מלחמת הריף, או מלחמת מרוקו השנייה.
מלחמת הריף, או מלחמת מרוקו השנייה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עמדו רוב המעצמות האירופאיות מול התקוממויות אסלאמיות שונות. במידה רבה עקב נאום "ארבע עשרה הנקודות" של נשיא ארה"ב וודרו וילסון, החלו סביב 1920 לוחמים ערביים לשים בצד לתקופה קצרה את העימותים הבין שבטיים והמגזריים שלהם ולהילחם באימפריות הבריטית והצרפתית. במסופוטמיה הבריטית, עיראק המודרנית, הפעילו מעל ל-130 אלף אנשי השבטים הסוניים והשיעיים מערכה של פשיטות, מארבים ומצורים על עמדות בריטיות מבודדות בהן הוצבו לרוב חיילים הודיים. במקרה מיוחד ועקוב מדם ביולי 1920 טבחו אנשי השבטים במאות חיילים מהרגימנט ה-108 של הצבא הבריטי המורכב מהודים, וכן מרגימנט מנצ'סטר. השליטה הבריטית בעיראק לא הייתה יציבה עד התפיסה של העיר נג'ף הקדושה לשיעים בחודש אוגוסט. ניצחון זה דרש את מעורבותם של 5 גדודים הודיים ו-2 בריטיים, וגם לאחריו השאיר חיל האוויר המלכותי מספר טייסות לצורכי הרגעת שבטים מתפרעים.
הצרפתים, באותו הזמן, נלחמו בערבים של סוריה. על מנת להפיל את הממלכה הערבית של סוריה, שלחו הצרפתים למלחמת סוריה–צרפת של 1920 אלפי חיילים כאשר לרוב היו אלו ערבוב של ערבים, סנגלים וחיילי לגיון הזרים הצרפתי. מספר שנים לאחר תפיסת דמשק הופיע אויב חדש – הדרוזים של ההרים, ובמהלך שנות ה-20 התקיימו עימותים קשים מאוד בינם לבין חיילי לגיון הזרים.
כורה פחם וולשי וחייל בריטי לשעבר בשם ג'ון הארווי אשר שירת בלגיון כתב ספר שתיאר את ההתרחשויות, ובזמן שתיאר גם את הזוועות של הלגיון, את מרב הביקורת שלו הוא הפנה כלפי הסנגלים שלו, אשר למענם נלחמו הצרפתים במלחמות קולוניאליות קטנות, ותיאר אותם כחסרי תועלת לחלוטין. כאשר הגנו על העיר הלבנונית ראשיא נגד תקיפה דרוזית, כך כותב, "החיילים השחורים היו במצב של פניקה ללא תקנה", ורק בכוח רב אולצו להילחם בעזרת הקצינים. הפעמים היחידות שבהן הציגו הסנגלים רצון להילחם התרחשו כאשר יכלו לענות דרוזי או ערבי פצוע. הארווי האמין כי הסיבה שלקח לצרפתיים שנתיים לדכא את ההתקוממות הייתה איכותם הירודה של חיילים מערב אפריקאים.
גם ספרד התמודדה עם מרד אסלאמי בשנות ה-20. בשלב זה, הנכסים הקולוניאליים של מדריד כבר היו צל עלוב של הפאר ההיסטורי שלה, ועל כן יוכלו להתפשט טריטוריאלית רק באזור של צפון מרוקו.
ככלל, היחסים הארוכים של ספרד ומרוקו היו ברוטליים ואלימים. בתחילת המאה ה-8 נכבשה ספרד הוויזיגותית בידי צבא מוסלמי תחת פיקודם של ערבים ולוחמים בֶּרְבֵּרִים ילידי מרוקו. בספרו "מיתוס גן העדן האנדלוסי" (רשימה ביבליוגרפית בסוף המאמר) כותב ההיסטוריון פרופ' דריו פרננדז-מוררה כי הפלישה החלה כבר עם הפשיטות הברבריות של 710. שלל של שפחות מין וויזיגוטיות והיספנו-רומיות יפות עודדו את ח'ליף בית אומיה מוסא בן נציר להוביל צבא פולש לממלכה הנוצרית שנה לאחר מכן.
