המקורות ההיסטוריים של התקינות הפוליטית, חלק ב'.
המקורות ההיסטוריים של התקינות הפוליטית, חלק ב'.
בעבר שוחחנו והצגנו בקצרה את המקורות ההיסטוריים של התקינות הפוליטית. הפעם נרחיב את הדיון על הנקודות שהועלו בפעם הקודמת.
האומות המערביות נשלטות כיום על ידי מערכת אמונות זרה הידוע בשם "תקינות פוליטית". המערכת הזאת שואפת לכפות דעה אחידות וקו התנהגות אחיד לכולם ועל כן הינה רודנית ואף פשיסטית באופייה. כמו רוב התחלואות החברתיות המוכרות כיום גם שורשיה נמצאים במרקסיזם התרבותי הדורש עיוות רדיקלי של התרבות המסורתית, זאת בכדי להשיג מהפכה חברתית ובכך לשבור את הסדר החברתי ואת מבנה הכוח הקיים.
למהפכות החברתיות יש היסטוריה ארוכה בה היו מעורבים מגוון של קבוצות ומוסדות אשר אפשר שקיבלו השראה מ"הרפובליקה" של אפלטון. אולם הייתה זאת כנראה המהפכה הצרפתית של 1789 אשר השפיעה יותר מכל על קרל מרקס במאה ה-19. במאה ה-20 הייתה זאת הצלחת המהפכה הבולשביקית באימפריה הרוסית ב-1917 אשר העניקה תקווה למרקסיסטים במערב אירופה וארה"ב שעולם השוויון הפרולטרי החדש של מרקס הולך לכבוש את העתיד. בהפיכתה לאומה הקומוניסטית הראשונה, היה על רוסיה להוביל את הכוחות המהפכניים של העולם לניצחון הסופי.
המהפכנים המרקסיסטיים באירופה קפצו על ההזדמנות להוביל את העובדים הפרולטריים לעולם החדש והמובטח. בגרמניה היה זה מרד הספרטקיסטים הקומוניסטיים הכושל תחת הנהגתה של רוזה לוקסמבורג ב-1919. בבוואריה הוקמה באותן השנים מדינה עממית קומוניסטית תחת הנהגתו של קורט אייזנר. בהונגריה היה זה בלה קון אשר הוביל באותה השנה גם כן את הרפובליקה הסובייטית. למעשה, בכל רחבי אירופה היה פחד ממשי מהשתלטות בולשביקית מוחלטת. הפחד הזה התממש כאשר הצבא האדום של טרוצקי פלש לפולין ב-1919 כחלק מתכנית להשתלט על כל אירופה בשיתוף פעולה עם בעלי הברית הקומוניסטיים המקומיים בהתאם לתכנית של לנין.
הצבא האדום הזה הובס אומנם בקרב ורשה ב-1920, אך גם הספרטקיסטים והמרקסיסטים בבוואריה ובהונגריה לא הצליחו לקבל תמיכה רחבה מצד הפועלים ותוך זמן קצר הם הודחו על ידי הכוחות המתחרים. האירועים הללו הביכו את המהפכנים המרקסיסטיים באירופה. לפי התאוריה הכלכלית המרקסיסטית הפועלים "המדוכאים" היו אמורים להיות המרוויחים הגדולים של המהפכות החברתיות היות וכך הם יגיעו לראש מבנה הכוח. אולם בפועל כאשר האפשרויות המהפכניות הציגו את עצמן, הפועלים לא עשו דבר. כיאה לתפיסות השמאל הקיצוני, המהפכנים המרקסיסטיים בוודאי שלא האשימו את הכישלונות בתיאוריות הכוזבות שלהם אלא חיפשו אשמים אחרים. האשמים הללו היו הפועלים עצמם. כך, הם פתרו את "המבוכה" שלהם בהתמקדות במבנה התרבותי של החברה במקום הכלכלי כפי שעשה מרקס. המרקסיסטים אנטוניו גראמשי האיטלקי וג'רג' לוקאץ' ההונגרי-יהודי תרמו יותר מכל אחד אחר לפיתוחו של המרקסיזם התרבותי הזה.
