הכיבוש הספרדי של אמריקה, חלק ב': כיבושה של פרו.
הכיבוש הספרדי של אמריקה, חלק ב': כיבושה של פרו.
בחלק הקודם התחלנו את הדיון בדבר כיבושה ההיסטורי של ספרד של מרכז ודרום אמריקה בעקבות כתביו של ההיסטוריון האמריקאי של ספרד בן המאה ה-19 ויליאם ה. פרסקוט. הצגנו את ספריו של פרסקוט הדנים בכיבוש של מקסיקו וכיבושה של פרו, וסקרנו את כיבוש מקסיקו תחת הנהגתו של הרנאן קורטס. ציינו בקצרה גם כי בזמן שפרסקוט רואה בקורטס דמות הרואית, הכובש של פרו, פרנסיסקו פיסארו, הינו דמות פחות חיובית בעיניו. נבחן זאת הפעם עם סקירה אודות כיבושה של פרו, ונסכם את ספריו של פרסקוט עם דיון אודות הסיבות להצלחה הספרדית.
במובנים רבים, סיפור מסעו לפרו של פרנסיסקו פיסארו הוא מדהים עוד יותר מסיפורה של משלחתו של קורטס למקסיקו. בזמן שמקסיקו לא הייתה רחוקה מאוד מהמושבות הספרדיות בקובה וסנטו דומינגו, פרו נראתה כמו הצד השני של העולם, דהיינו בצד השני של היבשת והרחק בדרום. יתר על כן, אימפריית האינקה הייתה ענקית, ואורכה היה כ-4000 ק"מ החל מהגבול הצפוני של מה שכיום היא אקוודור, ועד לנהר ריו מאול במרכז צ'ילה. רוחבה נע בין 300 ל-1000 ק"מ מחוף האוקיינוס השקט ועד פסגות הרי האנדים. ההתיישבות הספרדית הקרובה ביותר הייתה בפנמה, בה הם נחשפו לשמועות רבות אודות אימפריה עשירה וחזקה בדרום.
פיסארו היה חייל מקצועי וסגנו לשעבר של וסקו נונייס דה בלבואה, אשר החליט להיות גם הוא מגלה ארצות ולכבוש. ב-1526 הוא הפליג דרומה עם שתי אוניות ויצר קשרי מסחר עם סוחרים אינדיאניים שמכרו סחורות פרואניות איכותיות. כאן הוא מצא את הממלכה הראויה לכיבוש. הוא עצר, הקים מחנה על אי ליד קולומביה ושלח את האוניות חזרה לפנמה בכדי לבקש תגבורת. המושל, לעומת זאת, זעם כי פיסארו לא חזר בעצמו ושלח אוניות על מנת להחזיר אותו. פיסארו סירב לעזוב את מקומו, קרא לאנשיו, צייר קו בחול עם חרבו ואמר להם: "חברים, בצד ההוא יש עמל, רעב, ערוות, סערה נוראית, עריקה ומוות; בצד זה, קלות ותענוגות. שם שוכנת פרו עם עושרה; הנה, פנמה והעוני שלה. בחרו, כל אחד מכם הגברים, מה הכי טוב עבור קסטיליאני אמיץ. מבחינתי, אני הולך דרומה." 13 גברים אמיצים נשארו עם פיסארו, השאר חזרו לפנמה.
העקשנות של פיסארו השתלמה שכן חמישה חודשים לאחר מכן הגיעה אוניה מפנמה עם אספקה ואישור להמשיך במסע. הוא המשיך דרומה ובמהרה הגיע לעיר האינדיאנית העשירה והמאוכלסת מאוד טומבס, בקצה הצפוני של אימפריית האינקה. כך, הוא מצא הוכחות חד משמעיות לאימפריה שעושרה לא נופל מהאצטקים. הוא השאיר מאחורה שני גברים וחזר לפנמה לצורכי גיוס צבא והפצת הידיעה בדבר הגילוי.
בינואר 1531 הוא יצא מפנמה עם 3 אוניות, 180 חיילים ו-27 סוסים. לאחר שחיכה זמן ממושך לתגבורת של 100 חיילים נוספים תחת פיקודו של ארננדו דה סוטו, חזר פיסארו לנמל טומבס. להפתעתו, הוא גילה כי לעומת מצב רוחם 5 שנים קודם לכן, היו התושבים המקומיים חשדניים ועוינים. שני האנשים שלו שהשאיר במקום נעלמו, קרוב לוודאי נרצחו. הוא השאיר חיל מצב קטן והמשיך 150 ק"מ דרומה אל תוך פנים היבשת. הוא גילה כי שליט אימפריית האינקה, אטוואלפה, הגיע עם צבא גדול לעיר קג'מרקה שמעבר להרים בדרום. כך, בספטמבר 1532 הוא עזב את המחנה בראש 167 קונקיסטאדורים, לרבות 67 פרשים, 20 בעלי קשתות מצולבות ו-3 עם רובי מוסקט. היו איתו אולי גם כאלף לוחמי חיל עזר אינדיאניים.
