המוות המוזר של אירופה.
המוות המוזר של אירופה.
"אירופה מתאבדת. לכל הפחות, מנהיגיה של אירופה החליטו להתאבד. השאלה אם עמי אירופה מצטרפים אליהם בהחלטה זו היא כמובן עניין שונה."
כך מתחיל "המוות המוזר של אירופה: הגירה, זהות, אסלאם", ספרו של העיתונאי והסופר הבריטי דאגלס מאריי אשר פורסם ב-2017 ונגע בנקודה קריטית ורגישה מאוד אשר רבים מפחדים לעסוק בה כיום: האסלמיזציה של אירופה. מספר הסופרים המעטים שהעזו לגעת בנושא זה הם גם מהבודדים להציג תמונה שונה ממה שמקדמים הפוליטיקאים ואנשי התקשורת במערב. ב-2019 תורגם הספר גם לשפה העברית בהוצאת סלע מאיר.
התרומה של מאריי באה לידי ביטוי במספר מאפיינים. הוא מציג עדכון מודרני להתאבדותה התרבותי של אירופה. הוא מביא סיפור כרונולוגי אודות הליקויים והכישלון של ייבוא עובדים, אשר היו אמורים להיות זמניים, ממדינות מוסלמיות עקב המחסור בפועלים לאחר תקופת מלחמת העולם השנייה, וממשיך עד ההחלטה ההרסנית של אנגלה מרקל למחוק את הגבולות הלאומיים באוגוסט 2015 עם הססמה המפלגתית שלה "אנחנו יכולים לעשות את זה." הוא מציג את רצף את פיגועי הטרור באירופה, לרבות המקרים בהם התמקדו המפגעים בדמויות ספציפיות כגון הרצח של תאו ואן גוך או צוות השבועון הסאטירי שרלי הבדו. ההתקפות נגד יהודים והפיגועים נגד הציבור הרחב כגון פיגועי נובמבר 2015 בפריז ופיגוע הדריסה בחוף ניס נגד חוגגי יום הבסטיליה ביולי 2016. הוא גם מתאר רשימה ארוכה של מקרים אלימים נוספים ובעיקר מקרי אונס של נשים וילדות, כאשר באחד המקרים בבריטניה "מיתגו" "המהגרים" עם ברזל רותח על ישבנה של ילדה מקומית בת 11 את האות "מ" המסמלת את הנביא שלהם - למעשה סימנו שהילדה היא הרכוש שלהם. מאריי מתאר גם את האתגר הגדול עוד יותר לחברה האירופאית מצד המוסלמים - מהגרים שאינם פונים לטרור אך דוגלים בערכים השונים לחלוטין מאלו של המדינות המארחות שלהם. חשוב מכל, הוא מנסה להסביר את ההתנהגות "המוזרה" של אירופה ומדוע היא מבצעת התאבדות בזמן שהאליטות מובילות את הציבור הפסיבי אל מעבר לצוק.
בחלקו לא מחדש מאריי רבות לעומת מה שכתבו אחרים לפניו או אפילו לעומת התבוננות פשוטה של כל אחד במתרחש. כפי שכותב: "העולם נכנס לתוך אירופה בדיוק ברגע שאירופה איבדה את ההכרה לגבי זהותה". היא איבדה את האמונות שלה, המסורות ואפילו את האמונה בלגיטימיות שלה. יחד עם זאת, מאריי מצליח באופן כישרוני להתמקד בחשיבות "האשמה", כלומר מה שהוא מכנה "תחושה ייחודית, מתמדת ואולי קטלנית ואובססיבית של אשמה" של אירופה בעיצוב התנהגותה והתנהלותה. אחרים כתבו אומנם עליה גם הם, אולם שום סופר לא הדגיש את חשיבות רגשות האשמה הללו כמו מאריי.
