הצנזורה הסובייטית.
הצנזורה
הסובייטית.
בשנים 1918-1920 התרחשה מלחמת אזרחים ברוסיה בין הקומוניסטים –
"האדומים" – לברית של מונרכיסטים, דמוקרטים וסוציאליסטים אחרים המוכרים
כ"לבנים" ובעלי הברית שלהם בריטניה וארה"ב. תחת הנהגתו של לב
ברונשטיין, המוכר יותר תחת השם "לאון טרוצקי" (1879-1940), ניצחו
האדומים, אולם זה לקח שנתיים נוספת עד שהוקמה ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות
הסובייטיות המורכבת מ-15 רפובליקות - "ברית המועצות" – תחת הנהגתו של
ולדימיר לנין.
שנות ה-20 היו תור הזהב של האמנות הסובייטים וסגנון האוונגרד
פרח. מי שהיה אולי אחראי לכך יותר מכולם הוא אנטולי לונאצ'רסקי אשר מונה על-ידי
לנין להיות הקומיסר לענייני התרבות (והחינוך) ב-1917. תרומתו הייתה אדירה שכן הוא
הוביל את מהפכת האוריינות לאחר שקבע חינוך חינם במדינה ולא התערב רבות בענייני
סופרים ואמנים, אם כי כמובן שדעות אנטי-קומוניסטיות הוגבלו לחלוטין. ב-1929 סטלין
סילק אותו מתפקידו.
חרף חופש הביטוי הזה בתקופתו של לונאצ'רסקי הצנזורה עדיין החלה
להפוך לנפוצה יותר ויותר. במהלך מלחמת האזרחים פעלה המשטרה הסובייטית החשאית
"הוועדה המיוחדת הכלל-רוסית למאבק במתנגדי המהפכה ובחבלה", המוכרת בשם
"צ'קה", תחת הנהגתו של הקומיסר לענייני פנים פליקס דזרז'ינסקי הפולני.
תפקידה היה לפעול נגד מתנגדי המהפכה, ספסרות ושחיתות. תפקידו המקורי של הארגון היה
לחקור בלבד, אולם במהרה הוא קיבל כוח נוסף וכן סמכות לעצור ולפעול נגד אויבי
השלטון. לאחר ניסיון ההתנקשות בלנין הייתה זאת צ'קה שהחלה את "הטרור
האדום", שהיה בפני עצמו סוג של צנזורה אשר גמרה למותם של אלפים. בתחילת 1922
עברו סמכויות הצ'קה ל-ג.פ.או., אשר הפך ל-או.ג.פ.או. – "המנהל הפוליטי
הממלכתי המאוחד". לאחר עלייתו של סטלין לשלטון, גם גוף זה, אשר היה במקור בעל
סמכויות מצומצמות, החל לקבל עוד ועוד כוח והשפעה.
עם מותו של לנין החלו מאבקי כוח על השלטון בין שתי הדמויות
החזקות ביותר במפלגה הקומוניסטית, טרוצקי וסטלין. כפי שנראה להלן, ב-1928 הצליח
סטלין להביס את יריבו וכן יריבים נוספים, גירש את טרוצקי מברית המועצות ונשאר
בשלטון עד 1953.
תחת שלטונו, בשנות ה-30, כבר הפכו הספרות, האמנות והחשיבה
הפוליטית לא רק למעוותות למען המטרה הסוציאליסטית אלא אף למען "פולחן אישיותו
של סטלין", אשר החליף הלכה למעשה את הדת הנוצרית ואת המסורת היהודית-נוצרית.
למעשה, עד מותו של הרודן התאפיינו החיים הסובייטיים בטרור ומלחמה. החל מ-1936 ועד
הפלישה הגרמנית של 1941 התקיים הליך "הטיהור הגדול" של כל מי שסטלין ראה
כאיום פוטנציאלי, כאשר רק בשנתיים הראשונות עברו "טיהור" כשליש מאנשי
המפלגה הקומוניסטית.
בנוסף, רבים מהסופרים, האמנים, יוצרי הסרטים, כותבי השירה,
המלחינים, הרקדנים ואנשי התאטרון שפרחו בעשור שלאחר מהפכת אוקטובר הושתקו, נכלאו
או הוצאו להורג, ורבים מהכלואים נפטרו בכלא או התאבדו. בנוסף, חלק גדול מהאמנות
והספרות שנוצרו בתקופה זו נרתמו לתיאוריה הרשמית של הראליזם הסוציאליסטי, שביקש
להרים את רוח ההמונים ובו בזמן להציג הוקרה להישגים הקומוניסטיים, במיוחד אלה של
לנין וסטלין. חלק עצום מהאמנות, הסרטים, הספרות והמוזיקה המערבית הפך ללא נגיש
לציבור הרחב. גם הכנסייה האורתודוקסית נאלצה לסבול רבות מההגבלות והרדיפות נגדה.