אטוואלפה ידע אודות ההתקדמות הספרדית והחליט לתת להם לעבור דרך ההרים עמוק אל תוך ארצו, שם ילכוד וישמיד אותם. את הסוסים תכנן לתפוס ולהתחיל לגדל אותם לטובת צבאו, ואת החיילים תכנן להקריב לאלים או לסרס ולהפוך אותם למשרתים של נשותיו הרבות.
פרסקוט מתאר כיצד ב-15 בנובמבר 1532 הופיע כוחו הקטן של פיסארו מתוך ההרים מעל קג'מרקה: "מה היו רגשותיו של המלך הפרואני לא נודע לנו, כשהביט בתהלוכה הצבאית של הנוצרים, אשר, עם באנרים זורמים ושריונות בהירים הנוצצים בקרני שמש הערב, עלו מהעמקים האפלים של הסיירה, והתקדמו במערך עוין על פני האזור היפה, שעד לתקופה זו מעולם לא דרכה בו רגל אחרת מזו של האדם האדום."
בכל מקרה, הייתה התגובה של האינקה אשר הייתה, ללא ספק נבהלו אנשיו של פיסארו מהמראה המאיים של 30 עד 50 אלף לוחמים עוינים שנעמדו על הגבעות שמעל העיר. הספרדים נכנסו לקג'מרקה לאחר שאטוואלפה פקד לנטוש אותה, ושלחו אליו משלחת בכדי להזמינו להיפגש עימם בתוך העיר. פיסארו החליט כי הדרך הבטוחה ביותר להשיג ניצחון היא לתפוס את השליט ולהימנע מקרב נואש.
בינתיים נתן אטוואלפה פקודה לחסום את המעברים דרכם נכנסו הספרדים, ובכך לכד אותם למעשה בעמק קג'מרקה. כך הוא האמין כי כבר הכריע את הספרדים ועל כן נענה בחיוב להזמנתם. הוא נכנס לעיר עם השקיעה יחד עם 3000 מלווים ושומרים, רובם ללא נשק, ופגש כהן דת אשר אמר לו כי עליו לאמץ את הדת הנוצרית ולהכיר בסמכותו של מלך ספרד. אטוואלפה זעם. הוא זרק את התנ"ך שניתן לו על הקרקע, והכריז כי אינו כנוע לאיש. בשלב זה יצאו החיילים והפרשים של פיסארו ממקומות המחבוא שלהם ותקפו. דם שומריו של אטוואלפה זרם ברחובות והוא עצמו נתפס בשבי.
ללא המנהיג שלהם, המערכת השלטונית של האינקה נכנסה לקיפאון. פיסארו החזיר את אטוואלפה לשלטון, ובאופן כישרוני אפשר לו להמשיך לשלוט תחת הנחייתו, מה שאפשר לספרדים לקבל זהב וכסף וכן להביא תגבורות נוספות ללא שום קשיים או מגבלות מצד האינקה שכן שום אינדיאני לא העז לפגוע בשום ספרדי. אולם פרו הייתה עדיין רחוקה מלהיות כנועה. כאשר 9 חודשים מאוחר יותר פקד פיסארו להוציא את אטוואלפה להורג, הוא שבר למעשה את "כישוף" הדעות הקדומות של האינקה אשר נראה שהחזיק אותם במקומם.
כאשר יצא סוף סוף פיסארו מקג'מרקה בסתיו 1533 לכיוון קוסקו, בירת האינקה, הוא נתקל בהתנגדות רצינית ונאלץ לקיים שני עימותים קטנים וקרב גדול לפני שתפס את העיר. הוא הכתיר את מנקו קאפאק אינקה - לאחר שהאמין שיהיה הבובה שלו - ושלח משלחת גדולה לדרום לגלות ולתפוס את האזורים שהיום נמצאים בבוליביה וצפון צ'ילה.
בשלב זה האמין פיסארו כי השיג את כל מטרותיו והחל לחפש מקום להקים בירה חדשה עבור הקולוניה הספרדית. קוסקו הייתה יותר מדי עמוק בתוך פנים היבשת ובאנדים. לאחר שהשאיר את אחיו לפקד על קוסקו, צעד לאזור החוף והקים את העיר לימה בינואר 1535. עם זאת, בזמן שהקדיש את כל מאמציו לבניית הבירה, החל מנקו אינקה לתכנן מרד גדול נגד השלטון הספרדי.