גראמשי עבד בשביל ההאינטרנציונל הקומוניסטי (קומינטרן) במוסקבה ווינה בין 1923 ל-1924. בהמשך הוא נכלא על ידי מוסליני, שם חיבר את "מחברות בית הכלא" המפורסמות שלו. גראמשי מוכר מאוד בקרב המרקסיסטים בזכות תיאוריות ההגמוניה התרבותית והאידאולוגית כאמצעי לשליטה במעמדות. דעותיו שיש ליצר את האדם הקומוניסטי החדש לפני שניתן יהיה לבצע כל מהפכה פוליטית ריכזו את המאמצים של האינטלקטואלים המרקסיסטיים בתחומי ההשכלה והתרבות על מנת לקדם את האג'נדה שלהם. כך, הם החלו במסע הארוך שעבר דרך מוסדות החברה, דהיינו השלטונות, בתי המשפט, הצבא, בתי הספר וכמובן התקשורת. הוא גם הסכים שכל עוד יש לפועלים מנטליות מסורתית הם לא יימשכו למהפכות. הרב תרבותיות, למשל, היא תוצר של פעילות כזאת שנועדה לשבור את האחיזה התרבותית המסורתית במערב (בלבד).
ג'רג' לוקאץ' היה בנו של בנקאי הונגרי עשיר אשר החל את החיים הפוליטיים שלו בתור סוכן סובייטי מרכזי של ההאינטרנציונל הקומוניסטי. ספרו "היסטוריה ותודעה מעמדית" הפך אותו, יחד עם גראמשי, לתאורטיקן המרקסיסטי החשוב ביותר מאז מרקס עצמו. וכמו מרקס, השנאה הובילה את לוקאץ' יותר מהכל: "ראיתי את ההרס המהפכני של החברה כפתרון היחיד והבלעדי לסתירות התרבותיות של התקופה", הייתה אחת מהגישות הבוטות שלו. בהגנה על הבולשביזם הוא הצהיר: "הפיכת ערכים עולמית כזאת לא יכולה להתרחש ללא השמדת הערכים הישנים ויצירתם של חדשים בידי המהפכנים."
ב-1919 הפך לוקאץ' לקומיסר המשנה לענייני תרבות במשטר הבולשביקי של בלה קון. במסגרת התפקיד הוא הוציא אל הפועל את מה שנודע כ"טרור תרבותי". הוא הפעיל תכנית אדירה לחינוך מיני, שבמסגרתה אורגנו הרצאות מיוחדות בבתי הספר ההונגריים וכן הודפסו והופצו חוברות שנועדו להדריך ילדים בדבר "אהבה חופשית", על טבעם של יחסי מין, על אופיים "המיושן" של כללי ההתנהגות המשפחתיים הבורגניים, על הארכאיות של המונוגמיה, וכן חוסר הרלוונטיות של הדת אשר מנעה את כל תענוגות החיים. כך, הוא האיץ בילדים לדחות ולזלזל בסמכות ההורית והמסורתית ולהתעלם מסגולות המוסריות, כאשר כתוצאה מכך רבים מהם הפכו בפועל לעבריינים. אולם הקריאה להתמרדות כזאת הופנתה לא רק כלפי הילדים ההונגריים אלא גם כלפי הנשים. היה זה הבסיס לתפיסות מרקסיסטיות רבות שבהמשך השנים הגיעו גם לארה"ב.
כתוצאה מפגישה שנה קודם לכן בין לוקאץ' לאינטלקטואלים מרקסיסטיים אחרים המקורבים למפלגה הקומוניסטית הגרמנית, הוקם ב-1924 המכון לחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט המבוסס על מודל מכון מרקס-אנגלס במוסקבה, המוכר בשם "אסכולת פרנקפורט". חברי המכון הכינו מחקרים רבים בנושא האמונות, הגישות והערכים שלדעתם הובילו לעליית הנאציונל-סוציאליסטים. היו אלו מחקרים ביקורתיים ששילבו את האבחונים המרקסיסטיים עם הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. ההישג הגדול של המחקרים הביקורתיים של האסכולה הייתה "התאוריה הביקורתית".