ללא ספק, העידן של סטלין הפך את אמנות הצנזורה למושלמת. היא הגיעה אפילו לרמה של
מחיקת עצמם קיומם או כל אזכורי עבר של חברי מפלגה או "דמויות לא רצויות"
אחרות שעברו טיהור, כך שאפילו דמויותיהם הועלמו מתמונות וצילומים. התמונות עצמן
נשארו, אך האישיויות ה"בעייתיות" נמחקו מהן. לפעמים הושמו במקומם
מאפייני נוף או ארכיטקטורה, ולפעמים האזור פשוט נותר ריק שכן אף אחד בשלטון לא חשש
שיהיה מישהו שיעז להאיר בדבר החור הברור בתמונה.
מאבק כוחות החל כמובן גם לאחר מותו של סטלין. כאשר תפס לבסוף
ניקיטה חרושצ'וב את השלטון הצנזורה אמנם לא נעלמה, אך עוצמתה ירדה, במיוחד לאחר
"הנאום הסודי" שלו בקונגרס ה-20 של המפלגה ב-1956 בו ביקר את
"הפולחן של סטלין". גם חופש הביטוי קיבל "חופש" רב יותר
וסופרים ומשוררים בעיקר יכלו עתה ללכת מעבר לז'אנר הראליזם הסוציאליסטי. אולם היה
זה בתקופה זו שהצנזורה הסובייטית הקרינה גם לשאר העולם, זאת לאחר שב-1958 קיבל
בוריס פסטרנק את פרס הנובל לספרות על "דוקטור ז'יוואגו", ספר אשר פורסם
מחוץ למדינה רק ב-1988. השלטונות הסובייטים היו בטוחים כי הפרס נועד להשפיל אותם,
הם נזפו בשופטים השוודיים, אילצו את פסטרנק לוותר על המדליה, גירשו אותו מאיגוד
הסופרים הסובייטיים, ואפילו לקחו ממנו את התואר "סופר סובייטי".
ובכל זאת, באופן יחסי, הייתה זאת תקופה בה היה לסופרים חופש רב
יותר בכתיבתם, תקופה אשר הגיעה לקיצה עת תפס ליאוניד ברז'נייב את השלטון ב-1964.
ברז'נייב היה דומה במאפייניו לסטלין למעט פולחן האישיות, והיה בעל קו נוקשה יותר
הן במדינות הפנים והן במדיניות החוץ. המדיניות הזאת נודעה ברבים ב-1966 כאשר
הועמדו לדין הסופרים אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל בהאשמת תעמולה אנטי-סובייטית.
הדבר החשוב כאן היה שהם הואשמו בהסטה חרף העובדה שהיצירות שלהם פורסמו אך ורק מחוץ
למדינה. הם נמצאו אשמים וקיבלו מספר שנות מאסר ועבודות בכפייה. העובדה שרוב
עמיתיהם התנגדו לגזר הדין לא שינתה דבר. אחת ההשלכות של האירוע הייתה עלייתו של
ה-סאמיזדאט – הוצאה לאור עצמאית – אשר פעלה באופן סודי מהשלטונות ועקפה את הערוצים
הרשמיים. את הפרסומים שלה כתבו לעתים קבוצות ולעתים בודדים, לפעמים הפרסומים נכתבו
בכתב יד ולפעמים דרך מכונות מימאוגרפיה ובהמשך מכונות צילום. הסאמיזדאט יצר כתבים
ספרותיים, פוליטיים, מדעיים וכתבים אחרים אשר השלטונות יכלו להחשיב
כ"מסיתים". ההוצאה המשיכה להתקיים עד סופה של ברית המועצות.
בשנות ה-70 וה-80 החל הסאמיזדאט לפעול בתיאום עם
"מגניטיזאד", שהייתה גם היא רשת סודית בעיקר של מוזיקאים וחובבי מוזיקה.
אלו פרסמו מוזיקה עממית, ג'ז, רוק, למעשה מוזיקה שנאסרה על ידי הרשויות. התומכים
הגדולים של ה-מגניטיזאד היו ולדימיר ויסוצקי ו-בולאט אוקוג'אבה אשר נחשבים כיום
לגיבורי וענקי התרבות של התקופה.
