חייה המוקדמים של אנגלה מרקל.
חייה
המוקדמים של אנגלה מרקל.
אנגלה מרקל (ילודת 1954) היא קנצלרית הרפובליקה הפדרלית של
גרמניה מאז שנת 2005. מכל הפוליטיקאים המובילים של אירופה, רק וולדימיר פוטין,
נשיא הפדרציה הרוסית, נמצא זמן רב יותר בשלטון. משך שלטונה עבר אפילו את הקדנציה
של קונראד אדנאואר והיא צפויה לעבור גם את הלמוט קוהל. אכן, ססמת הבחירות האחרונות
שלה הייתה: "אתם מכירים אותי".
ועדיין, חרף תקופת השלטון הארוכה שלה, לא רבים יודעים את עברה,
החזון שלה, הרקע והאג'נדה. שלושה ספרים אשר יצאו בשנים האחרונות משלימים את התמונה
ההיסטורית של מי שנקראת "האישה החזקה בעולם": "המסכה של מרקל:
קנצלרית רפובליקה אחרת"[1]; "מרקל - אבחון ביקורתי",[2] אשר למעשה
קובץ של 22 מאמרים מאת חוקרים ומלומדים גרמניים; הספר השלישי הוא "חייה
הראשונים של אנגלה מ.".[3] ספרים אלו הינם חשובים ביותר שכן הם מציגים תמונה
שחודרת את הצנזורה של התקשורת המרכזית. הספר הראשון שהוזכר סוקר במיוחד את המידע
אודות תקופתה של מרקל בגרמניה המזרחית לשעבר, עליה היא דיווחה לעיתונאים וביוגרפים
שונים לאורך השנים.
אביה של מרקל, הורסט קאזנר, היה כומר לותרני צעיר בצד השמאלי של
המפה הפוליטית, וחי בהמבורג שבמערב גרמניה בעת לידתה של אנגלה. מספר חודשים בודדים
לאחר מכן עברה המשפחה לעיר טמפלין שצפונית לברלין, במזרח גרמניה. הבחירה של כומר
צעיר ממערב גרמניה לעבור למזרח הייתה תמוהה למדיי שכן פחות משנה לפני כן, ב-17
ליולי 1953, הצבא הסובייטי דיכא שם בברוטליות מרד נגד השלטון. כמובן שהמהלך המוזר
הזה של האב התרחש גם במקביל לעובדה שרוב האנשים במזרח גרמניה ניסו לברוח למערב,
ורבים מאוד אכן הצליחו לעזוב.
בביתו החדש, במהרה הפך קאזנר להיות מוכר בכינויו "הכומר
האדום". בתחילת שנות ה-60 הוא הפך למנהיג של סמינר כמרים, כאשר תפקידו היה
למעשה לאמן את הדור הבא של מנהיגי כנסייה סוציאליסטיים. הכנסייה הלותרנית אכן
הייתה הדומיננטית במזרח גרמניה. הוא עבד בצמוד עם מפלגת האיחוד הסוציאליסטי השולטת
על מנת לבנות את הכנסייה הסוציאליסטית החדשה (Kirche im
Sozialismus), הנפרדת
לחלוטין מהכנסייה במערב גרמניה. בזמן שלרבים מילדי הכמרים לא הייתה גישה להשכלה
הגבוהה, קיבלה מרקל את האפשרות ללמוד פיזיקה באוניברסיטת לייפציג, ולאחר מכן במוסד
המדעי הגדול והמתקדם ביותר במזרח גרמניה, האקדמיה למדעים של ברלין.
את הקריירה הפוליטית שלה החלה באופן סטנדרטי ושגרתי למדיי
במזרח, עם חברות ב"חלוצי תלמאן" (ע"ש ארנסט תלמאן מהמפלגה
הקומוניסטית של גרמניה), ולאחר מכן ב-1961 בתנועת "הנוער הגרמני החופשי"
(FDJ) הקומוניסטית. צילום מוכר של
מרקל שהתגלה מציג אותה במדי ארגון קומוניסטי זה. ללא ספק, היא הייתה מחוננת, חרוצה
ונבונה, ואף התלמידה המצטיינת של בית ספרה. ב-1970 בגיל 16 היא זכתה בפרס
האולימפיאדה הלאומית הרוסית בשפה הרוסית. היא דיברה את השפה הרוסית באופן שוטף שכן
הדבר קידם אותה אל האדונים של שלטונות מזרח גרמניה, וזה אכן אפשר לה לנסוע למוסקבה
על "רכבת הידידות", והידע הרב שלה של השפה הרוסית פתח לה דלתות רבות.
