטרפה טקסס סופית לארה"ב ובתגובה הפסיקה מקסיקו את כל היחסים הדיפלומטיים ואיימה במלחמה. פולק שלח את הנשיא העתידי הגנרל זאכרי טיילור עם 2000 חיילים בכדי להגן על גבולות המצטרפת החדשה ולהסדיר את הצטרפותה. עדיין, חיפש פולק פתרון דיפלומטי שכן פחד ממלחמה מקבילה עם בריטניה עקב נושא אורגון. הוא נתן הוראה לשליח המיוחד ג'ון סלידל להגיע למקסיקו ולמצוא פתרונות לכלל הסוגיות. הצטרפותה של טקסס לאיחוד היה הנושא היחיד שלגביו לא היו שום פשרות.
מקסיקו לא הצליחה בניסיונותיה הצבאיים לכבוש מחדש את טקסס, אשר כאמור קיבלה מצדה הכרה מהמעצמות הגדולות. סירובה לוותר על טקסס והמשך העימותים לאורך הגבול הובילו לאפשרות התערבותן של המעצמות האירופאיות. כך, בשלב זה כבר הייתה טקסס באופן סופי ובלתי נמנע חלק מארה"ב.
בנוסף, סלידל קיבל הנחייה להציע 15 מיליון דולר, ובמידת הצורך אף הרבה יותר, עבור האדמות המקסיקניות מטקסס ועד האוקיינוס השקט. במידה וזה לא הייתה מתאפשר, היה עליו להציע 5 מיליון עבור ניו מקסיקו.
ממשלת מקסיקו קיבלה איומים מצד אופוזיציה צבאית מקומית וכן הייתה במצב שברירי עקב ריבים פנימיים והיא סירבה אפילו לקבל את סלידל. היסטורית, הייתה זאת טעות חמורה מצידה שכן היא לא השאירה לפולק שום אפשרות להגיע להסדר שלום. הוא פקד על טיילור להגיע לאזור הנתון במחלוקת שבין הריו גראנדה לנהר הנויקס בטקסס עם הוראה לא לפתוח בעימות עם שום כוח מקסיקני. הוא החל בהליך קבלת אישור מהקונגרס להצהיר מלחמה, אולם המקסיקנים כבר כפו זאת בעצמם. באפריל 1846 1600 חיילים מקסיקניים חצו את הריו גראנדה ויומיים לאחר מכן רצחו 16 חיילי סיור אמריקאים וכן לקחו שבויים. כך, הם למעשה "שפכו דם אמריקאי על אדמת אמריקה", וכפו את תחילת המלחמה.
המקסיקנים ראו כמובן את המלחמה כמוצדקת בכדי לתפוס חזרה את אשר שייך להם. באופן תמוה, חרף אי ההצלחות הקודמות שלהם לתפוס את טקסס בכוח, ציפו המקסיקנים לנצח במלחמה. היו ברשותם 27 אלף חיילים לעומת 7200 של ארה"ב. היו להם גם יועצים צרפתיים אשר אישרו עבורם כי הניצחון אמור להיות וודאי, זאת לאחר שהגזימו ביכולות הצבא המקסיקני. הייתה צפיה לכבוש לא רק את טקסס אלא גם שטחים אחרים של ארה"ב. הדיקטטור המקסיקני, הגנרל מריאנו פארדס, אף ציין כי לא יקיים משא ומתן עד שהדגל המקסיקני יונף מעל הבירה האמריקנית בוושינגטון. הם אף שקלו להסתמך על תמיכה דיפלומטית וצבאית בריטית אך נושא אורגון הגיע לפתרון עוד לפני שהם הספיקו לתקוף.
בספרו "המלחמה עם מקסיקו", תיאר ההיסטוריון האמריקאי זוכה פרס הפוליצר ג'סטין הארווי סמית את הדחף האדיר של מקסיקו לצאת למלחמה: "מקסיקו רצתה, מקסיקו איימה, ומקסיקו נתנה פקודה לנהל אותה".[1] חרף הטענות הנשמעות לפעמים, מקסיקו לא נדחפה למלחמת אין ברירה בידי התוקף מהצפון.
הצבא המקסיקני היה מרשים על מפניו וכן בעל מספר גדול של חיילים, אולם במשך שנתיים הוא הובס פעם אחר פעם על ידי הצבא האמריקאי הקטן, הנחוש, בעל מוטיבציה גבוהה ובעל הנהגה איכותית. עדיין, היו צדדים שליליים גם בלחימה האמריקאית, ובזמן שהצבא הסדיר התנהל עם משמעת גבוהה, חלק ממתנדבי המיליציה התנהגו באופן כה נבזי שאף יצרו קבוצות גרילה מקסיקניות מאזרחים לא לוחמים. יתר על כן, המלחמה העניקה ניסיון צבאי לרבים אשר השתתפו במלחמת האזרחים האמריקאית 13 שנים מאוחר יותר, ובין הקצינים הזוטרים 200 הפכו למפקדים בכירים בצבאות הקונפדרציה והאיחוד.
הסכם גואדלופה אידלגו, הסכם השלום בין שתי המדינות, סיים את המלחמה בפברואר 1848 בתנאים המטיבים עם ארה"ב. מקסיקו הסכימה לוותר על קליפורניה, אריזונה, יוטה, נבדה, והאזורים המערביים של ויומינג, קולורדו וניו מקסיקו. סך הכל, מעל לחצי מיליון מייל מרובע של אדמות בהם לא היו כמעט מקסיקנים. לא רבים זוכרים כיום כי ארה"ב וויתרה למקסיקו על חוב של מעל ל-3 מיליון דולר, ושילמה לה 15 מיליון על שטחים שניתנו לה בכל מקרה במסגרת הסכם השלום. לפי חוקי המלחמה של המאה ה-19, לאחר הניצחון יכלו האמריקאים לתפוס את השטחים לפי כל תנאי שחפצו. עדיין, הם שילמו סכום שהחשיבו כגבוה עוד לפני המלחמה המאוד יקרה הזאת שעלתה כ-100 מיליון נוספים.
המקסיקנים יכלו לוותר על הכספים האמריקאים או להחזיר אותם ולהמשיך לדרוש בעלות על האדמות, אולם הם בחרו שלא לעשות כן ובכך אישורו למעשה את קבלת התשלום תמורת האדמות. זאת ועוד, חמש שנים בלבד לאחר מכן הסכימה מקסיקו למכור לארה"ב שטחים נוספים אשר נועדו למסילת הרכבת הטרנס-יבשתית בדרום. הסכם רכישת גדסדן ב-1853 הסדיר סכסוכי קרקעות נוספים בין שתי המדינות וארה"ב רכשה קרוב ל-77 אלף קמ"ר של אדמות בתמורה ל-10 מיליון דולר. המהלך נעשה ללא שום כפייה על מקסיקו ושום איומי מלחמה.
כך, אלו היו הסיבות למהלכי ארה"ב ב-1846. המהות האמתית של המלחמה הייתה ההכרעה מי מבין המדינות בריטניה, צרפת, רוסיה, ארה"ב או מקסיקו תקבל את שטחי דרום-מערב אמריקה שנשארו ללא בעלים לאחר ההתנקות מספרד. פולק הכריע את הנושא לטובת ארה"ב.
[1] Justin H. Smith, The War With Mexico: The Classic History of the Mexican-American War, Red and Black Publishers, 2010.