במאי 1536 הוא הטיל מצור בעזרת 50 אלף לוחמים על חיל המצב הספרדי הקטן בקוסקו בו היו 190 חיילים בלבד. האינקה תקפו ושחטו אנשים במוצבים או ישובים ספרדיים מבודדים בכל רחבי פרו ושלחו כמה מראשים הכרותים שלהם. לאחר מכן הם תקפו את לימה והטילו עליה מצור בן שבועיים. פיסארו מיהר לבקש תגבורת מכל רחבי האימפריה הספרדית. החלה אומנם מלחמה אמתית על פרו, אולם עימותים גדולים ומשמעותיים נמשכו שנה אחת בלבד. כנגד כל הסיכויים האפשריים הצליח חיל המוצב בקוסקו להחזיק מעמד. תגבורות ספרדיות החלו להגיע ללימה ולוחמי האינקה החלו לנטוש את הצבא ולחזור לחוות שלהם. מנקו נסוג עם כוח קטן למעוז בג'ונגל צפונית-מערבית לקוסקו. ממלכת הגלות שלו, וילקמבה, החזיקה 36 שנים נוספות לפני שנפלה גם היא לספרדים אשר הוציאו להורג את בנו של מנקו, טופאק אמארו, השליט האחרון של אימפריית האינקה. כך, האימפריה הספרדית שהקימו פיסארו וקורטס המשיכה להתקיים במערב 300 שנים.
ללא ספק, קוראי ההיסטוריה המודרניים מסתכלים בפליאה על האופן בו הצליחו כמה מאות קונקיסטאדורים להפיל את שתי האימפריות האדירות של העולם החדש. אפילו לפי ההערכות השמרניות ביותר היו הספרדים בנחיתות מספרית של 10 עד 20 ל-1, ולפעמים אפילו יותר. גם פרסקוט עצמו כתב באחד המקרים כי ההישג הצבאי של הספרדים מילא אותו ב"תדהמה". את ההסברים להצלחה הוא מציב באומץ, משמעת, כלי הנשק המתקדמים של קסטיליה, החולשות הפנימיות של האימפריות האינדיאניות ובגאונות של שני המנהיגים הספרדיים.
ללא ספק, כלי הנשק הספרדיים היו עדיפים בהרבה, ורוב החיילים היו מצוידים בחרבות העשויות מהברזל של טולדו שיכלו לערוף ראש או גפיים בהנפה אחת בלבד. גם הפרשים השתמשו ברמחים ארוכים ועשו בהם שימוש יעיל מאוד נגד הרגליים של האויב. רובי המוסקט, הקשתות המצולבות והתותחים ירו ממרחק רב ובקלות רבה חדרו את המגנים ובגדי הקרב של האינדיאנים. התותחים במיוחד גרמו לנזק רב למבני הלחימה הצפופים. ככלל, מספר אדיר של אינדיאנים נפלו מול הכוחות הספרדיים.
מצד שני, הנשק האינדיאני לא היה יעיל נגד קסדות הברז ושריון הכותנה העבה של הספרדים. הם השתמשו בחצים וקשתות, חניתות, קלעי אבנים ואלות כבדות. לנשקים הללו הם הוסיפו להבים או דוקרנים העשויים מבזלת, נחושת או עצם, חדים אך שבריריים אשר נשברו רבות במגע עם הברז או השריון הספרדי.
יתר על כן, שום כלי לא היה שימושי יותר בהבסת מסות גדולות של לוחמים אינדיאניים מאשר הסוסים. הפרשים היו יעילים במיוחד באזורים פתוחים בהם דהרו אל המבנים האינדיאניים תוך שהם חותכים ודוקרים עם חרבותיהם ורומחיהם, רומסים עם סוסיהם ומפזרים אותם. כמובן שהאפקט הפסיכולוגי של הסוסים היה לא פחות חשוב מאשר הפיזי, וללא הפרשים מספר קרבות היו נגמרים ללא ספק בתבוסה. בקרב סנטלה נגד האצטקים, למשל, בתחילת המערכה של קורטס, היו הספרדים ללא פרשים והם לחמו מעל לשעה ובכך הפכו למותשים לחלוטין; הם ניצלו לבסוף ברגע האחרון בזכות התקפה של 16 פרשים בלבד אשר השתמשו בתמרון אגיפה מרחוק.
בכל מקרה, ברור, עקב ההבדלים העצומים במספר הלוחמים בין שני הצדדים, שנשק מתקדם לבדו לא היה מספיק להבטיח את הניצחון. לספרדים היה גם מדע וידע צבאי מתקדם יותר וכן משמעת צבאית גבוהה בהרבה. בזמן שהאינדיאנים נהגו לרוב לרוץ חזיתית אל תוך שורות האויב ללא ארגון רב, המפקדים הספרדיים פקדו בזהירות על התקפות והגנות בכדי לקבל את היעילות המרבית מהנשק המתקדם ויכולות החיילים.