במהלך תקופתה באוניברסיטת לייפציג היא הפכה לאחד ממנהיגי
"הנוער הגרמני החופשי". מרקל הצטיינה והבליטה את עצמה לאחר שהקדישה שנה
שלמה ללימוד יסודות המרקסיזם-לניניזם לסטודנטים, זאת לפי העיתון היומי הגרמני
"עולם צעיר". כך נסללה דרכה לעמוד בראש האגף המקומי של תנועת
"הנוער הגרמני החופשי" והיא הפכה לאחראית על קידום התסיסה והתעמולה
(Agitprop) באקדמיה
למדעים, המכון לכימיה פיזית ברלין-אדלרסהוף. ההתססה והתעמולה הללו היו חוד החנית
של מלחמת האידאולוגיות, הכרוך בהטמעה אגרסיבית של מרקסיזם-לניניזם בקרב העמיתים;
ללא ספק, תפקיד האחראיות על קידומן לא היה ניתן למישהו שהקומוניזם לא היה קרוב
ללבו. היה זה במקביל להתעצמות ניסיונות התעמולה של שלטונות מזרח גרמניה לפעול נגד
תנועת הסולידריות האנטי-קומוניסטית של פולין וכן לפעול נגד החלטת נאט"ו להציב
טילים בעלי יכולת נשיאת ראש נפץ גרעיני לטווח בינוני במערב גרמניה. ללא ספק, למדו
התועמלנים של מזרח גרמניה עוד משנות ה-30 את הטכניקות הטובות ביותר להפוך את
ההמונים לקנאים לצד השיטה הסוציאליסטית.
בהיותו חלק מהאליטה, ה-נומנקלטורה, נהנה אביה של מרקל מהטבות
רבות. למשפחה היו שני רכבים בתקופה בה היה הדבר חריג למדי. לפי מרקל עצמה, לאביה
הייתה ספרייה ענקית, ובאוסף שלה היו ספרים אשר לא היו נגישים למרבית אוכלוסיית
מזרח גרמניה. מרקל קראה בשקיקה ספרים מאת המרקסיסט הרברט מרקוזה וכן ספרים מאת
אנשי שמאל אשר ביקרו את מזרח גרמניה כגון רוברט האבמן ורודולף בארו. היא התיידדה
באופן אישי עם פלוריאן, בנו של האבמן, אשר מאוחר יותר נמלט למערב גרמניה ב-1971.
מרקל גם ביקרה בביתו של האבמן בעת ששחה במעצר בית תוך פיקוח
צמוד של השטאזי. להאבמן היו רעיונות רבים הקשורים לאקולוגיה וצמיחה אפסית, החוזרים
למעשה למסורות הגרמניות הנטורליסטיות-רומנטיות של תנועת ארטמן
(Artamanen) בתחילת
המאה ה-20 אשר נספגה בסופו של דבר במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. התנועה הייתה
קרובה מאוד ברעיונותיה ל"ירוקים" של מערב גרמניה, אם כי לא פופולרית
במפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה. על פניו, ההדיוטות יכולים לשאול מדוע
קרייריסטית אופורטוניסטית כמו מרקל הייתה בקשרים הדוקים עם אנשים כגון האבמן ובנו,
אולם המחקר ההיסטורי מלמד שכאן היא מצאה למעשה את הבסיס האידאולוגי שלה.
שם משפחתה המוכר של אנגלה מגיע מנישואיה לסטודנט אחר, אולריך
מרקל, מתקופת לימודי הפיזיקה שלה בלנינגרד במהלך שנה שלמה ב-1977. הנישואין הללו
הסתיימו ב-1982.
לפי מרקל, המערכת של מזרח גרמניה דרשה חידוש סוציאליסטי. כאשר
התמנה מיכאיל גורבצ'וב למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ב-1985, השתייכה מרקל לאלו
אשר ראו הזדמנויות בחידושים של המערכת הקומוניסטית דרך ה-פרסטרויקה שלו. למעשה היה
זה רעיון ישן של לנין אשר קידם את "המדיניות הכלכלית החדשה" (נא"פ)
בתחילת שנות ה-20. המטרה הייתה לקבל גישה למטבע הזר וטכנולוגיות מתקדמות ובכך לחזק
את ברית המועצות. כך הפכה מרקל לאשת פרסטרויקה עם השכלה באקולוגיה.