כפי שפרננדז-מוררה מציג דרך טקסטים יוניים, לטיניים וערביים וכן מממצאים ארכאולוגיים, היו הוויזיגותים מנהלנים מוכשרים ואורייניים אשר בנו דרכים וכנסיות מפוארות תוך שמירה על המסורת הרומית של ספרד. כך, הכיבוש של בית אומיה של ספרד היה ניצחונה של תרבות נחותה על העליונה, ולפי מספר עדויות היא התאפשר בזכות בגידה של רוזן ביזנטי מצפון אפריקה, ובשלבים הראשונים היה אף ניצול של יהודים בשליטה בקורדובה וטולדו, לפני שבהמשך פנו הכובשים גם נגדם.
האצילים הוויזיגותיים של אסטוריאס ו-לאון הספרדית הוביל בהמשך את הגל הראשון של שחרור אזורי ספרד, ולאחר השחרור של גרנדה ב-1492 בעזרת ממלכת קסטיליה ו- אראגון חזר כל חצי האי האיברי לשליטה קתולית. חרף הפסאודו-היסטוריה של מקדמי ההיסטוריוגרפיה של הד'ימי, הייתה ספרד הכבושה רחוקה מאוד מלהיות גן עדן רב תרבותי וסובלני שכן הייתה אנדלוסיה מדינת ג'יהאד לכל דבר ועניין שהוגדרה באלימות ומלחמה בשם הדת. האכזריות מכולן היו השושלות הברבריות אל-מוראביטון ו-אל-מוואחידון. המוראביטון גירשו את המיעוטים הדתיים של אנדלוסיה לאפריקה ב-1106 ו-1138, בזמן שהמוואחידון השמידו את מה שנותר מהנוצרים בגרנדה והעניקו ליהודים ולקתולים את האפשרות להמיר את דתם או למות.
עוד לפני שחרורה הסופי של ספרד ב-1492, לקחו הספרדים והפורטוגלים את המערכה לחצר האחורית של הכובש וביצעו פלישות למרוקו. ב-1415 תפס מלך פורטוגל ז'ואאו הראשון את העיר סאוטה, אשר נשארה בשליטה פורטוגלית עד שהועברה לספרד בידי אפונסו השישי ב-1668. ב-1497 השתלטה ספרד על העיר מלייה בצפון מרוקו. ערי נמל אוטונומיות אלו המשיכו לפעול תחת הסמכות הספרדית עד 1860, כאשר בשנה זו ניצחו הספרדים במלחמה קצרה עם מרוקו ואילצו את הסולטאן שלה להכיר בערים כשטח ספרדי לכל דבר. בין 1893 ל-1894 הספרדים שוב ניצחו צבא מרוקאי והפעם דרשו מהסולטאן כי יפעל בצורה יעילה יותר נגד המתקוממים הברברים של אזור ה-ריף, המוכרים באכזריותם ואשר חיו ליד מלייה.
ההתפשטות הספרדית במרוקו חזרה ב-1910 כאשר "צבא אפריקה" של ספרד הגדיל את שטחה של מלייה עד אזור חוף הים התיכון שנקרא "כף שלושה מזלגות" (Cabo de Tres Forcas). ב-1912 הייתה מרוקו מחולקת בין אזור גדול תחת שליטה צרפתית, לרבות הערים פאס, רבאט וקזבלנקה, בזמן שמדינת החסות מרוקו הספרדית הייתה למעשה קו חוף דק בצפון המקשר בין מלייה לסאוטה. השתלטות ספרדית מלאה על צפון מרוקו לא התאפשרה עקב השחיתות והציניות של ממשלת ספרד וחלק מהקצינים הבכירים, אך יותר מכך בגלל התושבים הברברים של הרי ה-ריף אשר השתרעו לרוחב קו חוף הים התיכון של מרוקו.