עוד אירועים שאפיינו את צנזורת תקופת ברז'נייב הם המקרה של
הפיזיקאי זוכה פרס הנובל ומתנגד השלטון אנדריי סחרוב אשר נשלח לגלות בעיר גורקי,
המקרה של הסופר אלכסנדר סולז'ניצין אשר גורש למערב, וכן המקרה של נתן שרנסקי אשר
בסופו של דבר הצליח במאבקו להעלות למדינת ישראל. חוץ מחזרתה של מערכת סגורה יותר,
מאופיינת תקופתו של ברז'נייב גם בקיפאון כלכלי.
ב-1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב לשליט הראשון של ברית המועצות אשר
נולד לאחר מהפכת אוקטובר. הוא ירש מערכת כלכלית ירודה והחל בהליך "הבנייה
מחדש" – פרסטרוייקה – אך לא פחות מכך הוא החל לקדם גם את חופש הביטוי,
ה-גלאסנוסט (Гласность). תומכי הקומוניזם האשימו את הפרסטרוייקה, אך במיוחד את הגלאסנוסט,
בהתמוטטה של ברית המועצות והתקופות הקשות שבאו לאחר מכן.
במסגרת המאבק על השלטון עם מותו של לנין ב-1924 הקים סטלין ברית
משולשת נגד טרוצקי יחד עם גריגורי זינובייב ולב קמנייב. אולם כאשר שבר סטלין את
הברית עימם שנה לאחר מכן הצטרפו השניים לטרוצקי במה שנקרא "האופוזיציה
המאוחדת". אולם ב-1927 הצליח סטלין, בעזרת שיטות מאוד מפוקפקות, לגייס מספיק
תמיכה לגרש את טרוצקי ואת תומכיו מהמפלגה. טרוצקי נתפס כמתנגדו הגדול ביותר של
סטלין ולכן גורש מהמדינה ב-1929 ובהמשך נרצח בגלות במקסיקו ב-1940. קבוצת אופוזיציה
אחרת נגד סטלין ב-1928 הונהגה על ידי ניקולאי בוכארין ומיכאיל טומסקי, וב-1929 דאג
סטלין כי שני המתנגדים האחרונים הללו יאבדו את בסיס כוחם. בוכארין איבד את תפקידו
כעורך העיתון המפלגתי "פרבדה" וב-1938 הוצא להורג בהאשמות שווא; טומסקי
איבד את תפקידו כמנהיג האיגודים המקצועיים של המפלגה. כך נותר סטלין האיש החזק
ביותר.
ארכיוני הצנזורה הסובייטיים אשר נפתחו ב-1991 מלמדים שטרוצקי
שידר בבירור כי במידה והיה זוכה בהנהגה היה מצנזר את מתנגדיו. בין 1917 ל-1925 הוא
שיחק תפקיד משמעותי בפוליטיקה הספרותית, וב-1923 פרסם את "ליטרטורה
ורבולוציה". תוך שטיפח סופרים "פרולטריים" ותמרן קומוניסטים אחרים,
הוא השיג את תמיכת הצנזור הראשי פבל לבדב-פוליאנסקי, ועשה שימוש נרחב בצנזורה בכדי
לקדם את מטרותיו.
קשה להעריך מתי בדיוק הנאומים והכתבים של טרוצקי עצמו צונזרו
לראשונה, או מי החל בתהליך. ישנן הערכות המציינות את תחילתו של התהליך כבר ל-1925
או שנה לאחר מכן. מה שניתן לומר בוודאות הוא ששום אנציקלופדיה סובייטית שפורסמה
לאחר 1928 לא מכילה כל ערך על "טרוצקי", אולם הן כן מציינות בקונוטציה
שלילית את הערך "טרוצקיזם". דמותו של טרוצקי נמחקה מכל התמונות ההיסטוריות
שפורסמו בתקשורת.
לאחר מקרה הרצח של סרגיי קירוב, ראש המפלגה בלנינגרד ב-1934,
בוצע טיהור נוסף של תומכיהם הוודאיים או לכאורה של טרוצקי, קמנייב
וזינובייב. קרוב לוודאי כי היה זה סטלין עצמו אשר ארגן את הרצח בכדי להתפטר מיריב
פוטנציאלי נוסף ולייצר סיבה לטיהורים. הארכיונים הסובייטיים מכילים כמות אדירה של
עדויות על צנזורה פוליטית נגד האגף של טרוצקי ואנשיו. גם הספריות היו נתונות
לצנזורה כבדה. צו טיפוסי של ראש "המנהל הכללי להגנת סודות המדינה בעיתונות
תחת מועצת השרים של ברית המועצות", או בראשי תיבות "גלאבלית"
(Главлит), מינואר
1936 היה כדלקמן: "הועבר לטיהור: ... ספרות של טרוצקיסטים אולטרה-שמאלניים
ושל קבוצות האופוזיציה הימניות [בוכארין וטומסקי], שנפרדו מהמפלגה הקומוניסטית".
