על הגזענות, חלק יג - אאוגניקה ופרנסיס גולטון. האם עניין גזעני?

על הגזענות, חלק יג - אאוגניקה ופרנסיס גולטון. האם עניין גזעני?

אלכסיס קארל (1873-1944), בוגר אוניברסיטת קלוד ברנרד של ליון בצרפת, היה מנתח מפורסם ברמה עולמית בתחילת המאה ה-20, וזוכה פרס הנובל לרפואה בשנת 1912 על תגליות בטכניקות כירורגיות. מחקריו בשנות ה-20 וה-30 סללו את הדרך לחקר האיברים והשתלתם, במידה רבה בזכות עוזרו המוכר ביותר צ'ארלס לינדברג, מעצב משאבת הדם/זילוח. אולם בשנות ה-90 החליטה אוניברסיטת ליון להוריד את שמו של קארל מבית הספר לרפואה, זאת משום שבדומה ללינדברג ורבים אחרים בני תקופתו היה קארל חסיד ותומך גדול של האאוגניקה.

האאגניקה נתפסת כיום כאידאולוגיה זדונית המזוהה עם גזענות, אנטישמיות, סקסיזם, רצח עם וכמובן נאציזם. אולם בעידן השיא שלה היו אלו הביולוגים המובילים ביותר אשר סללו את דרכה וקידמו אותה, לרבות מייסדי הגנטיקה המודרנית. סמכותם המדעית הייתה כה גדולה כי מדינאים ואינטלקטואלים מובילים הפכו את האאוגניקה למדיניות ציבורית.

מבחינה פוליטית וחברתית, התמיכה באאוגניקה השתרעה על פני כל הקשת הפוליטית - ליברלים, סוציאליסטית ונאציונל-סוציאליסטים – ועל כן לא היה כמעט שום שלטון או פילוסופיה כלשהי אשר לא אימצו את האאוגניקה. באופן דומה, אפשר שמגוון התמיכות בהן זכתה האאוגניקה בראשית דרכה, כמו גם העובדה שהמדענים שתמכו בה באו מרקעים ואידאולוגיות שונות, מרמזים שהתנועה לא תמכה בשלב זה במעמד חברתי כזה או אחר, סקסיזם או אנטישמיות.

עדויות קדומות לאאגניקה ניתן למצוא עוד בעת העתיקה, כאשר חוקי חמורבי, למשל, אסרו סביב 1750 לפנה"ס זיווגי קרובים עקב הפחד מצאצאים חולים, וכך גם התנ"ך, בעוד שאפלטון ואריסטו דיברו בעד האאוגניקה לטובת החברה. היוונים נהגו לבחור לעתים קרובות את נשותיהן לפי איכות אילן היוחסין.

אולם האאוגניקה המודרנית נולדה באנגליה של המאה ה-19, היכן שצ'ארלס דרווין הציג עדויות חזקות להתפתחותו של האדם מצורות חיים אחרות. אחת ההשלכות של הממצא הזה הייתה התעניינותו של אנגלי ויקטוריאני אחר, סר פרנסיס גולטון (1822-1911), חצי בן דוד של דרווין. בחיבורו משנת 1869, "התבונה התורשתית", טען גולטון כי יכולות אינטלקטואליות, בדומה לפיזיות החיצוניות, תורשתיות גם הן. באמצעות ניתוח אילן היוחסין של משפחות בולטות באנגליה, הוא הגיע למסקנה כי הכישרון והיכולות אינן מתפתחות באופן אקראי, אלא במקום זאת הם מופיעים במשפחות. לפיכך, ניתן היה באמצעות נישואים מוסדרים להוליד אנשים עם תכונות רצויות כמו בריאות טובה, אינטליגנציה ואופי אציל. חברה של אנשים כאלו תעלה בהרבה על היכולות הממוצעות של האוכלוסייה המקורית. כאשר אינטליגנטיים פחות מתרבים יותר האיכות הכללית של האוכלוסייה נמצאת בירידה, וכך כל דור מקדם למעשה את שקיעתה של הציביליזציה. מתוך תובנה זו הגיעה בהקדם גם ההבנה כי אמצעים לעידוד העברת תכונות תורשתיות רצויות עלולים להוביל לשיפור מתמיד של הגזעים.