לאחר אסון צ'רנוביל נשא גורבצ'וב נאום בבודפשט למנהיגי ברית
ורשה ביוני 1986. הוא דיבר על הצורך ברפורמה בכלכלה אשר צריכה להפוך לאפקטיבית
יותר דרך תחרותיות וכוח שוק, וכן לדאוג יותר לאיכות הסביבה. ההנהגה הקומוניסטית של
מזרח גרמניה לא ממש התעניינה ברעיונות חדשים אלו. ראש מנהל הביון הכללי בשטאזי,
הגנרל מרקוס וולף, חויב להתפטר ב-1986. ההתפטרות הייתה למעשה כיסוי בכדי שיוכל
לבנות מבנה שלטוני חדש במזרח גרמניה למען יישום חזונו של גורבצ'וב, אפילו נגד
רצונה של המפלגה המקומית השלטת. תדמיתו של וולף במערכת קהילת המודיעין הייתה של
מומחה בתחום ההטיה. הזיכרונות שלו פורסמו הן בגרמנית הן באנגלית אך הפרסומים הללו
היו בעלי תוכן שונה זה מזה, זאת משום שהיו לו שני קהלי יעד שונים לתמרן ולהונאות.
כך, החל משלב זה שמרה מרקל על פרופיל נמוך והקדישה את זמנה לחקר
הפיזיקה עם בן זוגה החדש פרופ' יואכים זאואר, אחד ממובילי החוקרים בתחום הכימיה
הקוונטית. בהיותו דמות בולטת במחקר, השתמשו בני הזוג בהשפעתו של זאואר על מנת
לנסוע לוועידה במערב ב-1986 ובשלב מסוים הם אף נשארו שם במשך חצי שנה לצורכי מחקר.
מרקל גם פגשה את סבתה בנסיעה פרטית להמבורג. נסיעות מסוג זה היו נדירות מאוד עבור
זוגות מדענים ללא ילדים.
במשך תקופה ארוכה שיקרה מרקל והכחישה כל הגעה למערב לפני נפילת
חומת ברלין ב-1989. רק לאחר שהוצגו מולה הוכחות חד משמעיות מצד ביוגרפים
ועיתונאיים בדבר הנסיעות שלה עם בן זוגה, פתאום "זיכרונה חזר אליה".
מעריציה אוהבים לציין כי מוחה הוא כשל מחשב, כך שלא ניתן לפקפק כי אמרה דברים
שגויים באופן מכוון. הנסיעות למערב היו פריבילגיה לה זכו רק בעלי אישורים הנאמנים
במיוחד (Reisekader). היה זה מיעוט מיוחס מאוד ואנשיו נדרשו לספק דוחות כתובים היכן היו,
את מי פגשו, ובאילו נושאים קיימו דיונים וכו'. אפשר שהזוג הזה היה אפילו פטור
מלהגיש דוחות היות ומאז נפילת החומה הדוחות של מרקל כלל לא נמצאו בארכיונים של
השטאזי, אם כי אפשרות סבירה יותר היא שהללו "הועלמו" בכוונה, אם כי לא
ניתן להוכיח זאת בוודאות. התקשורת, כמובן, מעולם לא מיהרה לחקור לעומק את עברה
הקומוניסטי של הקנצלרית.
כמו כן, חסר לפחות מסמך אחד נוסף. כל הסטודנטים לדוקטורט במזרח
גרמניה נבחנו לא רק בנושא ההתמקצעות שלהם, אלא הייתה גם חובה לאשר אמינות פוליטית
כתנאי לקבלת התואר. כך, לפני ההגשה נדרשו הסטודנטים לכתוב חיבור באורך של 50
עמודים בנושא "דרך החיים הסוציאליסטית" (Sozialistische
Lebensweise), בו תיארו
את היחס האישי שלהם לסוציאליזם והמערכת. באופן שמעלה שאלות לגבי צירוף המקרים, גם
החיבור הזה של מרקל מעולם לא נמצא.
נפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989 סימלה את תחילת הסוף עבור
המפלגה הקומוניסטית בצורתה הנוכחית. הכוחות הידידותיים לרפורמה שהלכו בעקבות
גורבצ'וב תפסו את השלטון. כבר באביב 1990 התקיימו בחירות חופשיות. מרקל הצטרפה
ל"מפלגת ההתעוררות הדמוקרטית" (DA) תחת הנהגת חברו הקרוב של אביה, עו"ד וולפגנג שנור. הססמה של
המפלגה הייתה "חידוש, חברה (Sozial), אקולוגיה". מרקל הפכה לדוברת של שנור. המפלגה הייתה חלק מברית
בחירות במפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מזרח גרמניה תחת הנהגתו של עו"ד לותר דה
מזיאר. בספטמבר 1989 אמרה מרקל: "אם נבצע רפורמה למזרח גרמניה, זה לא יהיה
במונחים של רפובליקה פדרלית".
מספר שבועות לפני הבחירות חשף שבועון "דר שפיגל" כי
במשך שנים רבות היה שנור מלשין סודי למען השטאזי, וכך ב-1990 המפלגה קיבלה אך ורק
0.9% מהקולות. מרקל עברה במהירות למפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מזרח גרמניה והפכה
לסגנית הדובר של דה מזיאר. המפלגה זכתה ב-40% מהקולות, בזמן שדה מזיאר היה פעיל
בכנסייה וחבר קרוב של משפחת קאזנר.
דה מזיאר הוביל קואליציה והיה ראש ממשלת מזרח גרמניה האחרונה.
ב-3 באוקטובר 1990 שתי הגרמניות אוחדו. דה מזיאר הפך לשר בלי תיק בממשלתו של הלמוט
קוהל וסגן יו"ר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית. אולם "דר שפיגל"
חשף במהרה שגם דה מזיאר, תחת הכינוי "צ'רני", הלשין במשך שנים רבות
לטובת השטאזי. למעשה, כמעט כל אנשי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית המזרחית לשעבר התגלו ככאלו,
והשאירו את מרקל בתור היחידה שלגביה לא הצליחו לחשוף זאת. כך היא הפכה לחברה
בבונדסטאג ב-2 לדצמבר 1990. היא ירשה את דה מזיאר כסגנית יו"ר המפלגה, ללא
צורך אפילו בהגשת בקשה לחברות במפלגה. קוהל אהב את האינטלקט, החריצות והשאפתנות
שלה. כך היא מונתה לשרה וקיבלה את משרד המשפחות, זאת חרף העובדה שהייתה ללא ילדים
וחיה עם בן זוגה יואכים זאואר בתקופה שעדיין לא היו נשואים.
ב-1994 מונתה לשרה הפדרלית לענייני איכות הסביבה. השאיפה שלה
הייתה "להילחם" בשינויי האקלים הצפויים לכאורה. באפריל 1995 היא ארגנה
בברלין את הועידה הראשונה של האו"ם בנושא האקלים. הן מרקל והן קוהל דיברו
בנאום הפתיחה שלהם על "הפחמן הדו חמצני הרעיל לאקלים". כמחזיקה בתואר
דוקטור לפיזיקה היא הייתה אמורה לדעת שרמות פחמן דו חמצני בגובה של 400 חלקים
למיליון אינן רעילות, אלא רק בריכוז של מעל ל-5% - 50 אלף חלקים למיליון.
זה לא שינה כמובן דבר שכן נושא האקלים היה לא יותר מכלי מושלם
לשאיפות של מרקל, אשר היו לשנות את גרמניה ואת העולם לפי הרעיונות שפיתחו
הקלימטולוג הרמן פלון וסוציאליסטים אידאולוגיים "ירוקים" כגון וולפגנג
האריץ', רודולף בארו, ורוברט האבמן. כשרה במפלגה השולטת, הייתה לה השפעה גדולה
בהרבה מאשר כפעילה במפלגה הירוקה.
מרקל התחייבה באופן מלא לאמנת קיוטו בכדי להילחם "בהתחממות
הגלובלית". ההגבלות שלה על הפליטה מחייבים למעשה את התעשיות המערביות, ללא
תנאים, כלפי מדינות מתפתחות כגון הודו או סין. היא שיתפה פעולה עם סגן נשיא
ארה"ב לשעבר אל גור, אולם הבינה במהרה שגור עושה זאת לצורכי התעשרות אישית
בלבד וללא הפן האידאולוגי החשוב כל כך למרקל.
