הכיבוש הספרדי של אמריקה, חלק א': כיבושה של מקסיקו.
הכיבוש הספרדי של אמריקה, חלק א': כיבושה של מקסיקו.
הכיבוש הספרדי של האצטקים והאינקה במאה ה-16 הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר של התרבות המערבית. כמה מאות קונקיסטאדורים בלבד צעדו דרך ארץ לא מוכרת ולא ממופה אל תוך ליבן של אימפריות בעלות מיליוני תושבים, הביסו צבאות בגודל של עשרות אלפי לוחמים, ושלטו בהצלחה באזורים גדולים בהרבה מאשר ספרד ארץ מולדתם. הם הקימו עבור מדינתם את האימפריה הגדולה ביותר מאז רומא ועזרו להפוך אותה למדינה העשירה והחזקה ביותר באירופה. הם זכו בזהב ובתהילה. הם הפילו אימפריות רודניות וברבריות אשר תושביהן המדוכאים עסקו בעבודת אלילים ואמונות טפלות שכללו הקרבת בני אדם, עינויים וקניבליזם. דרך ניצחונותיהם הם הביאו את התרבות האירופאית ליבשת הדרומית של העולם החדש.
באופן אירוני אך לא מפתיע, האבירים הקסטיליאניים האמיצים הללו היו שונים באופן משמעותי מבני עמם האירופאים המודרניים. הם היו קשוחים, אמיצים ובעלי ביטחון עצמי גבוה. ההרפתקאות הפיזיות שלהם לבדן הן בל יתואר. באותו המסע הם היו חייבים להתמודד עם שני סוג שונים של אקלים קיצוני. כאשר הם היו ב"ארץ החום" (Tierra Caliente) לא הרחק מהחוף הם התמודדו עם שמש טרופית בלתי נסבלת, נחילי חרקים, חום מחניק, גשמי סופות ומחלות מתישות. בהרים הם התמודדו עם רוחות מקפיאות, גשם קרחי ואפילו שלג. כל זאת בזמן שלא היה ברשותם ציוד וביגוד מודרני מתקדם. הם גם חוו תקופות חוזרות וממושכות של רעב וצמא.
הצעידות הארוכות והקרבות היו הישגים פיזיים אשר גם לא כל החיילים המודרניים מסוגלים היו לבצע. רק אחוז קטן מהם היו פרשים, בזמן שהשאר צעדו רגלית באזורי הטבע המחוספסים של סיירה מדרה במקסיקו ורכסי ההרים האימתניים של האנדים. לעתים קרובות מאוד נאלצו הספרדים מיד עם סיום הצעידות הארוכות לקיים קרבות קשים באזורים טופוגרפיים לא פשוטים במשך שעות ארוכות.
מרשים לא פחות הוא הפחד אותו הם כבשו. כאמור, הם צעדו עמוק אל תוך אזורים גאוגרפיים ואקלימיים לא מוכרים, בהם לחמו נגד אלפי לוחמי אויב. הם לא יכלו לקבל באזורים זרים אלו לא אספקה ולא תגבורת. אם הובסו, הנסיגה הייתה כמעט ובלתי אפשרית. הם ידעו שאם ייפלו בשבי יעברו עינויים קשים ויירצחו, קרוב לוודאי על ידי הקרבה. כל העת הם היו חייבים להתמודד עם הפחד הזה מחוסר ידיעה וודאות.
מיותר לומר שכיום נאמר שמם של הקונקיסטאדורים בקונוטציה שלילת בעיקר. ללא ספק, היו לכיבוש לא מעט צדדים שליליים. הם הביאו מחלות, חלקם ביצעו זוועות כגון רצח ואונס, ובזמן שהם שחררו את המקומיים מסוג אחד של רודנות, הם השתמשו במערכת שלהם לעבודות בכפייה. הכתר הספרדי, בתמיכה לשעבר של הכנסייה הקתולית, העניק לבעלי קרקעות ספרדיים אישור מיוחד להעסקת מספר מוגדר ומצומצם של אינדיאנים מקומיים, זאת בתנאי כי נשמרה טובתם הפיזית והנפשית של פועלים אלו. המתיישבים בהחלט השתמשו באישור זה, אך היה זה בעיקר כי הרגישו מחויבות למלא את תפקידם עבור הכתר.