לאחר המלחמות הגדולות בחרו האירופאים בסוציאליזם, והיו מודעים מאוד לזוועות שהתרחשו ביבשתם עד לא מזמן. יחד עם התמוטטות האימפריאליזם הרגישו האליטות "בושה" בזהות האירופאית וכן הרגישו עליונות מוסרית כלפי בני עמם אשר לא היו שותפים לתחושות הללו, ובכך הן קידמו יחסיות תרבותית ורב-תרבותיות. אירופה נטשה את שורשיה היהודים-נוצריים ואת רעיון המדינה הלאומית. האליטה "הנאורה" קידמה "גיוון", גבולות פתוחים וביקורת עצמית מופרזת כלפי התרבות האירופאית בלבד. במקביל, התרבויות הלא אירופאים נתפסו כנעלות. רבים מהמהגרים רואים את דתם ותרבותם לא רק כנעלות אלא כאלו שצריכות לשלוט, והם מולידים מספר ילדים רב בהרבה מאשר האירופאים. כפי שמאריי כותב, עד סוף המאה יאבדו האירופאים את ביתם היחידי בעולם. גם אם לא כל המהגרים כאלו, שואל מאריי מדוע זה תפקידה של אירופה לטפל במצבם? מדוע הם עוברים דרך עשרות מדינות מוסלמיות אחרות הקרובות לתרבותם בדרכם דווקא למערב אירופה? המדינות שלהם והדומות להן כלל לא עזרו לפליטים הללו או חיפשו כל פתרון למשבר ההגירה. המהגרים הם גם לא אלו שצפויים לסבול במלחמות שהשאירו מאחור שכן רובם לא זקנים, לא נשים ולא ילדים. להפך, הם משאירים את הנשים והילדים לגורלם מאחור, עובדה שכלל לא מעניינת את הפרוגרסיבים תומכי ההגירה.
ללא ספק, שואת העם היהודי זעזעה לעומק את יסודות הציביליזציה האירופאית, והאירופאים ניסו ככל יכולתם להתנער מכל דבר שיכול היה להיות מזוהה אפילו באופן העקיף ביותר עם הנאציונל-סוציאליזם של היטלר. אולם כפי שמאריי רואה זאת, הפכה האשמה ל"משכר מוסרי" והאירופאים הפכו להיות "מסטולים" ממנה. הם כבר לא יכולים להסתמך יותר על היסודות המקראיים-דתיים היות ו"מיתוס המקור" שלהם נפגע ונחלש במאה ה-19 עקב ביקורתיות רבה שהופנתה כלפי כתבי הקודש והתפיסות הדתיות וכמובן הדרוויניזם. האמונות התחלפו ברב-תרבותיות, אשר בבסיסה, כפי שכתב פרופ' סמואל הנטינגטון מאוניברסיטת הרווארד, הינה אידאולוגיה אנטי-מערבית במסווה של הומניזם: סובלנות, גיוון ו"זכויות אדם" (כפי שמגדירים אותם אלו שתפסו את דעת הקהל) אינם מהווים תחליף ללהט הדתי האבסולוטי של האסלאם. מדיניות הגבולות הפתוחים הינו מכוונת לצורכי שינוי חברתי, "מלחמת תרבות" נגד האירופאים. עם כל חגיגות הרב תרבותיות אין שום חגיגה לציון התרבות היחידה בעולם שמאפשרת רב תרבותיות שכזאת. רב התרבותיות היא "השמדה עצמית".
את האירופאים מלמדים שאין להם תרבות והם תופסים עצמם כחסרי זהות לעומת המהגרים. מי שטוען אחרת, מיד מקבל את סדרת ההטפות הקבועה לפיה האדם האירופאי הוא הרע ביותר בעולם אשר לא עשה דבר חוץ לפלוש, ליישב ולשעבד. ראש הממשלה השוודי אמר ב-2006 כי הברבריות היא הדבר היחידי שהשוודים פיתחו וכל השאר הובאה מבחוץ, ולכן לשוודים ראויים לקבל את ההרס. פוליטיקאי נורווגי אשר נאנס על-ידי זכר סומלי האשים את עצמו ואמר כי מרגיש אשם כי המהגר יוכל להיות מגורש בעקבות האירוע. ללא ספק, המזוכיזם הוא הסם החזק ביותר של האירופאים. מאריי כותב דוגמאות רבות נוספות וכן מציין: "רק אירופאים מודרניים שמחים לחוות תיעוב עצמי בשוק עולמי של סדיסטים".
מצד שני, כל דבר אסלאמי חייבים לחגוג, כגון המיתוס הפסאודו-היסטורי בדבר "תור הזהב" של המדע האסלאמי, או התפיסה הא-היסטורית בדבר "תור הזהב" לכאורה של יהודי אנדלוסיה. כאשר היסטוריון צרפתי של ימי הביניים הוכיח בצדק כי חלק גדול מהטקסטים היווניים הקלסיים השתמר בזכות הנוצרים הסוריים ולא המוסלמים, מיד קיבל האשמות ב"אסלמופוביה". חוקרים אשר בודקים בצורה ביקורתית את הקוראן חייבים לעשות זאת בעילום שם או להישאר במחבוא במדינתם שלהם. הביקורת על הדת האסלאמית הוא הנושא שבאמת קדוש והרגיש ביותר באירופה.