התאוריה הביקורתית הייתה למעשה ביקורת הרסנית במהותה של האלמנטים העיקריים של התרבות המערבית כגון המסורת היהודית-נוצרית, קפיטליזם, סמכות, משפחה, פטריארכיה, היררכיה, מוסריות, דת, איפוק מיני, נאמנות, פטריוטיזם, תורשה, לאומיות, מוסכמות, אתנוצנטריזם ושמרנות. הביקורות הללו באות לידי ביטוי בעבודות כגון "מחקרים על סמכות ומשפחה" של מקס הורקהיימר, "מנוס מחופש" של אריך פרום, "פסיכולוגיית ההמון של הפשיזם" של וילהלם רייך, ו-"אישיות סמכותנית" של תאודור אדורנו מ-1950.
התאוריה הביקורתית מקיפה קבוצה ספציפית של תת-תאוריות כגון התאוריה המטריארכלית, תאוריה אנדרוגינית, תאוריית האישיות, תאוריית הדעות הקדומות, תאוריית הסמכות, המשפחה, המיניות, הגזע, המשפט והספרות. תיאוריות המשנה השונות הללו משמשות לעיוות מערכת התפיסות והאמונות הרווחת בכדי שהמהפכנים המרקסיסטים יוכלו להנדס מהפכה חברתית ובצורה לא אלימה על ידי סילוף קו החשיבה של ההמונים. כפי שהמהפכנים החברתיים המרקסיסטים מצהירים ביניהם, מטרתם המרכזית היא להשמיד את מבנה הכוח הגברי האירופאי והמערבי בלבד. לשם כך יש צורך לעוות את המנטליות של הגברים הללו כך שהם בעצמם ירגישו שהדבר הנכון וה"מוסרי" לכאורה לעשות הוא לוותר מרצון על מעמדם לטובת הנשים והמיעוטים האתניים והגזעיים. הדבר בהחלט משקף את הפסיכו-דינמיקה של המהפכה החברתית העומדת בבסיסה של התקינות הפוליטית.
הרעיון שיש להפוך את האמונה החברתית מפטריארכיה אשר החזיקה את האנושות במשך מיליוני שנים באמונה במטריארכיה תואם לתאוריית המטריארכיה של אסכולת פרנקפורט. במסגרת התאוריה האנדרוגינית התפקידים המגדריים המובהקים המסורתיים כלל לא צריכים להתקיים. האמונה בהבדלים הטבועים בהבדלים הגזעים צריכה להיעלם גם כן במסגרת תאוריית הגזע. בהתאם לתאוריית הדעות הקדומות, כפי שמוצג ב"אישיות סמכותנית" של אדורנו, מדובר בפתולוגיה חברתית ומחלת נפש, תוך התעלמות מההתפתחות התגובה האינסטינקטיבית הזאת כיצר הישרדותי במשך מיליוני שנים.
בבסיסה, המטרה הגדולה של התאוריה הביקורתית הייתה לפגוע בערך הפנימי העצמי של הזכר המערבי, ובכך לפתוח דלת אינטלקטואלית לאנטגוניזם הגזעי, המגדרי והמיני של הטרוצקיסטים, ואנשים כגון הרברט מרקוזה ממובילי האסכולה, ומייסדת הפמיניזם הרדיקלי בטי פרידן. הדעות הרדיקליות והגזעניות המובעות של טרוצקי, כפי שאומצו בידי האינטרנציונל הרביעי, חשפו כי הוא מגנה במונחים חריפים מאוד גם את הפועלים האירופאים והמערביים המושפעים מדעות קדומות. הוא המשיך כי המיעוטים, עקב הדיכוי שלהם, יוכלו להיות מרכיבי המהפכה והמובילים החשובים ביותר שלה, ודרש מהפועלים המערביים לעזור להם בכך.
רוב מנהיגי הסטודנטים הצעירים במהפכת תרבות הנגד של שנות ה-60 עקבו במידה כזאת או אחרת אחר התכתיבים של טרוצקי בניסיונם למנות מיעוטים מהפכניים לתפקידי מפתח ללא קשר לכישרונם, יכולתם או ניסיונם. כפי ששמה מרמז, מהפכת תרבות הנגד ביקשה להפוך על ראשה את התרבות הקיימת, ובכך להעדיף השתייכות אתנית, גזעית או מינית על פני כל כישרון או יכולת בתור התכונה החשובה ביותר. הפילוסופיה של הרברט מרקוזה ודרישתו למהפכה מגדרית וגזעית הפכה לפופולרית במיוחד בקרב הרדיקלים המרקסיסטיים הללו בקמפוסים של מוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב של שנות ה-60.