כמובן שמחנכים מודרניים רבים פחות מעוניינים לשים את הכיבוש הספרדי בקונטקסט היסטורי אובייקטיבי, אלא הופכים את העבר לקריקטורה נוספת שנועדה לפגוע בתרבות האירופאית המודרנית. הם לחלוטין מתעלמים מהסגולות של הקונקיסטאדורים או מתייחסים אליהם כתופעה שלילית, הופכים את ההישגים שלהם לפשע, ומגזימים מאוד לגבי הפשעים שלהם על מנת להשחיר במכוון את מקומם בהיסטוריה. זאת בניגוד למחנכים המערביים של הדורות הקודמים, אשר ידעו להעריץ את הישגיהם ללא התעלמות גם מהצדדים השליליים שלהם.
ויליאם היקלינג פרסקוט (1796-1859) היה אחד ההיסטוריונים האמריקאים הגדולים הראשונים, והגיע ממשפחה מאוד מכובדת ממסצ'וסטס. סבו פיקד על המיליציה של ניו אינגלנד בקרב גבעת בנקר ב-1775, ואביו היו שופט מדיני מכובד. לאחר שלמד יוונית ולטינית, הוא עבר ללמוד בהרווארד ב-1811 בגיל 15 בלבד, וסיים דרך האגודה היוקרתית פי בטא קפא כבר לאחר שלוש שנות לימוד. עם התמיכה הפיננסית שקיבל מאביו החליט להפוך למלומד וחוקר. הוא בחר ללמוד ולהתמקד בספרד, נושא שהיה מוזנח למדי בתקופתו. שני ספריו המוכרים "ההיסטוריה של כיבוש מקסיקו" (1843) ו-"היסטוריית כיבושה של פרו" (1847) היו הצלחה הן ביקורתית והן מסחרית.[1][2]
ספרי ההיסטוריה של פרסקוט כתובים בצורה יפה וחיה, ולרוב מתארים את האירועים באופן אמין, אם כי חוקרים שבאו לאחריו הוסיפו רבות לידע שלנו אודות תרבויות האינדיאנים והכיבושים. חשוב לזכור כי פרסקוט אינו מסנגר או מתנצל עובר הספרדים. בזמן שהוא מציג את כובש מקסיקו הרנאן קורטס כנוצרי אדוק ודמות מכובדת, הוא לא רואה בכובש פרו פרנסיסקו פיסארו יותר מאשר הרפתקן ברוטלי. הוא היה ביקורתי מאוד כלפי הברבריות והרודנות של האצטקים, אולם היה גם סימפתי, אף באופן מוגזם, כלפי מה שראה כעריצות מתונה ואף מיטבה של האינקה.
בזמן שהוא לא אבל את נפילתן של האימפריות האינדיאניות וראה בכך "השגחה עליונה", הוא גם לא היה בטוח כי הכיבוש הינו ניצחון טהור עבור האירופאים או הנצרות. הוא שיבח את חוסר האנוכיות של המיסיונרים הקתוליים אשר באו להפיץ בשלום את דתם, בזמן שביקר בחריפות את המתיישבים שניצלו את המקומיים.
כעם, פרסקוט מעולם לא פקפק בעליונות התרבותית של הספרדים, נציגי האירופאים, על האינדיאנים. עם זאת, הוא אינו עונה על שתי שאלות מרכזיות: כיצד הצליחו הספרדים להעביר למקומיים את תרבותם בהיותם מיעוט קטן מאוד, ושנית מה היו ההשלכות של הסכמתם של הספרדים להתרבות עם הנתינים האינדיאניים שלהם?
נדון עתה בכיבושה של מקסיקו.