לפי ההיסטוריון דיוויד וולמן, אזור הברברים של הריף הוא "ארץ של הרים ומדבריות צחיחות, לעתים רחוקות [הברברים] מאוחדים או רגועים, מונהגים באופן לוקה בצורה כרונית, ומאוכלסים על ידי קבוצת אנשים בעלי שנאת זרים קנאית המורכבת ברובה משבטים אסלאמיים פרימיטיביים". ב-1920 היה אזור הרי הריף כה אלים עקב מריבות שבטיות שאפילו הבתים הפרטיים בוצרו. הברברים של הריף היו גאים בעצמאותם ולצערם של הצרפתים והספרדים היו גם לוחמים נועזים, קלעים מצוינים ולוחמי גרילה כישרוניים. ניתן לומר שמרד הריף הייתה ההתקוממות הקולוניאלית הקשה ביותר של המאה ה-20.
יתר על כן, הייתה גם מעורבות גרמנית, כאשר אוניות הקיטור שלה העבירו עד 2000 טון מצרכים במלייה לבדה ב-1913. הסוחרים הגרמניים למדו ערבית ובנו עבור הברברים של הריף סניפי דואר, מסילות ברזל, קווי טלגרפיה ותשתיות מודרניות אחרות. בתמורה, ביקשו התעשיינים הגרמניים גישה למינרלים אשר אירופאים רבים האמינו כי נמצאים בהרי הריף. הגרמנים ראו גם פוטנציאל בברית עם הברברים, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה הם העבירו גם נשק וסכומי כסף גדולים כחלק מתכנית תקיפה בעזרת אנשי השבטים של מרוקו ושל אלג'יריה הצרפתית במזרח. בתגובה, שלחה צרפת את רובו של לגיון הזרים למרוקו, בזמן שבריטניה תמכה בספרדים כחלק מתכנית להרחיק את הצרפתים מגיברלטר.
עדיין, מרגע הקמתה ב-1912 ועד 1920 הייתה מדינת החסות מרוקו הספרדית שקטה ורגועה לרוב. החיילים הספרדיים ששירתו במרוקו למדו ש"המורים" הינם אויבי הנצרות וכי מדריד מביאה את התרבות לארצם של הברברים. רבים מהחיילים הספרדים שנאו לשרת באזור מסורבל זה, ואפילו לאחר העלאת גובה משכורותיהם ב-1918 וב-1920 המשכורות של הקצינים עדיין היו כה נמוכות שרבים לקחו עבודה שנייה. החיילים, אשר לרוב לא היו מאומנים, קיבלו מעט מזון או טיפול רפואי, והיו עניים וחולים.
מספרם של הקצינים היה רב בהרבה מהנדרש, ורובם כאמור היו מעדיפים להישאר בצריפים של ספרד מאשר לשרת בהרי מרוקו. השחיתות הייתה גדולה והקידום ניתן לוותיקים ביותר, לא למוכשרים ביותר. במהלך שיא מלחמת הריף בספטמבר 1922 נתפסו קציני אזור לראצ'ה של מרוקו הספרדית אשר מעלו בכספים רבים. חיילים אחרים החליפו לעתים קרובות את רובי ה-מאוזר שלהם בתמורה לפרות וירקות טריים, רובים אשר הגיעו לבסוף לידיהם של לוחמי הריף שהחלו להשתמש גם בנשק חם מסוג זה.
הכוח היחידי שהצליח להגן כנדרש על מרוקו הספרדית היה לגיון הזרים הספרדי החדש, אשר קיבל את הכינוי "השלישי" (Tercio), ואשר הוקם בינואר 1920 כחיקוי של הלגיון הצרפתי. בזמן שאלג'יריה הייתה ביתם של חיילי הלגיון הצרפתי, מרוקו הייתה של הספרדי. הלגיון הספרדי משך הרפתקנים מכל הסוגים – ספרדים, גולים אצילים רוסיים, כמה עבריינים ולפחות שחור אמריקאי אחד.
חיילי "השלישי" קיבלו משכורת גבוהה באופן משמעותי מהחיילים האחרים, וכן קיבלו הטבות גיוס משמעותיות. רוח הקרב שלהם הייתה גבוהה, וצעקת הקרב הייתה "יחי המוות". במהלך מלחמת הריף בין 1920 ל-1927 הם לחמו ב-845 קרבות. הרודן הספרדי העתידי פרנסיסקו פרנקו, גליסי בורגני, בלט במיוחד במהלך המלחמה בהיותו קצין אמיץ בלגיון, והוא הפך לגנרל כבר בגיל 33.