מעבר לפופולריות שלו בקרב הפעילות הסטודנטיאלית הרדיקלית, הפך מרקוזה גם לדמות מרכזית בתאוריה המהפכנית של ארה"ב. ב-1947 הוא טען בחיוב בדבר הסגולות של רפובליקה סובייטית, ובעד אנרכיה מפוררת וקטסטרופה כמקדמי השינוי המהפכני. הוא קידם את המהפכה המינית של "הסירוב הגדול" (The Great Refusal), ובעד הסגולות של פמיניזם רדיקלי ומהפכניות מיעוטים. התזה המרכזית שלו הייתה שמהפכנים כגון הסטודנטים, המנוכרים, האנטי חברתיים והעולם השלישי יכלו לקחת את מקומו של מעמד הפועלים. בספרו "מסה על השחרור" (1969) הוא מציין את דרישתו להערכה מחודשת ושינוי הערכים הקיימים, הקלה בדברים הנתפסים כאסורים, חתרנות תרבותית, מהפכה לשונית המשנה באופן מתודי את המשמעויות, וכמובן תאוריה ביקורתית. בדומה לתפיסת העולם של טרוצקי, גם הוא דיבר על הצורך בעימות גזעי דרך מהפכת המיעוטים.
בטי פרידן הייתה תורמת גדולה נוספת לתקינות הפוליטית. בספרה "המסתורין הנשי" ביקשה פרידן לקדם את תנועת הפמיניזם הרדיקלי בצפון אמריקה, וכן טענה כי התנועה הייתה למעשה מהפכה בתפקידי המגדרים. מהפכת היפוך התפקידים הובילה, למשל, לתפעול שני המינים ביחידות הקרביות בצבא. בספרה, היא הקדישה כמעט פרק שלם על תאוריית הצורך במימוש עצמי של אברהם מאסלו. מאסלו היה פסיכולוג חברתי אשר בשנותיו המוקדמות ביצע מחקרים על עליונות נשית ומיניות. הוא היה חברו של מרקוזה באוניברסיטת ברנדייס ופגש ב-1936 חבר נוסף באסכולת פרנקפורט, אריך פרום. הוא כה התרשם מהאידאולוגיה של פרום שב-1944 פרסם מאמר תחת הכותרת "מבנה הדמות הסמכותנית", אשר שיקף את תאוריית האישיות של האסכולה. מאסלו התרשם רבות גם ממחקריו של וילהלם רייך, ממייסדי תאוריית האישיות וחלק אינטגרלי מהמהפכה המינית של המרקסיזם התרבותי בארה"ב.
בניגוד לטענות של חסידי התקינות הפוליטית, הביקורות האמתיות כלפי בטי פרידן לא נובעות כמובן מהרצון לפגוע במעמדן של הנשים או לבטל את הישגן לאורך עשרות השנים. להפך, הביקורות באות מכיוון של אהבה והערכה לנשים וכנגד הקיצוניות של הכיוונים אליהם אנשים כמו פרידן רוצים לגרור אותן. השוויון האמתי הוא שיתוף פעולה הדדי המבוסס על הערכה הדדית, בזמן שהקיצוניים משניאים צד אחד כלפי השני דרך טענה שרק מהפכה של שנאה כלפי הצד השני תוביל לתוצאה הרצויה. הפגיעה בשיטה המסורתית אשר הגנה על החברה האנושית והביאה להישרדותה במשך מאות אלפי שנים היא המטרה האמתית של הקיצוניים, שנועדה לעוות את החברה המערבית ולמעשה להחליש את היסודות שלה. כאשר טרוצקי או מרקוזה ניסו לקדם את מהפכת המיעוטים, רצונם היה למעשה לקדם את הטקטיקה המרקסיסטית של הפרד ומשול, לא מתוך כל דאגה אמתית למיעוטים אלו, וגם כאן הדרישה הייתה למעשה להעצים את השנאה בין הקבוצות. מבחן ההיסטוריה מלמד שהמיעוטים הגזעים, האתניים והמיניים הצליחו להשיג שיווין מלא לחלוטין כיום בתרבויות המערביות בלבד וללא שום צורך במהפכות מרקסיסטיות אלימות או אחרות, אשר נועדו בפועל לשבור את הסדר החברתי.