ב-1519 הייתה האימפריה האצטקית בשיא כוחה. היא השתרעה ממערבית חצי האי יוקטן צפונית מערבית לעמק מקסיקו, ממפרץ מקסיקו ועד האוקיינוס השקט. שטחה היה כ-200 קמ"ר, קצת יותר משליש שטחה של ספרד. קשה להעריך את גודל האוכלוסייה, כאשר רוב ההערכות מצביעות על טווח שבין מיליון ל-30 מיליון תושבים. בירתם טנוצ'טיטלאן הוקמה במרכז עמק מקסיקו על אי באגם טשקוקו. נוכחו בה בין 200 ל-300 אלף תושבים, והיא בוודאות הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם החדש, כאשר מקסיקו סיטי המודרנית נמצאת על חורבותיה.
הרנאן קורטס הפליג מקובה ב-18 בפברואר 1519 בראש משלחת של 11 אוניות, 50 ימאים, 530 חיילים, 16 סוסים, 14 ארטילריות, וכמה תותחים קטנים. מטרתו הייתה גשוש וסקירת השטח וכן כיבוש. אנשיו היו הרפתקנים וחיילים מקצועיים המצוידים בחרבות וחניתות ברזל, 30 קשתות מצולבות ו-12 רובי מוסקט. בתור שריון הם לבשו שרשראות כותנה; הם למדו לקרר אותו באקלים הטרופי מצד אחד והוא יכול היה גם לבלום חצים מצד שני. הקאבלירים (אבירים), האצילים של המשלחת, השתמשו בשריון ברזל ספרדי.
הם הפליגו מערבית לחצי האי יוקטן, והביסו את האינדיאנים של המאיה בשני קרבות. קורטס המשיך צפונית-מערבית ובמהרה גילה כי חצה אל תוך שטחה של אימפריה חזקה ועשירה אשר בירתה נמצאת כ-300 ק"מ אך תוך היבשת. הוא גם גילה כי הנתינים של האימפריה סבלו תחת שלטונם של האצטקים, אותם הם ראו כאדונים עושקים ואכזריים. הוא הבין כי בעזרת הנתינים המדוכאים הללו יוכל להצליח במשימתו. הוא החליט שבעלי הברית הפוטנציאליים הטובים ביותר הם בני ה-טלסקלה, שבט לוחמים פראי אשר שמר על עצמאותו בלב האימפריה האצטקית. ברית עימם תאפשר בסיס פעולה בשטחה של האימפריה ותוסיף לכוחו לוחמים כישרוניים. משם ניתן יהיה לצעוד לטנוצ'טיטלאן ומיד לתפוס אותה.
לפני שהחל את הצעידה אל תוך פנים היבשת שרף את כל האוניות שלו למעט אחת. הוא הבין שבמערכה מסוכנת ומורכבת כזאת כל ספק או הססנות מצד החיילים יובילו לתבוסה, ועל כן ללא הספינות הוא גרם לחייליו להתרכז בהצלחת המשימה היות והנסיגה לא הייתה עתה אפשרית. ב-8 באוגוסט הוא כבר הוביל את חייליו ביבשת ועמד בראש צבא של 300 קונקיסטאדורים, 40 בעלי קשתות מצולבות, 20 בעלי רובי מוסקט, 15 סוסים ו-4 ארטילריות, כן גם חיל עזר של 800 לוחמים משבט טוטונאק שישב באזור החוף. אולם כאשר הגיע לשבט הטלסקלה הוא לא פגש משלחת של בעלי ברית אלא עמד מולו כל הצבא של השבט, כבר במבנה קרב. רק לאחר שהביס אותם בשלושה קרבות קשים מאוד, הסכימו המקומיים לקבל את הצעת הברית. משלב זה הפכו הטלסקלה לבעלי בריתו החשובים והנאמנים ביותר של קורטס ואף הוסיפו לכוחו 1000 לוחמים חזקים. מכאן המשיך קורטס לצעוד לטנוצ'טיטלאן.