מסקנות אלו בנות המאה ה-19 אינן אמורות להפתיע שכן יש לזכור כי עד המהפכה התעשייתית, פוריות ובריאה ואאוגנית היו נפוצות באירופה, כאשר האנשים המוכשרים ביותר הולידו הכי הרבה ילדים. באנגליה של שנות ה-20 של המאה ה-17, למשל, למעמדות הביניים היו בממוצע 4.4 ילדים לעומת 2.1 למעמד הפועלים. לא הייתה אנטיביוטיקה או תרופות מתקדמות המצילות חיים, ולכן אנשים פחות בריאים מתו לעתים קרובות לפני שהספיקו להתרבות. המגמה התהפכה רק לאחר תחילת השימוש בקונדום במחצית השנייה של המאה ה-19. אפשר כי המניע העיקרי של גולטון ויורשיו היה לייצר אנגלים טובים יותר על מנת לשמר את ההגמוניה הבריטית בעולם.

גולטון הציע לחלק את האוכלוסייה הבריטית לשלוש קטגוריות: ראויים, לא ראויים, וניטרליים. הראויים צריכים לקבל תמריצים להביא ילדים נוספים, הבלתי-ראויים לא צריכים להוליד ילדים, ובקבוצה השלישית כלל אין להתערב. גולטון הציע שכל הראויים והבלתי ראויים צריכים להרכיב 5%-10% מהאוכלוסייה כל אחד, וכך להשאיר את רוב האוכלוסייה לגורלה. כך, הוא קיווה, תכנית שתשפיע רק על 20% מהאוכלוסייה תזכה לתמיכה רחבה בפוליטיקה ובציבור. הוא הבין כי יהיה צורך לכפות את המדיניות על הלא ראויים, אך לא היה ספציפי לגבי האופן בו יש לעשות זאת. הוא לא התייחס בכתיבתו להבדלים בין הגזעים שכן בתקופתו התפיסה הייתה שההבדלים הללו הינם מובנים מאליו.

ארבעת העשורים של עבודה ארגונית ומחקר מעבדתי שגולטון השקיע באאוגניקה מציבים אותו כמייסד התחום והתנועה. הוא היה זה שטבע את שמה, מהמילה היוונית ל"נולד היטב" או "נולד אציל" (השמות הפרטיים "יבגני" או "יוג'ין" בין שלל האחרים נובעים ממילה זו), והגדיר אותה באופן הבא: "אאוגניקה היא מחקר של גורמים הנמצאים תחת שליטה חברתית אשר עשויים לשפר או לפגוע בתכונות הגזעיות של הדורות הבאים, פיזית או נפשית."

במהלך התקופה האדוארדית גולטון גם הפך את האאוגניקה לישות מוסדית, וכן העניק לתנועה תנופה אדירה מחוץ לאנגליה. חסר ילדים בעצמו, הוא הקדיש חלק עצום מהונו הפרטי להקמת המעבדה הלאומית לאאוגניקה, ולהענקת הפרופסורה הראשונה לאאוגניקה ביוניברסיטי קולג' לונדון.

בזמן שגולטון היה ממעמד הביניים העליון, יורשו הנבחר, קרל פירסון (1857-1936), היה רדיקל כלכלי ופוליטי, למעשה סוציאליסט. בזמן שמעטים, כגון הרברט ספנסר, ראו באאוגניקה תולדה טבעית של המעמדיות, המציאות ההיסטורית היא שמרבית התמיכה במדע האאוגניקה הגיעה מצד אלו שהזדהו עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. את רובם ניתן למצוא ברשימת הרדיקלים של התקופה האדוארדית.

ג'ורג' ברנרד שו, המחזאי הפציפיסט, הסוציאליסט והצמחוני, כתב רבות לטובת האאוגניקה, וכן היה מנוי ל"ביומטריקה", מגזין האאוגניקה של פירסון. גם הסופר הסוציאליסט ה.ג'. ולס היה תומך גדול בסטריליזציה של בעלי בעיות מנטליות. הסקסולוג הבריטי והמהפכן החברתי הבלוק אליס פרסם ב-1911 את החיבור האאוגני "בעיית התחדשות הגזע". תומכים נוספים היו מייסדי הסוציאליזם הפביאני סידני וביאטריס וב, אשר בהמשך תמכו ברוסיה הסובייטית. כך גם הרדיקל האנגלי-היהודי הרולד לסקי, אשר בהמשך עמד בראש מפלגת הלייבור, וכן עבד במשך חצי שנה במעבדה של פירסון.