מאריי מתייחס לשאלה הקרדינלית מדוע הייתה התנגדות כה מעטה מצד האירופאים נגד הפלישה הזאת של מיליונים הרואים בדתם דבר מתועב? אחד ההסברים הוא שהעונשים על אמירת האמת הם בכוונה כבדים ונוקשים. מאריי כותב שאלו שצעקו "אש" לאורך השנים קיבלו יחס של מציתי שרפות. הללו זכו ל"התעלמות, הושמצו, הועמדו לדין או נרצחו". התקשורת מיהרה להשתיק את אלו שהעזו רק להעלות את הנושא. מאריי מזכיר את המקרה של העורך השוודי של העיתון Expressen אריק מנסון אשר כבר ב-1993 פרסם סקר דעת קהל לפיו 63% מהשוודים העדיפו כי המהגרים יחזרו לארצותיהם. לאחר שהצביע על הבדלי הגישות בין הציבור לאלו שבשלטון, ביקש מנסון כי לכל הפחות יש לקיים דיון בנושא. הדבר היחידי שקרא בפועל הוא שהבעלים של העיתון מיד פיטר אותו.
ועדיין, מנסון יצא עם עונש קל יחסית. אלו שמעזים "לחלל" את האסלאם, בין אם קריקטוריסטים, יוצרי קולנוע או פוליטיקאים ישרים והוגנים נפגעים על ידי האסלאמיסטים עצמם. כל אשר עושות הממשלות בתגובה, במקום להתמודד עם התופעה, זה להחביא את היוצרים והמבקרים, לספק להם שומרים או באופן אירוני להוציא דווקא אותם מהמדינה שלהם. אחת הדוגמאות הבולטות היא מה שעשתה ממשלת הולנד לפעילה הסומלית האמיצה אייאן חירסי עלי בכך שלקחה את אזרחותה. בעיניי האליטות השולטות האנשים הללו אינם גיבורים הנלחמים למען זכויות האדם האמתיות וחופש הביטוי, אלא מטרדים שהביאו את הצרות שלהם על עצמם. אכן, השלטונות ממהרים לשתף פעולה גם עם הרודפים של האנשים האמיצים הללו, כפי שגילו גם טומי רובינסון מליגת ההגנה האנגלית או חרט וילדרס ההולנדי אשר פעמיים הואשם ב"הסתה לאפליה ושנאה".
שוב, חשוב להזכיר שהכל ממשיך להתרחש בצל שואת העם היהודי. כל פעם שקמות תנועות או מפלגות המעוניינות לפעול בנושא בעיית ההגירה, הן מיד ואוטומטית מתויגות בידי התקשורת כ"גזעניות" או "אנטישמיות" חרף העובדה כי האסלאם הוא לא גזע והן לא אומרות דבר על היהודים. התיוגים הכוזבים הללו מתחילים למשוך נאו-נאצים אמתיים ובכך תדמיותיהן של התנועות נפגעות ואנשים המבקרים בלגיטימיות את ההגירה מתחילים להתרחק מהן. זאת בדיוק הסיבה שחרט וילדרס הוא החבר היחיד של מפלגתו שכן חרף העובדה כי הוא מוותר על ממימון ממשלתי, הפחד הוא שאחרת יצטרפו גזענים אמתיים שיוכלו להשתלט על המפלגה אשר לאחר מכן תאבד בצדק את הלגיטימיות שלה.
ההנהגות של מספר מדינות באיחוד האירופי, כולן ממזרח אירופה, העזו לעמוד על הרגליים האחוריות בנושא ההגירה האסלאמית. הונגריה, פולין, סלובקיה וצ'כיה סירבו לקבל את "המכסה" שהאיחוד הציב להן. הבולט שבמתנגדים הללו לרודנות של האיחוד האירופי הוא ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, אשר היה בוטה מאוד בהתנגדותו למדיניות מזוויעה זו וציין כי גל "המהגרים" הזה מתחפש למטרה הומניטרית אך אופיו האמתי הוא כיבוש טריטוריאלי. באופן מפתיע מאריי עצמו לא מזכיר זאת, אך אורבן גם דאג להזכיר לאיחוד שהמוסלמים כבשו את הונגריה לתקופה של 158 שנים במאות ה-16 וה-17 ועל כן מדינתו יודעת הרבה יותר טוב ממערב אירופה מה המשמעות של חיים תחת שליטתם. התגובה של מנהיגי האיחוד הייתה כמובן להציג את אורבן כמנודה מוסרי ולהעניש כלכלית את המדינות שהעזו להתנגד למדיניות ההרסנית שלהם בתקווה להכריח אותן בכוח לקבל את "המהגרים".