כך, לא ניתן להבין את המקורות ההיסטוריים של התקינות הפוליטית ללא הבנה אמתית של תחומים כגון מהפכת התפקידים המגדריים של פרידן - ביטוי לתהליך המהפכני החברתי שהחל עם קרל מרקס עצמו. ההסתמכות שלה על התובנות של אברהם מאסלו בדבר האידאולוגיה המרקסיסטית של אסכולת פרנקפורט בלתי ניתנת לערעור. רעיון הפיכת התפקידים תואם לרצונו של ג'רג' לוקאץ' למחוק את המסורות הישנות וליצור במקומן חדשות ומרקסיסטיות באופיין, וכן לדרישתו של מרקוזה לבחון מחדש את הערכים הקיימים של החברה. יתר על כן, עצם הרעיון של ההיפוך המגדרי לא לשיווין מלא אלא להפיכת הפטריארכיה למטריארכיה חוזר עוד לספרו של פרידריך אנגלס "מוצא המשפחה, המדינה והקנין הפרטי" (1884) אשר הפך לפופולרית את התפיסה הפמיניסטית הקיצונית כי האפליה המושרשת נגד המין הנשי המדוכא הינה פונקציה של הפטריארכיה.
שורשי האמונה כי המטריארכיה הינה הפתרון "לרשעות" הפטריארכיה מגיעה מהערותיו של מרקס בספרו "האידאולוגיה הגרמנית" (1845). בחיבור זה קידם מרקס את התאוריה שנשים נשואות וילדים היו הרכוש הראשון של הזכר הפטריארכי, אשר פותחה בהמשך בספרו של אנגלס שהתבסס על ההערות של מרקס, ואשר היוו גם את המקור לתיאוריה המטריארכלית ובמידה רבה גם התאוריה האנדרוגינית של האסכולה. כך, אנו רואים בבירור עקביות היסטורית לפן המיני הזה של המהפכה החברתית המרקסיסטית. אולם ישנו אספקט עקבי נוסף: מרקס הושפע רבות מהמהפכן הסוציאליסטי משה הס. בשנות ה-60 של המאה ה-19 כתב הס את "רומי וירושלים" בו טען כי מאבק גזעי אמור להיות בעל עדיפות ראשונית. ניתן לראות בכך את מקור ההשראה לתאוריית הדעה הקדומה של אסכולת פרנקפורט, כמו גם את עמדותיהם של לאון טרוצקי והרברט מרקוזה בנושא.
מאפיין היסטורי עקבי נוסף של האסכולה היא ביקורת הורסת. בתכנית המלחמתית של פרוסיה ב-1844, היה מרקס בוטה יותר בשימושו בביקורת קשה ואכזרית, למעשה היה זה נשק הנועד להביא להרס. מטרת ההרס הייתה הבורגנות של מעמד הביניים והוא ביקש לקדם זאת על ידי מלחמת מעמדות. בראיית עולמו, מעמד זה היה המדכא שהכיל בתוכו את כל רעות החברה ועל כן היה צורך להפכו לשלילי תודעתית. היה זה ראשיתו של התהלך של מרקס לחיסול מעמד הביניים, תוך שימוש במושגים דומים לאלו שבהם השתמש מאוחר יותר גם מרקוזה, אשר כבר דיבר על המערכת כולה במקום מעמד מסוים.
פרסומו ב-1950 של ה"אישיות סמכותנית" של אדורנו (ובעריכתו של הורקהיימר) היה אירוע מכונן עקב ההשפעה הגדולה שהייתה לספר על המדענים והפסיכולוגים החברתיים של התקופה. היה זה אחד מתוך קבוצת ספרים בסדרת "מחקרים על דעות קדומות". זאת הייתה גם התפתחות הנוסחה אותה פיתחה האסכולה עוד באירופה: קפיטליזם + המסורת היהודית-נוצרית + הפטריארכיה הסמכותנית המשפחתית = דעות קדומות גזעניות ופשיזם גרמני. כאשר במהלך שנות ה-30 עברו אנשי האסכולה לארה"ב הם ראו כי המדינה החדשה שלהם מאופיינת מאוד במאפיינים "הבעייתיים" הללו מבחינתם. תחת הנסיבות הללו שימש ה"אישיות סמכותנית" כמדריך לאומי אידאולוגי במערכה נגד "הרעות" הללו וכל דעה קדומה או אפליה נתפסת, שכן אחרת לתפיסתם הדבר עלול להוביל לשואה נוספת. התקינות הפוליטית התפתחה מתוך המערכה הזאת.