אולם אפילו הלגיון לא יוכל היה לפצות על השגיאות של שלבי המלחמה המוקדמים. ב-1920 היו השבטים הברברים כבר מוכנים למרוד הן בסולטאן הנתמך בידי הצרפתים בדרום והן בספרדים המגנים על מלייה וסאוטה בצפון. המנהיג שאיחד את השבטים הברברים היה עבד אל-כרים אשר נולד בכפר אז'דיר ליד מפרץ אל חוסיימה על חוף הים התיכון, וכילד הלך לבית הספר הספרדי במלייה וכן למד קוראן בעיר פאס הנחשב עבורם לקדושה. ב-1906 הוא החל את עבודתו הראשונה בתור עורך במוסף הערבי לעיתון הספרדי "הטלגרם של הריף". מי שהפך להיות מנהיג ההתקוממות והכתיר את עצמו ל"אמיר" של "רפובליקת ריף" החל למעשה את דרכו ללאומיות של הריף עת שלימד ערבית לספרדים של מלייה.
אל-כרים האמין שהמינרלים של הריף צריכים ללכת לברברים של הריף וכן ביקש עבורם מדינה לאומית. בשונה משכניהם, הברברים של הריף מעולם לא עברו הליך של ערביזציה. לפי חזונו של אל-כרים, המדינה הזאת הייתה צריכה לפעול במסגרת חוק השריעה, אך היא גם תשכור את שירותיהם של יועצים אירופאים אשר יילמדו אותם רפואה ומדעים. בקיץ 1921 הצבא של הרפובליקה הקונפדרטיבית של שבטי הריף כבר הורכב מ-3000 עד 6000 לוחמים.
הגנרלים שהובילו את הכוח הספרדי בריף היו מנואל פרננדז סילבסטר ודמאסו ברנג'ר. סילבסטר היה אימפריאליסט כוחני יותר ובקיץ 1921 השתמש בצבא להגדיל את שטחה של מרוקו הספרדית. לברנג'ר היו שאיפות צנועות יותר והוא ביקש להשיג תמיכה ממדריד על מנת לשדרג את המצב הירוד של הצבא הספרדי. שניהם נולדו למשפחות צבאיות בקובה הספרדית וזלזולו באיום של הריף.
ביולי 1921 הטיל הצבא הברברי של אל-כרים מצור על כמעט כל המבצרים הספרדיים לרוחב מדינת החסות. מבצרים רבים שכנו במרחק של קילומטרים ממקורות מים כך שהחיילים שבתוכם נאלצו לשתות חומץ, בושם, דיו ומיץ מפלפלים ומעגבניות משומרות.
כוח סיוע נשלח מ-אנואל שמערבית למלייה, היכן שהיה מבצר שהוקם במקום מרכזי, אולם כוח זה נטבח עקב מארב מוצלח של שבטי הריף. לאחר מכן השתלטו הברברים על אנואל עצמה. הגנרל סילבסטר נהרג בקרב, אם כי ישנם מקורות הטוענים כי התאבד, ואלפי חיילים ספרדיים נורו בגבם או נחתכו על ידי חרבות ברבריות בעת מנוסתם. בחודש אוגוסט אלפי ברברים שבטיים ומוג'אהדין כבר הקימו מחנות בפאתי מלייה. לו היה להם ניסיון בלחימה עירונית הם בהחלט כבר יכלו לכבוש את העיר.
שפיכת הדמים הייתה נוראית. הברברים תקפו את מבצר מונטה ארויט כמה עשרות קילומטרים דרומית למלייה, אשר הצליח להחזיק מעמד במשך מספר שבועות. כאשר לבסוף נכנעו הספרדים המותשים והרעבים, הברברים התנפלו על המובסים הכנועים ושחטו את כולם. האסונות של 1921 הביאו למותם של ל-13,192 ספרדים ואיבוד 20 אלף רובי מאוזר, 400 מכונות ירי, ו-129 תותחים.