האאוגניקה הבטיחה שיפור אנושי מולד לטווח הארוך, ועל כן הייתה מושכת מאוד עבור ליברלים שחיפשו רפורמה. כך, עם הלהט הראשוני של המדע החדש הזה, הליברלים תמיד עמדו בחזית.[1]

השמות המובילים במדע החדש הזה של הגנטיקה סיפקו בהתלהבות את היסודות האינטלקטואליים לתנועה החדשה. בין התומכים הראשונים היה הביולוג הבריטי ויליאם בייטסון, שהיה לפרופסור האנגלי הראשון לגנטיקה (באוקספורד). כך גם מייסד הסינתזה האבולוציונית המודרנית ויורשו של פירסון, רונלד א. פישר. גם הרדיקל המוכר ג'ון הלדיין אשר עסק בחידושים גנטיים באוכלוסיות. וכמובן הביולוג הגדול ג'וליאן האקסלי. התורשה הייתה למעשה עובדה שניתן היה לעשות בה שימוש לטובת האנושות.

במהלך השנים הראשונות של האאוגניקה הבריטית, במהרה נוצר קונצנזוס בקרב מדענים ואנשי רוח מכל הספקטרום הפוליטי התומך בצעדים אאוגניים חיוביים. אלה כללו החזרי מס לכיסוי עלויות הלידה וגידול הילדים, במיוחד למשפחות הראויות לשבח אאוגני; קצבאות חינוך מיוחדות לילדים מחוננים ממעמד הפועלים; מענקים לחופשת לידה וכו'. יתרונות האאוגניקה היו פוטנציאליים לכל הגזעים, והתפיסה הייתה כי צאצאי כל גזעי האנושות יכולים להנות מהם.

בנוסף, תנועת האאוגניקה כללה מספר לא פרופורציונלי של נשים. בעוד שהדיון הבוטה שלה בנושאים מיניים ואמצעי מניעה גייס את תמיכתן של פמיניסטיות רדיקליות כגון מרגרט סנגר, ויקטוריה וודהול ואמה גולדמן, ההתמקדות שלה במשפחה והערך החדש שהיא ייחסה ליכולות האינטלקטואליות הגבוהות של נשים - בזכותו בן הזוג יכול למצוא זוגיות בעלת אינטליגנציה תורשתית מתאימה - התאימו את האאוגניקה גם לנשים מסורתיות יותר. הרושם הוא כי הייתה האאוגניקה אחד התחומים הפחות סקסיסטיים של התקופה.[2] גם כמה מאנשי הכנסייה המובילים באנגליה תמכו באאוגניקה באופן בלתי מתפשר, ואף דרשו לקדם תקנות אאוגניות חוקתיות.

עם זאת, החברה הבריטית לא הצליחה לקדם את האאוגניקה ברמה המעשית. מצד אחד היא הייתה חברה שמרנית מדי בכדי התערב בעניינים משפחתיים פרטיים, ומצד שני היא לא יכלה להתמודד עם הגבלת חירות הפרט או סבסוד ההולדה, אפילו לטובת האזרחים עצמם. האאוגנים האנגלים המובילים העניקו את חסותם אך ורק לעיקור מרצון.

ועדיין, הפופולריות של התנועה הלכה וגדלה, גם ברמה הבינלאומית. ועידת האאוגניקה הבינלאומית הראשונה התקיימה בלונדון בשנת 1912, שנים ספורות לאחר ההכרה באאוגניקה כמדע. 750 המשתתפים הציגו הישג בינלאומי אדיר. ארתור בלפור, ראש הממשלה לשעבר ושר החוץ העתידי, נשא את נאום הפתיחה בעוד שלאונרד דרווין, בנו של צ'ארלס דרווין שכיהן כיו"ר האגודה לאאוגניקה בשנים 1911-1928, שימש כנשיא הועידה. ווינסטון צ'רצ'יל היה סגן הנשיא ומעניק החסות, וכך גם שר המשפטים והבישוף של ריפון.

משלחת גדולה הגיעה גם מארה"ב, לרבות היערן המפורסם גיפורד פינצ'ו, צ'רלס וויליאם אליוט, ואלכסנדר גרהם בל אשר גם העניקו את החסות למשלחת שלהם. ללא ספק, במובן מסוים ציינה ועידה זו את העברת הלפיד מאנגליה לארצות הברית. בעוד שהאאוגניקה האמריקאית לא קיבלה חסות מסופרים מוכרים ורדיקלים, תמיכתם של פוליטיקאים, מדענים והציבור הרחב הפכו כנראה את ארה"ב לכוח האאוגני המוביל בעולם בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20.