מאריי מבטל את הטענה כי ההגירה מועילה לכלכלה. עלות החזקת המהגרים הינה גבוהה בהרבה, וישנה פגיעה אנושה במערכות הדיור, בתי הספר ושירותי הרווחה. "הירוקים", אשר תמיד דיברו בעד הקטנת האוכלוסייה, פתאום החליטו שהגידול דרך המהגרים הינה התפתחות חיובית. במילים אחרות, האיסלאמופילים מוכנים להגיד הכל בשביל לשמור על האג'נדה שלהם, שכן גם המהגרים בסופו של דבר מזדקנים וזקוקים לאותם השירותים כמו האירופאים הקשישים: "גם אם יש קצת יותר עריפות ראשים ותקיפות מיניות ממה שהיה בעבר באירופה, אז לפחות אנחנו נהנים גם ממגוון רחב יותר של מאכלים".
מאריי אינו אופטימי לגבי העתיד. הוא מציע רפורמות כגון להושיב את המהגרים הפוטנציאליים קרוב יותר למדינותיהם, לבדוק את בקשות המקלט בארצות המוצא, לגרש את אלו שבקשות המקלט שלהם נפסלו שכן רוב אלו שקיבלו הוראה לעזוב נשארים בכל זאת, ולהפסיק את הפגיעה הכלכלית ותיוג ה"גזענים" כלפי כל מפלגה או גוף המבקרים את ההגירה.
אולם מאריי עצמו לא רואה סיכוי רב לרפורמות אלו. במקום זאת הוא רואה את הפער ההולך וגדל בין המנהיגים הפוליטיים ודעת הקהל. הוא מצביע על סקר דעת קהל מ-10 מדינות אירופאיות שביצע מכון מחקר בריטי בפברואר 2017. ב-8 מהמדינות, לרבות גרמניה, יש הסכמת רוב כי יש לעצור את ההגירה האסלאמית. בריטניה הייתה אחת משתי המדינות בהן לא היה רוב, 47% בלבד. השלטונות ממשיכים להאמין בעליונותם המוסרית על דעת הקהל ועל כן גם ממשיכים בשלהם. מאריי מציג אנקדוטה מייצגת מהעיר הקטנה קאסל ממחוז הסן במרכז גרמניה: לאחר ש-800 מהגרים היו אמורים להיות מוטלים בכוח על תושבי העיר, ארגנו התושבים המודאגים פגישה עם הפוליטיקאים על מנת לשאול את השאלות הנדרשות. בשלב מסוים במהלך הפגישה הרגועה זעק פתאום נשיא המחוז וולטר לובקה כי כל מי שלא מסכים עם המדיניות "מוזמן לעזוב את גרמניה". כפי שמאריי כותב, "מכניסים אוכלוסייה חדשה לגמרי למדינה שלהם ואומרים להם לעזוב אם הם לא אוהבים את זה?". התושבים המקומיים אמורים לעזוב לטובת הזרים.
הטקטיקה המוכרת, הנדושה אך עדיין המאוד יעילה של הפוליטיקאים לכנות את מתנגדיהם "גזענים", "נאו-נאצים" או "פשיסטים" עדיין מאפשרת להם לדחוק כל התנגדות למדיניות ההגירה שלהם. מאריי טוען, מאוד בצדק לדעתי, שההצלחה הזאת לדחוק לשוליים גם מפלגות ותנועות המתנערות לחלוטין מהאלמנטים הקיצוניים, תוביל לכך שהתגובה בסוף תגיע מקיצוניים אמתיים אשר באמת יהיו בעלי המאפיינים שהפוליטיקאים והתקשורת זורקים בחופשיות על מתנגדיהם הנוכחיים. מאריי מסכם: "אסירי העבר וההווה, נראה שאין לבסוף לאירופאים תשובות הגונות באשר לעתיד. כך תנחת סוף סוף המכה הקטלנית."