מה שהחל עם היווסדותה של אסכולת פרנקפורט ב-1924 כביקורת הורסת על מאפייני התרבות המערבית, הגיע לשיאו ב"אישיות סמכותנית" כשיטה פסיכולוגית להפיכת עובדות של הבדלים תרבותיים ומסורתיים לחריגות פתולוגיות בתוך אופן החשיבה וההתנהגות של האוכלוסייה המערבית (בלבד). שום דת, תרבות או קבוצה לא הייתה טובה יותר מאחרת. מכאן הגיעה גם המצאת הרב-תרבותיות. אם הכל אותו הדבר אז לשום דבר אין ערך. זה הפך להיות עניין של בחירה על ידי האינדיבידואל מכיוון שלא הייתה צריכה להיות סמכות גבוהה יותר מאשר "אני עצמי". זוהי תמצית התקינות הפוליטית. היא נועדה לשמש כאמצעי פסיכולוגי לעריפת ראשו הנפשית והציבורית של כל מנהיג או פוליטיקאי פוטנציאלי שעשוי לבקש לאחד את בני עמו על בסיס מסורת או תרבות משותפים. האוכלוסייה אמורה להיות מפוצלת על ידי אינדיבידואליזם רדיקלי זה ונתונה במצב לאומי של דיסוננס קוגניטיבי, דהיינו בלבול מסיבי לגבי אמונות וערכים. כמובן שבאוכלוסייה כזאת גם קל הרבה יותר לשלוט.
אופן הפעולה של המרקסיסטים הללו היה פשוט למדי: דרך שיטות של התניה אופרנטית, הם הציבו את הגבר המערבי במקום הבורגנים של מרקס כמעמד שיש לסלוד ממנו והפנו אליו בצורה מסיבית וחסרת הבחנה האשמות בדבר גזענות, שנאת זרים, הומופוביה, סקסיזם וכל שנאה אחרת.
כמובן שגם התקינות הפוליטית שהתפתחה מאסכולת פרנקפורט התבססה על תהליכים פסיכולוגיים של שלבי דיאלקטיקה של ההתניה האופרנטית אשר הופנו נגד הגבר המערבי עוד לפני פיתוחה של התאוריה הביקורתית. במשך יותר ממאה שנים, העלו המהפכנים המרקסיסטיים החברתיים אשמות רבות נגד האדם המערבי (בלבד) בדבר אימפריאליזם, קולוניאליזם, מיליטריזם, פיאודליזם ושוביניזם, כמו גם בשנים המאוחרות יותר אפילו בדבר פשיזם ונאציזם. מונחים אלו עדיין חלק מאוצר המילים המרקסיסטי. אולם היה זה עדיין רק בשלב הדיאלקטי הראשון, אשר ביקש להרוס את מבנה הכוח המערבי הדומיננטי בעולם, כך שההליך היה בערך זהה אם כי כיום הוא פועל ברמה גלובלית גדולה הרבה יותר.
ללא ספק, שולטת כיום התקינות הפוליטית בשיח המערבי בכל התחומים ומוציאה אל הפועל את רעיונות המהפכה החברתית אותם קידמו הרברט מרקוזה ואסכולת פרנקפורט, כמו גם לאון טרוצקי ובטי פרידן. משבר ההגירה המודרני והשינויים הדמוגרפיים הינם תוצאה ישירה של התאוריה הביקורתית כפי שהתכוונו המהפכנים המרקסיסטיים. דבר דומה ניתן לומר גם על בעלי התפקידים, אשר מקבלים את המנויים לא על סמך יכולותיהם, כישרונותיהם והשכלתם, אלא רק על סמך השתייכותם לקבוצה כזאת או אחרת.