פרסקוט ראה חשיבות גדולה בנצחנו של קורטס על הטלסקלה. בזמן שהוא שיבח את אומץ הלוחמים הטלסקלנים ואף ציין שעם אותם הכלי הנשק הם אולי אף יכלו לנצח את הספרדים, הניצחון של קורטס מוכיח מבחינתו את עליונות הטכנולוגיה והמשמעת על הכוח הפיזי והמספרים. "היה זה שוב ... הקרב העתיק בין האירופאים והאסייתיים", והא השווה את העימות עם המלחמה והניצחון של היוונים העתיקים על הפרסים בקרב מרתון. התמה של העליונות המנטלית של המערב חזרה לעתים קרובות בכתביו של פרסקוט.
קורטס קיבל גם עזרה לא מתוכננת מנבואה אצטקית עתיקה בדבר חזרתו של האל קצלקואטל. לפי אמונתם, אל זה לימד את האינדיאנים חקלאות, עבודות מתכת וממשל אולם נאלץ לנטוש אותם ולעזוב על ספינתו הקסומה לכיוון האוקיינוס בגלל עניין שמימי. הוא תואר כגבוה, עם עור לבן, שיער שחור ארוך וזקן. כל נסיבות הגעתם של הספרדים - הנראות הפיזית שלהם, הספינות ה"קסומות" שלהם, והגעתם מאזור המפרץ נראו כחלק מהנבואה. זאת ועוד, לפי לוח השנה האצטקי הם הגיעו במועד הלידה של האל.
השליט האצטקי מונטזומה השני נבחל רבות מהגעתם של הספרדים. הדיווחים על הסוסים המאיימים - בשלב הראשוני האינדיאנים היו בטוחים כי הספרדים הם קנטאורים - הנשקים "הקסומים" שנראו כאילו יורים אש ממשית, והשריון הנוצץ הגדילו את התחושה כי הספרדים הינם יצורים שמימיים או על טבעיים. מונטזומה לא ידע כיצד להתנהל בנושא הגעתם והכניס אותם לעיר הבירה ללא שום עימות, ובמהרה מצא עצמו כשבוי מלכותי.
אולם קורטס עדיין היה רחוק מאוד מלהפוך לשליט האימפריה. יריבו הגדול, מושל קובה, שלח משלחת לעצור את קורטס על אי ציות להוראותיו. בזמן שצעד קורטס אל החוף על מנת להתמודד עם האיום הזה, מרדו האצטקים וצרו על חיל המצב הקטן אותו השאירו הספרדים בטנוצ'טיטלאן. לאחר שהביס את החיילים שנשלחו לעצור אותו, צעד קורטס חזרה לבירה בסוף יוני 1520 עם 1000 קונקיסטאדורים ו-2000 לוחמי טלסקלה. האצטקים כבר הבינו בשלב זה כי קורטס אינו אל וכעסו רבות על הפגיעה בדתם. יתר על כן, האיש שקורטס השאיר כאחראי על חיל המצב, פדרו דה אלוואראדו, פגע עוד יותר ביחסים בין הקבוצות לאחר שהרג את האצולה האצטקית היות וחשד כי הללו זוממים נגד הספרדים. לבסוף גם קורטס מצא את עצמו תחת מצור אצטקי. לאחר שהמזון והתחמושת החלו להיגמר, ביצע קורטס ניסיון בריחה לחימתי מהבירה אל תוך היבשת; אולם לבסוף נאלץ לקיים קרב אשר התקיים באמצע הלילה תחת גשם זלעפות בו הוא איבד חצי מצבאו, את כל הארטילריה, הקשתות המוצלבות, רובי המוסקט, ורק 20 מהסוסים שרדו. התבוסה הייתה טוטאלית.