האינדיאנים גם נפגעו מהצורך שלהם בהקרבות אדם. לעתים קרובות הם נלחמו בניסיון לתפוס שבויים במקום להרוג בכדי שיוכלו לספק את הקורבנות לאלים שלהם. לספרדים לא היו כמובן הגבלות מסוג זה.
יתר על כן, חשוב לזכור כי הן קורטס והן פיסארו לא היו מסוגלים להצליח ללא תמיכתם של בעלי ברית מקומיים. כפי שפרסקוט מסכם, "המלוכה האצטקית נפלה בידי נתיניה שלה, תחת הנחיה של תבונה ומדע אירופאים".
זאת ועוד, הייתה לאינדיאנים גם תודעה גזעית אשר באה לידי ביטוי בהופעתם הפתאומית של האירופאים. מאפיינים בהירים גזעים זכו ליחס של סממני אלוהות. האינקה התפעלו רבות מ"הבהירות" של הספרדים וקראו להם "ילדי השמש", מה שחוזק דרך השריון וכלי הנשק שלהם. פדרו דה אלוואראדו, אחד הקצינים הבכירים של קורטס במקסיקו, היה בלונדיני ובהיר, וקיבל מהמקומיים את השם "השמש", והם גם קראו לעתים קרובות לספרדים "האלים הלבנים".
לעומת המעצמות האירופאיות האחרות, הייתה לספרדים התנגדות קטנה יותר להתערבבות עם האוכלוסיות המקומיות, מה שהוביל למספר רב של ילדים מעורבבים. לקורטס נולדו ילדים משלוש נשים אינדיאניות. לפיסארו היו שני ילדים מבתו של שליט האינקה. אנשי שבט הטלסקלה סיפקו לבעל הברית שלהם קורטס 300 שפחות מין ומספר בנות של האצילים שלהם. קורטס נתן את השפחות לחייליו ואת בנות האצולה לקצינים, לאחר שהללו עברו טבילה. גם מונטזומה שליט האצטקים העביר נשים לספרדים. בזמן שקורטס תמיד נלחם למנוע מקרי אונס, פיסארו פחות דאג לכך ובקוסקו התרחשו מקרי אונס נגד כוהנות הדת.
באופן תמוה פרסקוט אינו מזכיר רבות את הנטייה הספרדית להתערבב מינית עם המקומיים שכן הייתה זו הדעה של המלומדים הנגלו-אמריקאים של התקופה שההתערבבות הזאת היא שהפילה את אמריקה הספרדית וכי היורשים לא יוכלו לעולם להחזיר את דרום אמריקה לסטנדרטים האירופאים. אכן, המתיישבים האנגליים לא תמכו בהתערבבות כזאת, והאינדיאנים ראו בכך סימן לעוינות ואנטיפטיה. האנגלים ידעו שהדבר יוכל להוביל לפחות עימותים צבאיים אך בכך הם גם יאבדו את זהותם ומורשתם.
קיים גם הבדל דמוגרפי בין ההתיישבות הספרדית לאנגלית. הספרדים מצאו את עצמם כמיעוט שחי בין אוכלוסיות אינדיאניות גדולות. הדבר נבע מאוכלוסייה אינדיאנית גדולה קיימת, המצב החקלאי שלה, והיישום המהיר מאוד של הכיבוש הספרדי. האנגלים, לעומת זאת, באו להתיישב, לא לכבוש. מטרת העימותים לא הייתה להכניע את השבטים אלא לגרש אותם. ראשית הקימו האנגלים ישובים קטנים לאורך החופים ואז החלו להתפשט באטיות והדרגה אל תוך פנים היבשת. כך, היו הצפון אמריקאים הומוגניים ונפרדים מהאינדיאנים הודות לחזית הפרדה בלתי מיושבת. העובדה שהאינדיאנים בצפון היו קטנים יותר במספר ופחות מיושבים מהאינדיאנים בדרום בהחלט עודדה זאת.
פרסקוט היו מודע להבדלים בין שני סוגי ההתיישבות ובהחלט העדיף את הסגנון האנגלי, שכן נראה כי מרכז ודרום היבשת מתרחקים יותר ויותר מהתרבות המערבית. המדינות המערביות יותר מאופיינות גם במספר רב יותר של תושבים מערביים כגון אורוגוואי, צ'ילה, ארגנטינה וקוסטה ריקה.
בשורה התחתונה, הכיבוש של דרום אמריקה הוא עדות למה שבני אדם מסוגלים להשיג כאשר הם מאוחדים במטרתם וביטחונם האישי ולא מוחלשים מתחושת שווא של אשמה עצמית או נחיתות מוסרית. מאות האנשים של קורטס ופיסארו אשר הצליחו להכניע אלפים מזכירים לנו שעם תעוזה והחלטיות גם מעטים יכולים לעמוד מול רבים.
