על הקולוניאליזם, חלק ו' - דדן קימתי ומרד המאו מאו בקניה, 1952-1956.
על הקולוניאליזם, חלק ו' - דדן קימתי ומרד המאו מאו בקניה, 1952-1956.
דדן קימתי (Dedan Kimathi) הוא הדבר הקרוב ביותר לגיבור לאומי במדינת קניה.[1] בנוסף לפסל גדול ולא מרשים במיוחד ברחוב קימתי בניירובי, האוניברסיטה הטכנולוגית של העיר ניירי נקראת על שמו, ולא הרבה מעבר לכך. הגברים של קניה, במיוחד אלו המשתייכים לשבט קיקויו של קימתי, מתבקשים להיות כמו האיש שלחמם במרד ה-מאו מאו נגד הבריטים בשנות ה-50.
בדומה לרוצח ההמונים צ'ה גווארה גם דמותו של קימתי מוחצנת באופן קיצוני והוא מוצג כלוחם חופש, מלומד וקדוש מעונה. אולם המציאות ההיסטורית לגבי טרוריסט זה נחשפת בספרם של יאן הנדרסון ופיליפ גודהארט: "מצוד אנושי בקניה".[1] הספר פורסם לראשונה ב-1958 והינו למעשה כרך דק המציג פעילות מלחמתית בה היו מעורבים הנדרסון ומספר קטן של אירופאים נוספים אשר הצליחו להפוך טרוריסטים שחורים ואנטי-בריטיים לשעבר לסוג של כנופיות בכדי להשמיד את רשת הגרילה של קימתי. הנדרסון, אשר היה קצין קולוניאלי, מתאר רבות את נופיה המדהימים של קניה הבריטית, אך גם את קימתי עצמו:
"הנסיגה הבריטית מהודו השפיעה עמוקות על קימתי, והוא גם היה מודע לפעילות הטרור המצרית באזור תעלת סואץ. הוא ידע על קיומה של ברית המועצות, אך תאוריית הקומוניזם והדקויות של המטריאליזם הדיאלקטי לא היו עבורו דבר. עם זאת, הוא הכיר את התנ"ך, כמו גם מטיפים לא מלומדים רבים ... הוא דיבר במשלים, וסגנון הדיבור שלו היה רווי ברמיזות ובציטוטים מהתנ"ך."
הרושם שתאור כזה יכול לייצר הוא של נביא זעם מטורף הצועק ברחובות, אולם בפועל היה קימתי המנהיג האכזרי והחזק ביותר מבין מורדי תנועת מחתרת ה-מאו מאו. בצעירותו נחשף רבות לרטוריקה האנטי-לבנה של תנועת העצמאות של הנשיא העתידי ג'ומו קניאטה, והגרסה הנוצרית של קימתי הציבה אותו במרכז הנרטיב כ-"ישוע אפריקאי". יתר על כן, הוא האמין עמוקות גם בדת שבט הקיקויו העתיקה, אולם הייתה לו סלידה מזקני השבט אותם ראה ככפופים לבריטים. הוא לקח את המרד לאזורי ההרים והיערות, היכן שרצח גם כמה מחסידיו. כך, היה זה תפקידו של יאן הנדרסון ואנשיו לטפל בקימתי ואכזריותו.
הנדרסון (1927-2013) גדל באזור הרמות הלבנות של עמק השבר הגדול של קניה. משפחתו הורכבה ממהגרים סקוטיים ואביו שירת כחייל לא סדיר בלחימת הגרילה הבריטית במלחמה במזרח אפריקה הגרמנית. ללא ספק, ירש הנדרסון את האופי הנוקשה של אביו והעביר את רוב צעירותו בחווה המשפחתית ובסקירת היערות המרהיבים שמסביב. לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, התנדב בגיל 18 למשטרה הקולוניאלית הבריטית. כישוריו הפיזיים וידיעת שפת הקיקויו הפכו אותו לחיוני מאוד כאשר פרץ מרד המאו מאו ב-1952.
מקורות תנועת המאו מאו לא לגמרי ברורים, כמו גם משמעות השם. הנדרסון וגודהארט משוכנעים כי התנועה נוסדה או נוהלה בידי הנשיא העתידי ג'ומו קניאטה או מפלגת האיחוד הלאומי האפריקאי של קניה (KANU). היסטוריונים אחרים, לעומת זאת, נוטים להתעלם מטענה זו ופשוט מעוניינים רק להאשים את הבריטים בכל האלימות. בכל מקרה, כולם מסכימים כי הייתה ל-מאו מאו שנאה עצומה, והם שנאו את הבריטים ואת האדם הלבן, ואנשי התנועה ראו באלימות את האמצעי הקל ביותר להשגת העצמאות עבור הקיקויו.