ישנם גם נושאים מרכזיים חשובים אשר מאריי לא מזכיר בספרו. אחד מהם היא הברית המוזרה בין המוסלמים לגופים הפרוגרסיביים בשמאל חרף העובדה כי אין ביניהם דבר חברתי משותף למעט השנאה המאחדת לימין השמרני. אלו הם הפרוגרסיבים הללו אשר מדריכים את פסולי המקלט כיצד לעקוף את המערכת. אמונתם המפוקפקת בעליונותם המוסרית ארגנה את הסירות למען המחכים בחופי לוב, כך שלמבריחים אין בכלל כבר צורך למלא דלק בסירות העלובות שלהם. מאריי כן מציין את ההתעלמות של האליטות מהשנאה ליהודים בקרב המהגרים, זאת בזמן שהן ממהרות באופן אירוני להכפיש את מבקרי המהגרים כ"אנטישמים" חרף אי הרלוונטיות ליהודים. אולם נראה שמאריי מפחד לומר גם את האמת האירונית בצורה בוטה: עקב הבושה משואת העם היהודי, ממהרות האליטות האירופאיות לחבק את האוכלוסייה אשר לא תאפשר ליהודי אירופה להישאר בה עוד למשך זמן רב. המהגרים, מצדם, אוהבים לשחק לעתים קרובות בקלף השואה האירופי ולהשוות עצמם ליהודים בשנות ה-30. ללא ספק, הקבוצות הנפגעות ביותר מההגירה הם היהודים, ההומוסקסואלים וכמובן הנשים. והתקשורת לא מדווחת, כגון ביום הבסטיליה 2014 כאשר יהודים היו חייבים לבצר את עצמם בבית כנסת בפריז מול צעקות "מוות ליהודים" של המהגרים.
מאריי כותב כי עקב הנסיגה של המסורת והשמרנות לא נראה שיש מערכת אמונות חדשה שיכולה למלא את הוואקום שנוצר. המלומדים לא יכולים למלא אותו, וגם לא האמנות. אולם הוא מפספס כנראה את הנקודה שקיימת כבר תנועה אחרת שמקורה בפאגאניות ואשר כבר תפסה את מקומה של הדת הישנה: זאת המקדמת את התפיסה האפוקליפטית של ההתחממות הגלובלית; בזמן שהמהגרים הופכים את תרבותם לדומיננטית ומשתלטים על התרבות המקומית, המערביים עסוקים באופן אובססיבי בשינויי האקלים. פרופ' ריצ'רד לינדזן מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס הוא סמכות עולמית בנושא הפיזיקה של האטמוספרה, והוא קרא לאובססיה זו פסאודו-מדע והשווה אותה ל-ליסנקואיזם: "נראה כי מספר גדול באופן מפתיע של אנשים הסיקו כי כל מה שנותן משמעות לחייהם היא האמונה שהם מצילים את כדור הארץ על ידי שימת לב לטביעת הרגל הפחמנית שלהם."[1][2] בכל מקרה, לאירופאים אין משמעות לחיים בזמן שהאסלאם בטוח בעצמו וכך נכנס לוואקום זה. לכן, אירופאים רבים גם מתאסלמים בחיפוש אחר משמעות, בעיקר נשים המאוסות בגברים חסרי טסטוסטרון וחסרי המטרה בחיים.
אחרי כל פעולת טרור או מקרה אונס המוני שמתגלה, באות אותן הטענות המוכרת שאין לכך שום קשר לדת המזרח תיכונית, שרובם לא כאלו, שהרב-תרבותיות רק תורמת, שכולם רק רוצים להיות את חייהם וכו' וכו'. מדובר בלא פחות משטיפת מוח בסגנון 1984.
האיסלאמופילים מנסים לדחוק את אלו שמתנגדים לג'יהאד דרך ההגירה - הג'רה - לאותה ההגדרה השחוקה וחסרת המשמעות כבר של "הימין הקיצוני". ספרו של מאריי מזכיר לנו כי מתנגדי הג'יהאד המוקדמים, כגון אוריאנה פלאצ'י, כלל לא היו ימניים. בריז'יט בארדו גם לא הייתה. פים פורטאון, אייאן חירסי עלי, ברוס באוור, תאו ואן גוך, סם האריס, אריק אלן בל, ביל מאהר, הצוות של שרלי הבדו, ומנהיג "הומוסקסואלים נגד שריעה בממלכה המאוחדת" טומי אינגליש - לא ימניים חרף מה שמנסים לטעון לגבי כמה מהם. ההתנגדות למילת נשים, נשואי ילדות, אונס ורצח של אנשים שלא מסכימים איתם היא לא פעילות של "הימין הקיצוני".
אירופה נמצאת בצומת דרכים. הדמוגרפיה והתרבות הופכות לזרות, זאת בזמן שהתקשורת והפוליטיקאים פועלים נמרצות נגד אלו הנסים לעצור את התופעה. חשיפתו החדה והאנושית של מאריי של השינויים הללו והכישלון העלוב של האליטות הפוליטיות לנוכח התרחשותם, מעניקה נקודת מבט אותה בעלי השפעה רבים מנסים להסתיר ולהדחיק.
[1] https://www.dailymail.co.uk/sciencetech/article-2922553/Global-warming-believers-like-hysterical-cult-MIT-scientist-compares-climate-alarmists-religious-fanatics.html
[2] https://dailycaller.com/2013/08/29/mit-professor-global-warming-is-a-religion/