הקרב נודע כ-נוצ'ה טריסטה, או "הלילה העצוב". במהלך השבועות הבאים הובילו האצטקים את כל השבויים שתפסו והקריבו אותם במזבחות שבמקדשים הגבוהים במרכז העיר. הם הצמידו אותם למזבח ועקרו את לבם בעודם בחיים. הם זרקו את הגופות במדרגות המקדשים, ערפו את הראשים, הורידו את העור ואכלו את הבשר כחלק מחגיגות ניצחון מתמשכות. קורטס הוביל את חייליו המותשים לטלסקלה, אולם האצטקים היו נחושים למנוע את בריחתו.
במישורי אוטומבה, פגשו 400 הקונקיסטאדורים האחרונים של קורטס צבא של עשרות אלפי אצטקים. ללא כלי ירי, הם לחמו באחרון כוחותיהם קרב מגע אשר נמשך שעות. הכל נראה אבוד כאשר החליט קורטס על מהלך נועז לפגוע במפקד האצטקי אשר בבירור נראה מרחוק נותן פקודות, לבוש בנוצות צבעוניות ועומד ליד הדגלים. קורטס קרא לחמישה אבירים נוספים וביחד הם החלו לפרוץ את הקו האינדיאני. קורטס הצליח לדקור עם חנית את המפקד של הצד השני, והספרדים הצליחו לתפוס ולזרוק את הדגלים האצטקיים. ללא המנהיג והדגלים שיתנו להם הכוונה, נכנסו האינדיאנים למצב של פאניקה ובלבול. כך ניצח קורטס בקרב הנואש והקשה ביותר שלו.
פרסקוט כתב כי היה זה ללא ספק אחד הניצחונות המדהימים ביותר בעולם החדש. הסיבה לכך היא לא רק המצב הנואש של הספרדים; האצטקים היו במלוא כוחם בזמן שהנוצרים נפגעו ממחלות, רעב וסבל מתמשך. הם הצליחו ללא כלי ירי או תותחים שהיו נדרשים לרוב לצורכי הניצחון; אולם לצדם הייתה משמעת גבוהה, נחישות נואשת וביטחון מלא במפקדם; ניצחון כזה התאפשר רק בזכות אותם המאפיינים כמו בניצחונות של האירופאים על עדרי אסיה, כתב פרסקוט.
קורטס מיד הכין משלחת חדשה נגד טנוצ'טיטלאן. הוא הזמין אספקה ותגבורת והוביל את אנשיו לעוד מערכה גאונית מבחינתו. הוא אמר להם לטפס על הר הגעש פופוקטפטל, אשר היה פעיל בתקופתו, ולהביא גופרית מהמכתש שלו על מנת לייצור אבקת שריפה. הוא פקד על בניית שתי אוניות בריגניות גדולות שישמשו לצורכי התקיפה על העיר שעל האי. סבלים אינדיאניים ייקחו את חלקי האוניות עד אגם טשקוקו. צבאו של קורטס הורכב מ-550 חיילים רגליים, לרבות 80 עם רובי מוסקט ו-80 עם קשתות מצולבות, 40 סוסים, 9 תותחים וחיל עזר של 10 אלף לוחמים טלסקלנים.
הוא השמיד אחד אחרי השני את המבצרים האצטקיים מחוץ לבירה, עד שהללו מצאו את עצמם תחת מצור מכל הכיוונים. בשלב זה הכניס קורטס את האוניות הבריגניות ולאחר מצור עקוב מדם של 75 ימים שבמהלכם העיר נהרסה, עשרות אלפי לוחמים נהרגו ותושבים רבים רעבו, האצטקים נכנעו סופית ב-13 באוגוסט 1521. שנתיים וחצי לאחר שיצא מקובה ושנתיים לאחר שהחל את הצעידה ביבשת הפך קורטס לשליט הגדול של האימפריה האצטקית לשעבר.
בפעם הבאה נמשיך את הדיון אודות כיבושה של דרום אמריקה עם ספרו השני של פרסקוט בדבר כיבושה של פרו ונסכם באשר לסיבות לניצחון הספרדי.
[1] https://www.gutenberg.org/files/59755/59755-h/59755-h.htm
[2] http://www.gutenberg.org/ebooks/1209