אבי התנועה האמריקאית היה צ'ארלס דבנפורט (1866-1944), ביולוג ואנתרופולוג שהיה בין האמריקאים הראשונים שהבינו וכתבו על ממצאי גרגור מנדל. דבנפורט, בעל דוקטורט מהארוורד ופרופסור באוניברסיטת שיקגו, היה דומה למדיי לגולטון - מומחה לארגון וגיוס כספים.

בשנת 1910 הוא הקים את המרכז הראשון של אמריקה לחקר האאוגניקה, משרד התיעוד של האאוגניקה (ERO), בקולד ספרינג הרבור בלונג איילנד. הוא הצליח להשיג מימון משמעותי עבור הפרויקטים האאוגניים ממשפחת רוקפלר ומשפחתו של אברל הארימן, אך יותר מהכל ממכון קרנגי למדע, ששלושתם באופן אירוני מתנגדים כיום לאאוגניקה. בקולד ספרינג הרבור הנחה דבנפורט את לימודי האאוגניקה השאפתניים ופיקח על איסוף נתונים אנתרופומטריים וגנאלוגיים מכל רחבי אמריקה.

יחד עם סגנו, הארי לאוגלין, משך אליו דבנפורט ביקורת רבה עקב נטייתם להגזים ולפשט יתר על המידה את תורשתיות המאפיינים שהוכחו כתלויים ביותר מגן אחד, או לערב גורמים סביבתיים משמעותיים. הטעויות, שנבעו מהעובדה שמדע האאוגניקה היה עדיין בחיתוליו, עדיין לא הפריעו לקרוב למחצית מכל הגנטיקאים האמריקאים לעסוק במדע זה.

כפי שמראים נותני החסות לוועידה האמריקאית בלונדון, ההתלהבות המדעית האמריקאית לא הייתה מוגבלת לגנטיקאים. שני האנתרופולוגים הפיזיים האמריקאים המובילים של התקופה, אלעש הרדליצ'קה, אוצר המוזיאון הלאומי בוושינגטון, וארנסט הוטון מהרווארד היו תומכים נלהבים. הייתה תמיכה רחבה בקרב הפסיכולוגים, אך מעל לכל גם בקרב החלוצים האמריקאים בתחום חקר האינטליגנציה: ג' סטנלי האל, הנרי ח. גודארד, רוברט ירקס, לואיס טרמן ו-ויליאם מקדוגל אשר הרצה ב-1921 "שהתנאי הגדול של שקיעתה של כל תרבות הוא אי ההתאמה של תכונות של האנשים הנושאים בהן".

הבוטניקאי לותר ברבנק, המרכיב המפורסם של צמחים שונים, היה בין מייסדי האגודה האמריקאית לאאוגניקה, כמו גם האיכתיולוג דיוויד סטאר ג'ורדן, הנשיא המייסד של אוניברסיטת סטנפורד, אשר השתמש בעקרונות האאוגניים בכדי להדגיש את התנגדותו למלחמה. בסך הכל, חמישה נשיאי האקדמיה האמריקאית לקידום המדע כיהנו במועצה המייעצת של האגודה האמריקאית לאאוגניקה. הנרי אוסבורן, נשיא המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, היה תומך נלהב.

בנוסף למדענים, האאוגניקה תפסה גם את דמיונם של אמריקאים מן השורה. הקשר שלה לגנאלוגיה המשפחתית וכן לעקרונות גידול הצמחים ובעלי החיים עוררו התלהבות רבה, במיוחד בקהילות החקלאיות, ותערוכות ותחרויות אאוגניקה הפכו לנפוצות בירידים המחוזיים. כמו באנגליה, אנשי דת רבים תמכו באאגוניקה, כמו גם יהודים רבים. בדרשת יום האם בבית הכנסת בעיר קנזס ב-1926, אמר הרב הארי מאיר: "מי ייתן ולא נעשה דבר בכדי לאפשר לחלל את דמנו על ידי עירוי של דם נחות יותר".[3] קיימות טענות שהתמיכה היהודית נבעה ממערכת זיווג אאגונית בה היהודים עשו שימוש במשך מאות שנים במסגרת ההפרדה מהאוכלוסייה הלא יהודית. בכל מקרה, ליהודים הייתה נציגות באגודות האאוגניות, כמו גם במחקר האאוגני.