לא ניתן לאשר רבות לגבי הטענות לקשריה עם הק.ג.ב., אם כי מעניין
יהיה לציין כי במהלך שנת הלימודים שלה בלנינגרד ב-1977 היה ולדימיר פוטין קצין
הק.ג.ב. בעיר זו. בכל מקרה, ברור שהייתה מרקל חשופה יותר בתקופה זו להשפעות
הק.ג.ב. מאשר לשטאזי. קשרים אלו יהיו הגיוניים מאוד בניסיון להסביר את אופי שלטונה
והיעלמות כל הפרטים לגביה בארכיונים של השטאזי לאחר האיחוד. הפגיעה בתעשייה
הגרמנית, ובמיוחד בצבא הגרמני, למשל, הקטינה את האיומים על הגבול המערבי של רוסיה.
האסון הגרעיני ביפן היה תירוץ לסגור כורים גרעיניים בגרמניה, והיא הפכה את המדינה
שלה לתלויה במקורות האנרגיה של הפדרציה הרוסית.
מצד שני אין גם צורך לשער היות ועברה מסביר רבות את המדיניות
הנראית לעין שלה, ואת העובדה שקשה להבין או לנתח את מעשיה. חוסר השקיפות הזה עזר
לה לרבות על מנת להתקדם פוליטית ולהסתיר את עברה המפוקפק במזרח גרמניה. גם
ההתנקשות הפוליטית בבכיר שלה הלמוט קוהל הייתה אומנם פעולה טיפוסית בפוליטיקה
המערבית, אך היו לה גם מאפיינים דומים מדי לפוטש בסגנון הפוליטביורו. ועדיין, כל
הדברים הללו מתגמדים בהשוואה למשבר הנוכחי של גרמניה, אשר מצביע יותר מהכל על
המנטליות אותה קיבלה במזרח המדינה.
לא רבים הצליחו להבין מדוע אחרי זכייתה בבחירות 2013 תחת הססמה
"ללא ניסוים", היא החלה ב-2015 למעשה במדיניות פלישה למדינה שלה עצמה,
דרכה הזמינה לארצה מיליוני מהגרים אלימים מהעולם השלישי, לרוב גברים בגיל הצבאי
החיים על הרווחה בלבד, המגבירים את הפשיעה ולא תורמים דבר לחברה. חמור אף יותר,
כאשר מדיניות זו גרמה כמובן לאין ספור קשיים ובאופן בלתי נמנע הוכיחה עצמה לא בת
קיימא, מרקל כפתה באופן נבזי את המהגרים הללו על מדינות אחרות באיחוד האירופאי.
המדיניות שלה גרמה בסופו של דבר לבריטניה לעזוב את האיחוד, וכן לפגיעה ביחסים
הדיפלומטיים עם מדינות רבות במזרח אירופה. גם חשיבות הצנזורה אינה זרה למרקל,
זאת לאחר שנתפסה ב-2015 דורשת ממארק צוקרברג לצנזר ברשת החברתית את הפוסטים
החושפים את ההשלכות של מערכת ההגירה ההרסנית שלה.[4]
מרקל חיכתה בסבלנות שנים, צברה השפעה גדולה מאוד וברגע שיכלה,
ורק משום שהיה לה את הכוח לעשות זאת, פתחה במשבר ההגירה. בעיני פוליטיקאית שגדלה
כמיטב המסורת הטוטליטרית של המרקסיזם-לניניזם, עם נטייתה ארוכת השנים בשימוש
בהגירה, רב תרבותיות ו"אינטרנציונליזם" בכדי לפגוע ביציבות המערב, הדעות
העמומות של קהל הבוחרים כלל אינן מעניינות אותה.
[1] Hinrich Rohbohm, Merkels Maske: Kanzlerin einer anderen Republik, Junge Freiheit Verlag, 2017.
[2] Philip Plickert (ed.), Merkel: Eine kritische Bilanz, FinanzBuch Verlag, 2017.
[3] Günther Lachmann und Ralf Georg Reuth, Das erste Leben der Angela M., Piper Verlag GmbH, 2013.