החברים הראשונים בארגון החשאי מאו מאו היו אנשי האיגודים המקצועיים וסטודנטים רדיקליים מהערים ניירובי וניירי. האנשים הלוחמניים הללו נעו אל תוך ההתיישבותיות של הקיקויו ולקחו חלק בטקסי שבועה אשר כללו שומן ודם של בעלי חיים, הבטחות לגרש את האירופאים מקניה, ונאמנות ל-נגאי - האל של הקיקויו. לפעול בניגוד לשבועה פירושה היה מוות, כמו גם להעז להתנגד למאו מאו והמטרות הגזעניות של התנועה.[3]
ב-1952, נציב המשטרה מייקל אורורק, וטרן מוכשר של כוח המשטרה של פלשתינה, גילה את טקסי השבועה הסודיים המתקיימים בניירובי ובעמק השבר הדורשים מהמשתתפים לרצוח אירופאים. הפליאואנתרופולוג הבריטי המפורסם לואיס ליקי היה ילוד ניירובי, והוא ציין כי שמע בטקסים אלו מזמורים נוצריים אם כי הם שיבחו את קניאטה במקום ישוע.[4]
רוב המתיישבים האירופאים התעלמו מסימני הזהרה אלו. רבים מהם ישבו באזורים החקלאים המשגשגים במרכז המדינה, "הרמות הלבנות". קבוצות רבות במרכז קניה החלו לחיות חיים מנוונים המאופיינים בשימוש בסמים והפקרות מינית, בזמן שהרוב הקיקויו של קניה החל לתסוס עקב מחסור באדמות. הרתיחה הזאת הגיעה לשיאה ב-1952.
בשלב הראשון המאו מאו הרגו וחתכו לחתיכות את הכבשים והבקר של החקלאים האירופאים. הנרצח הראשון היה צ'יף בכיר של הקיקויו עצמם שכן המאו מאו החשיבו אותו לבוגד. חמושים המחופשים לשוטרים ירו ברכבו מספר קילומטרים מניירובי. בעקבות ההתנקשות הכריז המושל הבריטי אוולין בארינג על מצב חירום בקולוניה, מה שאפשר לפקידים הבריטיים להתחיל במבצעים צבאיים ומשטרתיים ואף לבצע מעצרים ריכוזיים של הקיקויו.
מערכת המעצרים הריכוזיים הייתה אומנם מוצלחת מאוד נגד ההתקוממות הקומוניסטית ב-מלאי הבריטית, אולם היא לא הצליחה לעצור את הרציחות של המאו מאו בקניה. בחודשים ספטמבר ואוקטובר הם דקרו למוות שתי נשים בריטיות בחוות שלהן ליד העיר תיקה. בינואר 1953 קרוב ל-30 חברי הארגון רצחו את בני משפחת רוק – האב רוג'ר רוק, אשתו ההרה ובנם בן ה-6. העיתונים דיווחו כי המשפחה נרצחה עם סכינים ארוכות בשם "פנגה" שהיו בשימוש נפוץ בקרב הקיקויו.[5] מאוחר יותר התגלה גם כי הרוצחים לקחו את הזמן ועינו את המשפחה למוות.[6] כל זאת בזמן שמשפחת רוק הפעילה בית חולים למען בני הקיקויו המקומיים.
קורבנות אירופאים אחרים היו אישה בת 83 שהוכתה למוות עם אלות, וכן גריי ליקי, בן דודו של לואיס ליקי. גריי דיבר בשפת הקיקויו ברמת שפת אם ואף ייצג את ג'ומו קניאטה בבית משפט. המאו מאו נכנסו לביתו בצפון ניירי, רצחו את אשתו מרי, חתכו את הטבח המשפחתי ולקחו את גריי ליערות הר קניה. במקום זה הם אכלו חלקים מגופו וקברו אותו חי עם ראשו כלפי מטה.[7] סך הכל, רצחו המאו מאו 32 אירופאים ומספר גדול בהרבה של אסייתיים, רובם הודים, וכן אלפי אפריקאים. אחד הדברים המזעזעים ביותר היה רצח של כ-100 בני קיקויו, רבים מהם השתייכו למשמר המולדת של קיקויו הפרו-בריטי.
האלימות יצאה משליטה וההכרזה מצב החירום כבר לא הייתה מספיקה. בסוף 1955 גובשה תכנית משטרתית לתפוס ולהפוך טרוריסטים לשעבר של המאו מאו ללוחמים ממשלתיים. הללו קיבלו את הכינוי "פסאודו-כנופיות". אנשי המאו מאו לשעבר הללו והקצינים האירופאים שלהם נכנסו לאזורים העמוקים של המדינה בחיפוש אחר קבוצות, לעתים עצמאיות למחצה, של המאו מאו. הנדרסון ואנשיו הצטיינו מאוד בפעילות צבאית מסוג זה, ובספרו הוא מתאר את התהליכים שבעזרתם הפך את הטרוריסטים לבני ברית.