חשוב לזכור כי בתקופות בהן היו החברות חקלאיות יותר כך כן יותר אנשים קיבלו את תורת האאוגניקה. החקלאים ראו את התוצאות של רבייה סלקטיבית בבעלי החיים שלהם, ועל כן היה בטוחים גם לגבי ההקבלה לבני האדם. הפרוגרסיבים שמחו לתמוך בכל דבר שהכנסייה התנגדה לו (למעט אנשי הדת שתמכו), שכן התמיכה ברעיונות הדרוויניסטים הייתה תואמת לאג'נדה שלהם.

אכן, היו אלו דווקא הפרוגרסיבים הליברליים, לא השמרנים הימניים, אשר לקחו את ההובלה בתמיכה וקידום חקיקה אאוגנית בעידן השיא של האאוגניקה בארה"ב. הנשיא תאודור רוזוולט היה פרוגרסיבי למדי, והוא ביקש לקדם את שיפור הגזע באמצעות רבייה טובה יותר. בדומה לפרופ' מקדוגל, הוא כתב: "הבעיה הגדולה של הציביליזציה היא להבטיח עלייה יחסית של גורמים בעלי ערך גבוה לעומת בעלי ערך נמוך ורעילים לאוכלוסייה. לא ניתן לטפל בבעיה זו אלא אם נשקול ברצינות את ההשפעה העצומה של התורשה."[4]

הפרוגרסיבים סייעו בחקיקת חוקים שקידמו עיקור (לרוב בכפייה) של בעלי בעיות מנטליות. החוק של אינדיאנה (1907) היה הראשון; המושל וודרו ווילסון חתם על חוק העיקור של ניו ג'רזי ב-1911; חירם ג'ונסון חתם על החוק שנתיים לאחר מכן בקליפורניה. 16 מדינות אמריקאיות העבירו חוק לעיקור מחייב עוד טרם שנחקק חוק אחד כזה בדרום. בשנות ה-30, כ-30 מדינות העבירו חוקי אאוגניקה, בעיקר במסגרת חקיקה רפורמיות. במדינות ה"שמרניות" ביותר, בהן הדת והמסורת התנגדו בצורה החריפה ביותר לרפורמות, זכתה האאוגניקה להתקדמות המעטה ביותר. משנת 1907 ועד שנות ה-60 בוצעו בארצות הברית כ-60,000 עיקורים, כשקליפורניה הובילה עם 20,000; בדרום מתחת לקו מייסון-דיקסון, ביצעה בסופו של דבר צפון קרוליינה את מספר העיקורים הרב ביותר.

העיקור הכפוי קיבל ביקורת משפטית רחבה שכן הוא נתפס כפגיעה בזכויות הבסיסיות של האדם. עם זאת, הסמכות המשפטית החשובה ביותר, שופט בית המשפט העליון הפרוגרסיבי אוליבר ונדל הולמס הבן, קבע, כגון בפסק דין באק נגד בל מ-1927, כי בנסיבות משכנעות מסוימות הדבר אינו מנוגד לחוקה.

בעקבות הדוגמה האמריקאית, ממשלות אחרות נקטו באמצעי אאוגניקה גם הן. בשווייץ העביר הקנטון (מדינה) וו את חוק העיקור בשנת 1928; שנה לאחר מכן הפכה דנמרק למדינה האירופית הראשונה שחוקקה חוק כזה, ואחריה שאר מדינות סקנדינביה זמן קצר לאחר מכן. גם לקנדה הייתה תנועת אאוגניקה שלה, בה מילאו הנשים תפקידי הובלה. בעוד שהשפעת הכנסייה הקתולית מנעה את חקיקת האאוגניקה בפרובינציות המאוכלסות ביותר בקנדה, נחקקו חוקי עיקור באלברטה ובקולומביה הבריטית בשנת 1933. אולם, באופן גורלי עבור תנועת האאוגניקה, באותה השנה אימצה גם גרמניה את חוק העיקור האאוגני ובכך שינתה לתמיד את המסלול ההיסטורי שלה.