לפי הסטטיסטיקה המרכזית של גלאבלית, עד נובמבר 1936, 23,800
ספריות עברו טיהור של ספרות טרוצקיסטית ושל הקבוצה הימנית, כמו גם קרוב ל-124 אלף
ספרים. השלטונות השקיעו משאבים עצומים בכדי לאסור את הספרים הללו, תוך שימוש
בשירותי הביון והביטחון. אפילו חנויות של סוחרי עתיקות נסרקו אחר ספרות אסורה,
והחנויות קיבלו איסור לעטוף מוצרים בעיתונים ישנים עקב החשש כי הללו מכילים תוכן
אסור אשר נכתב בידי דמות שעברה טיהור.
אנשי צנזורה מסוימים אף עשו יותר מהנדרש מהם וטיהרו גם פרסומים
ואנשים אשר לא היו ברשימות האיסור, כגון סופר אחר בעל שם משפחה
"טרוצקי", או "גתה והחשיבות ההיסטורית שלו" של בוכארין.
המצנזרים בהחלט היו מבולבלים לגבי היקף השתקת הכותבים. הם התקשו להחליט האם נכון
יותר להשאיר את הדמויות האסורות כאשר סופרים אחרים שכן אושרו כתבו עליהן באופן
שלילי או כלל להעלים אותן.
עדיין, עדויות של הגלאבלית מראות כי בזמן שהמצנזרים היו בטוחים
כי הצליחו לטהר את טרוצקי מכל הפרסומים בשפה הרוסית והשפות האחרות של ברית
המועצות, ואפילו מהזיכרון הקולקטיבי, הם עדיין ראו את דמותו ואת שמו בכל מקום
באופן פנאטי. לדוגמה, ב-1934 הפיץ הגלאבלית לכל אגפיו האזוריים את המסמך הבא:
"[בעיתון אזורי] ישנה תמונה של [מיכאיל] קלינין שדומה לטרוצקי יותר מאשר לחבר
קלינין. חובה לפרסם תמונות ברורות ומובנות. יש להסיר תמונות לא ברורות במהלך
צנזורה מונעת."
לאחר הרצח של קירוב כל הארגונים הסובייטיים בדקו בדקדקנות את
חבריהם. ב-1935 דרש הגלאבלית מכל אגפיו "לפטר מהעבודה אנשים שהיו חברים
באופוזיציה של זינובייב, טרוצקי ובאופוזיציות אחרות ואשר ננזפו על ידי המפלגה בשל
כך או הודרו מהמפלגה".
הצנזורה של שתי קבוצות האופוזיציה לסטלין נשארה פועלת עד
לגלאסנוסט בשנות ה-80. אפילו תחת הדה-סטליניזציה של חרושצ'וב והחזרה ללניניזם,
שמותיהם של ארבעת אנשי האופוזיציה נאסרו לשימוש. אפילו אלכסנדר סולז'ניצין הגדול,
תחת הלחץ של העורך, נאלץ להשמיט את פרק 20 מספרו "המעגל הראשון" מ-1968
עקב הביקורתיות על חייו של סטלין, שכן גם תחת חרושצ'וב רק 20 שנותיו האחרונות של
סטלין היו נתונות לביקורות; חייו המהפכניים המוקדמים, מאבקיו נגד טרוצקי ובוכארין,
והסוציאליזציה של הכלכלה הוצגו באור חיובי.
עדיין, חרף ניסיונותיהם של השלטונות למחוק את אנשי המפלגה
לשעבר, הן פיזית וכן ספרותית, הידע על קיומם עדיין עבר בעל פה. חנות הכלבו השנייה
בגודלה בלנינגרד, שהייתה ידועה תחת ראשי תיבות לד"ט ("בית המסחר של
לנינגרד"), לפי אגדות מסוימות, פוענחה בידי אזרחים פשוטים כ-"לב
דוידוביץ' טרוצקי", זאת עד שהיא שינתה את שמה ל-דל"ט.
מקורות:
Арлен Викторович Блюм, За кулисами "Министерства правды" : тайная история советской цензуры, 1917-1929, Гуманитарное агентство "Академический проект", 1994.
Issac Deutscher, Trotsky, 3 vols, Oxford University Press, 1954-63.
Herman Ermolaev, Censorship in Soviet Literature, 1917-1991, Rowman and Littlefield, 1997.
David King, The Commissar Vanishes: The Falsification of Photographs and Art in Stalin's Russia, Canongate, 1997.