עקב סגנון ההנהגה הברוטלי שלו גם קימתי עצמו הפך לעתים את הפעילות של הנדרסון לקלה יותר; קימתי הכה או חנק כל מי שנחשד בריגול עבור הבריטים או בניסיון לפתות את אשתו. לפעמים השתמש הנדרסון גם באמונות הטפלות של הקיקויו נגד קימתי, אשר בעצמו השתמש ברופאי אלילים ודומיהם בכדי לשמור על צייתנותם של אנשיו. בדומה ל"סימבות" של מלחמת קונגו המאוחרת יותר, האמינו לוחמי המאו מאו בסימנים, נבואות, והבטחותיהם של "מכשפים" מקומיים אשר ביקשו את ברכת האלים השבטיים לפני כל פעולה צבאית או פשיטות על הצאן.
ב-1956 ביקש הנדרסון להוציא את קימתי ממחבואו בעזרת מכתבים מקודדים אשר הושארו ב"תיבות הדואר" של המאו מאו - למעשה עצים מסומנים. לאחר שזה נכשל כיסה הנדרסון את פניו עם משחת נעליים ושעם שרוף וביקש להתקרב למנהיג המאו מאו. גם זה נכשל שכן בשונה ממאו מאו השתמש הנדרסון גם בסבון. אחרי עימות אחד נטשו הנדרסון והאירופאים האחרים את האפשרות כי יוכלו להתחפש בהצלחה לאפריקאים. אנשיו העבירו את רוב זמנם בהתמודדות עם הגשם ובעלי החיים, אולם כאשר פגשו אנשי מאו מאו הצליחו להרוג או לתפוס אותם.
קימתי עצמו הפך להיות יותר ויותר פרנואידי. לקראת סוף המערכה ב-1956 הוא דיבר לעתים קרובות עם חסידיו הבודדים על רצונו לחנוק את אשתו ולהתאבד על פסגת הר קניה. בחודש אוקטובר הוא נורה על ידי משמר המולדת של הקיקויו עת שברח מפטרול בריטי וקנייתי. הבריטים טיפלו בפצעיו והעמידו אותו למשפט מול חבר שופטים המורכב משחורים בלבד. הוא נמצא אשם ובפברואר 1957 נתלה בתוך בית כלא בניירובי. מקום קבורתו אינו ידוע.
הנדרסון, האיש האחראי יותר מכל אחד אחר לתפיסתו של הטרוריסט, היה ביום התפיסה עצמו הרחק בניירובי, במסיבת גינה עם הנסיכה מרגרט. הוא המשיך להיות גיבורה של קנייה, לפחות של האירופאים שלה, עד עצמאותה של המדינה ב-1962. השליט החדש ג'ומו קניאטה גירש אותו מהמדינה.
ב-1962 האימפריה הבריטית כבר למעשה לא הייתה קיימת, אולם הנדרסון סירב לחזור ל"אנגליה הקטנה" וב-1966 מונה לראש שירותי הביטחון בבחריין. הוא נשאר בתפקיד זה עד 1998, אולם קיבל את הכינוי "הקצב" לאחר שהואשם כי אישר לכאורה עינויים של אסירים פוליטיים. כך, בזמן שהיה גיבור בשנות ה-50, כיום מעלה שמו קונוטציות שליליות - האיש שחיסל את "לוחם החופש" קימתי והפוגע בערבים של המפרץ.
אפריקאים רבים, לרבות נלסון מנדלה אשר בעצמו היה טרוריסט בסגנונו של קימתי,[8] שיבחו אותו בתור "ז'אן ד'ארק האפריקאי". אולם המציאות היא שהוא רצח הרבה יותר אפריקאים ואסייתיים מאשר אירופאים, והובס על ידי חקלאי שמונה לשוטר.
[1] https://www.nation.co.ke/news/Mau-Mau-hero-Dedan-Kimathi-still-inspires-hope/1056-4986588-49p6es/index.html
[2] Ian Henderson and Philip Goodhart, Man Hunt in Kenya: The Termination of a Most Bizarre and Violent Terrorist Organization, Bantam Books, 1988.
[3] https://scholarship.rice.edu/handle/1911/62115
[4] Nicholas Van der Bijl, The Mau Mau Rebellion: The Emergency in Kenya, 1952-1956, Pen and Sword Military, 2017.
[5] https://trove.nla.gov.au/newspaper/article/49251428
[6] https://www.youtube.com/watch?v=4QyoWLZPv6U
[7] David Anderson, Histories of the Hanged: The Dirty War in Kenya and the End of Empire, W.W. Norton & Company, 2005, p. 117.
[8] https://www.heraldsun.com.au/news/opinion/the-dark-side-of-nelson-mandela/news-story/68f4acdbf2b0b4e6c799e458a55e6cb2