שום דבר לא השחיר כמובן את המוניטין של האאוגניקה כמו הקשר שלה למשטר הנאציונל-סוציאליסטי של היטלר, זאת חרף העובדה שההצטרפות הגרמנית הייתה מאוחרת יותר למדינות האחרות. להערכתו של פול פופנו, אחת הדמויות המובילות בתנועת האאוגניקה האמריקאית ב-1962, "הגורם העיקרי לדעיכת האאוגניקה היה ללא ספק ההיטלריזם"; מצד שני, כפי שהמחיש הגנטיקאי והאנתרופולוג האמריקני סטיבן סץ במחקר על האאוגניקה ברייך השלישי, הפרקטיקה האאוגנית הגרמנית לא הייתה שונה באופן קיצוני ממקבילה האמריקנית, והמדיניות הפוגענית, כגון הרדיפה נגד היהודים, לא הייתה קשורה בשום אופן לאאוגניקה, בניגוד להאשמות מאוחרות יותר.[5] תכנית "המתת חסד", בה נרצחו עד 80,000 מפגרים קשים וחולי נפש בלתי ניתנים לריפוי, הונעה על ידי הרצון לשחרר מוסדות רפואה ואנשי צוות בראשית המלחמה, ולא כחלק מתוכנית אאוגנית. לדעתה של ההיסטוריונית שילה פיית' וייס: ל"אאוגניקנים גרמניים ... יש לכל היותר אחריות עקיפה בלבד לתכנית 'המתת החסד'".[6]

עדיין, חשוב לזכור כי הייתה לאאוגניקה התנגדות רחבה, החל מהכנסייה הקתולית מצד אחד, ומתנגדי התורשה כגון באקדמיה האמריקאית ובקרמלין הסובייטי מצד שני. האסוציאציה עם הנאציזם עזרה רבות למתנגדים להגביר את כוח התנגדותם ואת האפשרות להציג את האאוגניקה בתור "המדע הנאצי", זאת חרף העובדה כי שוודיה למשל ביצעה עיקורים לחלק אחוזי גדול הרבה יותר מאוכלוסייתה. מרבית היהודים, שנעלבו תחילה מהקשר הרופף בין תנועת האאוגניקה לרפורמות ההגירה האמריקאיות בשנות ה-20, ולאחר מכן סלדו מההיטלריזם, עברו באופן חד למחנה האנטי-אאוגני.

כך, לאחר המלחמה, עברה האאוגניקה ברובה למחתרת, או עברה "ריכוך" והוצגה מחדש כ"ייעוץ גנטי" או אופנים מוגבלים אחרים. חוקי הסטריליזציה בכפייה ותכניות דומות אחרות שנחשבו כ"אאוגניות" בוטלו או הוצאו משימוש, אם כי ביפן חוקי העיקור נמשכו עד 1996. אגודות אאוגניות וכתבי עת לאאוגניקה הוחלפו, שונו או בוטלו. גנטיקאים אשר לא רצו לאבד את מקום פרנסתם, הייתה דעתם הפרטית אשר הייתה, הכחישו את הקשר המקורי והארוך שנים בין המדע שלהם לאאוגניקה.

אולם עדיין, מיעוט אמריקאי המשיך לתמוך במדע זה, שכן לטענתם הבסיס המדעי של האאוגניקה לא השתנה, רק הגישה כלפיו. זוכה פרס הנובל פרנסיס קריק, אשר גילה יחד ג'יימס ווטסון את מבנה הדי.אן.איי., הציע ב-1953 להטיל מיסים על ילודה בכדי להרתיע את הפחות איכותיים, וטען כי על ההורים פוטנציאליים להגיש בקשה לרישיון. ב-1950 פרסם הרמן מולר מאמר לפיו הדרך היחידה להתמודד עם מוטציות גנטיות היא בעזרת "הנחיה מכוונת באופן רציונלי של רבייה."[7] הוא טען כי אם אנשים היו מחוננים כראוי בעניין חשיבות התורשה ומונחים על ידי וועדות רפואיות, ניתן היה להשיג מטרות אאוגניות על ידי "רצון חופשי של האנשים הנוגעים בדבר." אם אלה שפחות נוטים לתרום באופן חיובי היו נותרים חסרי ילדים מרצונם, זה היה מחקה את הטבע, מטהר את הבחירה, ושומר על העומס הגנטי.