התבוסה הייתה כה קשה שהמלך אלפונסו השלושה עשר אפילו תמך בהפיכה הצבאית של הגנרל מיגל פרימו דה ריברה ב-1923. דה ריברה האשים בעיקר את הממשל האזרחי הליברי על שלא תמך ולא הקצה משאבים מספקים עבור הצבא. תחילה הוא ביקש לנטוש את מרוקו, אך לבסוף מצא פתרון צבאי: לנטוש את המבצרים עליהם קשה להגן, לתת ללגיון הזרים הספרדי לעשות את מרב הלחימה הקשה, ולהעניק למתגייסים החדשים מספרד אימונים אינטנסיביים בערים המבוצרות מלייה וסאוטה.
אנשי הפלג הלוחמני של ספרד (africanista) אשר תמכו בהתערבות נוקשה, דרשו להישאר ולהילחם במרוקו על מנת לשמור על היוקרה הספרדית, והתנגדו לרעיון הנסיגה של דה ריברה. אולם בתחילת 1924 בכל זאת נטשו הספרדים מספר מבצרים אשר לא נפלו לכוחות של אל-כרים. החיילים הנסוגים ראו בדרכם ערימות של גופות אשר לא נקברו מאז האסון של 1921 ואשר עברו השחתה, ראשם נערף, הגפיים פורקו, גופות אשר נחתכו לחצי, ועניינים ואיברי מין אשר הוצאו מהגוף. עקב הנסיגה הזאת כבשו הברברים את שפשאוון ואזורים נוספים של מרוקו הספרדית. אלפי חיילים נוספים נהרגו במהלך הנסיגה עקב ירי הצלפים השבטיים ממקומות גבוהים. ביום האחרון לבדו איבד הגנרל פרנקו 500 מהלגיונרים שלו.
1924 הייתה נקודת השיא של המרד. דעת הקהל העולמית ראתה כהרגלה באל-כרים סוג של אנדרדוג הנלחם למען החופש. העיר הבינלאומית טנג'יר, אשר נשלטה למעשה בידי אנשי עסקים בריטיים ואמריקאים, אפשרה במשך תקופה קצרה העברת תחמושת ומזון לברברים הלוחמים של הריף. האסלאמיסטים הפוטנציאליים האחרים בעולם התרשמו רבות מהלחימה הזאת נגד העולם הנוצרי.
הקומוניסטים תמכו כמובן במורדים. המפלגה הקומוניסטית של צרפת שלחה להם תמיכה, בזמן שהקומינטרן במוסקבה שלח שני סוכנים. ז'אק דוריו, אשר מאוחר יותר הקים את המפלגה העממית הצרפתית הפשיסטית, שלח גם הוא תמיכה למתקוממים. ללא ספק, שיחק עבד אל-כרים רבות עם הקלף ה"אנטי-אימפריאלי", ושלח גם מכתב לוועידת השמאלנים של דרום אמריקה בו השווה בין המלחמה שלו נגד הספרדים למלחמות העצמאות שלהם.
יחד עם זאת, בשיא הצלחתו של אל-כרים, האיום הגדול ביותר שלו היה בדרום: מרוקו הצרפתית החזקה הרבה יותר. מדינת החסות הזאת החזיקה בחיילים צרפתיים המיומנים והמצוידים הרבה יותר טוב, לרבות לגיון הזרים יחד עם יחידות סנגליות וערביות. המפקד הצרפתי היה החייל הקולוניאלי הגדול ביותר שלה, הגנרל לואי הוברט ליאוטיי.
ליאוטיי לחם בהודו-סין הצרפתית, אלג'יריה ומדגסקר, והאמין כי יש לתת לברברים ולערבים לנהל את ענייניהם בעצמם. הוא גם האמין כי לצרפת יש חובה מוסרית לשפר את חייהם של המקומיים, וחייליו בנו מאות בתי ספר, בתי חולים, בנקים ומסילות ברזל. הבעיה הייתה שהברברים לא הכירו בגבולות שבין האזורים הספרדיים והצרפתיים, ועל כן שני הצדדים החלו להתעמת ב-1924.