הרמן מולר היה גנטיקאי יהודי, שמאלני ואנטי גזעני זוכה פרס הנובל לרפואה ב-1946, אשר שלושה עשורים לפני כן שיבח את מחקרם של אלכסיס קארל וצ'ארלס לינדברג, ושיתף פעולה בשנות ה-60 עם הממציא והיזם האאוגני ד"ר רוברט קלארק גרהאם על מנת לייצר את "בנק זרע הגאונים". זאת לאחר שהגה את הרעיון בוועידה משותפת ב-1963 עם פרנסיס קריק וזוכה פרס נובל יהודי נוסף יהושע לדרברג. ב-1980, ד"ר ויליאם שוקלי, תומך תפיסת הבדלי האינטליגנציה בין הגזעים, היה זוכה פרס הנובל הראשון שהפך לתורם למאגר הנבחרים של גרהאם ומולר. שוקלי עצמו קיבל את הנובל בפיזיקה על המצאת הטרנזיסטור, אך בהמשך התעסק רבות באאוגניקה וביקש לבדוק דרכים כיצד ניתן לעודד בעלי מנת משכל נמוכה לא להתרבות. הוא מוכר בעיקר בזכות הרעיון שלו להציע 1000 דולר על כל נקודת איי.קיו. בתמורה להסכמה לעיקור.

המאגר פעל על פי שני עקרונות אאוגניים. המובן מעליו היה העלאת מנת המשכל הממוצעת באוכלוסייה על ידי הגדלת מספר הילדים הנולדים מאנשים מחוננים. עם זאת, הוא גם נועד להפחית את העומס הגנטי על ידי אחסון זרע מעשורים קודמים כדי להפוך אותו לזמין לשימוש מאוחר יותר. התוצאה הייתה לידות של 229 ילדים מתורמים מחוננים עם מנת משכל של לפחות 140. זמן קצר לאחר מותו של רוברט גרהאם בשנת 1997, המאגר נסגר וכל הדגימות הושמדו.

במזרח הרחוק, לעומת זאת, מדינות כמו סין וסינגפור נוקטות גם כיום בצעדים אאוגניים קלים, זאת בתקווה להעניק יתרונות לדורות הבאים. סין ממשיכה לחזק חוקים המגבילים את רבייתם של עבריינים ובעלי מוגבלויות. בסינגפור, במהלך תקופתו של ראש הממשלה לי קואן יו, נשים משכילות קיבלו תמריצי מס להוליד יותר ילדים, והוא אכן הצליח להעלות את שיעור הילודה שלהן ביותר מ-10%.

[1] Michael Freeden, The New Liberalism: An Ideology of Social Reform, Oxford, 1978, p. 185.

[2] Mark B. Adams (ed.), The Wellborn Science: Eugenics in Germany, France, Brazil and Russia, Oxford University Press, 1990.

[3] https://books.google.co.il/books?id=kS2BDwAAQBAJ&pg=PA352&lpg=PA352&dq=Kansas+City+in+1926,+Rabbi+Harry+Mayer+blood&source=bl&ots=BQyRzITos5&sig=ACfU3U38mL9rn07JZnCx0vcb5kRYlx0A8w&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwj-0YqDsr3oAhViqHEKHSaCDaUQ6AEwAHoECAkQAQ#v=onepage&q=Kansas%20City%20in%201926%2C%20Rabbi%20Harry%20Mayer%20blood&f=false

[4] https://books.google.co.il/books?id=rKFQCwAAQBAJ&pg=PA150&lpg=PA150&dq=%E2%80%9CThe+great+problem+of+civilization+is+to+secure+a+relative+increase+of+the+valuable+as+compared+with+less+valuable+or+noxious+elements+in+the+population.&source=bl&ots=6XhK6mTvD4&sig=ACfU3U3UrRCw2kN_lmVXE7En1Wgp4cB0Rg&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwiKrMmVvr3oAhUPYsAKHZpdDhEQ6AEwAHoECAkQAQ#v=onepage&q=%E2%80%9CThe%20great%20problem%20of%20civilization%20is%20to%20secure%20a%20relative%20increase%20of%20the%20valuable%20as%20compared%20with%20less%20valuable%20or%20noxious%20elements%20in%20the%20population.&f=false

[5] https://www.eugenics.net/papers/3rdreich.html

[6] Sheila Faith Weiss, “The Race Hygiene Movement in Germany”, Osiris Vol. 3, (1987), pp. 193-236.

[7] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1716299/