חרף היתרונות שלהם ואמונתם בעליונותם על הצבא הספרדי, גם הצרפתים לא הצליחו בשלב הראשוני נגד השבטיים. ביולי 1925 אנשי הריף כבר כבשו 43 מתוך 66 המוצבים הצרפתיים במזרח מרוקו ותפסו 51 תותחים, 35 מרגמות, 200 מכונות ירי ו-5000 רובים. המפנה הגיע רק כאשר הבינו סוף סוף הספרדים והצרפתים בדבר החשיבות של אחדות והחלו לתקוף ביחד מהצפון. ב-8 לספטמבר התרחשה נחיתה ימית שאפתנית מאוד אשר בעקבותיה התרחשה השתלטות על אג'דיר, הבירה של הריף וראש החוף האסטרטגי החשוב של הים התיכון. מתוך 13 אלף החיילים במערכה הרוב היו ספרדים תחת הנהגתו של הגנרל חוסה סנג'ורג'ו, "האריה של הריף", ובתמיכת הצרפתים תחת הנהגתו של הגנרל ומנהיג המדינה העתידי אנרי פיליפ פטן.
לאחר מספר שבועות, תחת הנהגת לגיון הזרים הספרדי, הצליחו החיילים לנקות את המערות הרבות מעל שטח הנחיתה מצלפים וארטילריה של אנשי הריף. הטייסת הצרפתיות, אשר כללה גם טייסים אמריקאים שכירים ומתנדבים, העניקה תמיכה אווירית והפצצות רבות. לאחר הניצחון העקוב מדם וההרס של אג'דיר, "הרפובליקה של הריף" חדלה למעשה מלהתקיים. הטייסת פוזרה ב-1925 לאחר הרג אזרחים בהפצצה בשפשאוון. הממשלה האמריקאית קיבלה את האחראיות, חרף העובדה שכל הטייסים המתנדבים הועסקו וקיבלו את שכרם מהממשלה הצרפתית.
ב-1926 החליט אל-כרים להיכנע לצרפתים במקום הספרדים היות וידע שיקבל מהם חנינה גדולה יותר. הוא גורש ליותר מ-20 שנה לאי הצרפתי ראוניון, בו חי חיי נוחות בתמיכת הצרפתים. אחיו, מחמד אל-כרים, נהנה מלימודים ראשוניים במדריד הודות לממשלת ספרד.
מלחמת הריף הסתיימה באופן רשמי באמצע 1927 וזכורה כיום כאחד הסממנים הראשוניים ללאומיות של מרוקו. הממלכה המודרנית ותושביה רואים באל-כרים כאחד האבות המייסדים, אם כי הברברים של הריף סולדים מהשכבה הערבית השלטת של מרוקו. לאחר קבלת העצמאות מצרפת וספרד ב-1956 ביקשה הממשלה המרוקאית מאל-כרים, אשר חי באותו הזמן בקהיר, לחזור הביתה. אולם המורד הזקן סירב, וציין כי עדיין ישנם חיילים צרפתיים, ספרדיים ואמריקאים במרוקו.
הברברים של הריף, אשר כמעט וגירשו את הספרדים, מדוכאים כיום תחת השלטון המרוקאי. הם התמרמרו על שקיבלו משרות ממשלתיות מעטות מאוד, ואנשי שבט "בני אורייגואל" הקימו ב-1958 את התנועה העממית ותנועת הריף לשחרור והתפרקות (MRPLL) בחיפוש אחר עצמאות. באופן אירוני, אחת התלונות המרכזיות שלהם הייתה נגד החלטת הממשלה להחליף את השפה הספרדית המוכרת בצרפתית. באוקטובר 1958 החלו עימותים, והחיילים והשוטרים המרוקאים דיכאו את הברברים באופן ברוטלי הרבה יותר מאשר הצרפתים או הספרדים עשו אי פעם.
לגבי הספרדים כיום, הם רואים תהליך הפוך של קולוניזציה מרוקאית בספרד. ב-2018 למשל, הכניסה המפלגה הסוציאליסטית השלטת קרוב ל-65 אלף "מהגרים". הליך הג'רה זה, יחד עם הכאוס במלייה וסאוטה, הוביל למפלה של הסוציאליסטים ועליית מפלגת ווקס הימנית אשר מקדמת הליכים נגד ההגירה.
מקורות:
