על הנאורות, הסכמה שלטונית, וחופש מדעי ואינטלקטואלי.

על הנאורות, הסכמה שלטונית, וחופש מדעי ואינטלקטואלי.

הפילוסופים הנטורליסטיים של רנסנס המאה ה-12 תרמו לגישות ורעיונות חשובים של המהפכה המדעית במאות ה-16 וה-17. ראשית, היה להם אמון ביכולת התבונה לחדור לעומק העולם שסביבם. הם הכירו בחשיבות של אבחון ואימות מדעי, וכן במתמטיקה ככלי למדידת האנליזה והרכבת התוצאות. התוצאה של מאמצים אלו הייתה "כל התרשים של היקום הפיזי ומרקם חיי האדם", כמו גם שינוי "אופי פעולות הנפש השכיחות של האדם"; זו הייתה מהפכה אמתית, אירוע גדול יותר מהרפורמציה; המהפכה המדעית הזאת הייתה "המקור האמתי הן של העולם המודרני והן של המנטליות המודרנית."[1]

בימי הביניים המאוחרים ותקופת המהפכה המדעית, רעיונות חדשים יכלו להיות מופצים ולהגיע לכל רחבי אירופה המערבית שכן השפה הלטינית הפכה לשפה המשותפת במחקר ובהשכלה. מלומדים ומדענים בחבי היבשת התקשרו אחד עם שני והחליפו רעיונות באופן יעיל יותר עם שיפור שירותי הדואר. הם ייסדו מוסדות ואגודות השכלה אשר הפיקו כתבי עת מדעיים. הצרפתי בן המאה ה-16 מרן מרסן היה תאולוג, פילוסוף, מתמטיקאי, תאורטיקן של המוזיקה וכן הגן על גלילאו אשר עזר לתרגם כמה מיצירותיו; הוא אמר "המדעים נשבעו זה לזה חברות בלתי ניתנת לשבירה", למעשה מחקר בינתחומי, השקפה שעודדה חילופי רעיונות חשובים בין חוקרים ממספר מדינות.[2]

בעוד שחופש אינטלקטואלי אפשר למלומדים לבדוק את סודות הטבע ואף לבקר את תורת הדת, הוא גם הביא לעליה אדירה באוריינות שלא הייתה לה אח ורע במקומות אחרים בעולם. עד 1640 מעל למחצית הזכרים בלונדון ידוע קרוא וכתוב, וגם כמות הגברים המבוגרים במדינה בעלי הידע עלה באופן מתמיד.[3] הנצרות הפרוטסטנטית קידמה עוד יותר את האוריינות ואת רעיון ההשכלה האוניברסלית, זאת משום שהרפורמיסטים החל עם מרטין לותר האמינו שקריאת התנ"ך היא חובה דתית של כל נוצרי ושיש להפוך אותו לחלק משפת הדיבור. לפי היסטוריונים כלכליים מסוימים, קידום אוריינות זה גרם להובלה הכלכלית הפרוטסטנטית.[4] אולם האוריינות הייתה בעליה אדירה בכל רחבי אירופה לצד עליה דרמתית בייצור הספרים בעקבות המצאת הדפוס של הממציא הגרמני יוהאן גוטנברג, והמעבר לשפה המדוברת כשפה מדעית. המצאת הדפוס אפשרה גם את פיתוח העיתונות היומית, אשר הופיעה לראשונה בלונדון ב-1666. ללא ספק, קשה למצוא סמל גדול יותר לחופש אינטלקטואלי משותף עם הקהל הרחב מאשר העיתונות. מנגד, במזרח התיכון, העיתונים לא הופיעו עד המאה ה-19, ורמות האוריינות נותרו לא מרשימים גם בעידן המודרני.

החופש האינטלקטואלי אפשר לימוד נושאים ממספר כיוונים שונים. הפילוסוף הצרפתי פייר אבלר כתב במאה ה-12 את חיבורו יוצא מן הכלל לתלמידיו הנקרא "כן ולא" (Sic et Non) בו הציג 158 שאלות המציגות קביעה תאולוגית ולאחר מכן את שלילתה. לדוגמה, "האם יש להשלים את האמונה על ידי התבונה?", מה שאפשר לקיים דיון לכאן או לכאן ולקבל זוויות ראייה ודעות שונות ומגוונות, למעשה היה זה הבסיס של הסובלנות. הפילוסוף, המדען והמיסטיקן הספרדי בן המאות ה-13 וה-14 רמון ליול העלה רעיון לאחד את שלושת הדתות המונותיאיסטיות ובכך חשף קבלה אינטלקטואלית של אמונות אחרות. הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-15 ניקולאוס קוזאנוס דמיין בחיבורו "על השלום ועל ההסכמה של הדת" (De Pace Fidei) ועידה שמימית בין נציגי כל הדתות, והתייחס בכבוד לאמונות האחרות. ב"חקירה שיטתית של הקוראן" (Cribratio Alchorani) הוא מעניק קרדיט רב ל"אמיתות" היהדות והאסלאם.

הדרך הארוכה מהחופש האינטלקטואלי לפלורליזם הביקורתי עברה דרך ההומניסטים כגון מרסיליו פיצ'ינו האיטלקי במאה ה-15, גיום פוסטל ו-ז'אן בודן הצרפתיים במאה ה-16, ג'ון מילטון וג'ון לוק האנגליים במאה ה-17, וולטר ו-קאנט במאה ה-18, ו-ג'ון סטיוארט מיל במאה ה-19. הוגים אירופאים אלו ואחרים הכירו בכוחה של התבונה האנושית, אך גם את ידעו את מגבלותיה והבינו כי ניתן למצוא את הפתרון למגבלות אלה בחופש הביקורתיות הכה מאפיינת את המערב כיום.

במזרח התיכון האל הוא סמכות כל והמאמינים חייבים לציית להוראות המפרשים של ספר הקודש. אולם בדמוקרטיה הסמכות היא אצל האנשים החופשיים להשפיע על השלטון שלהם ולקבוע חוקים. האידאלים של חופש כזה, התומך בזכויות וחירויות, התפתחו אך ורק במערב.[5] הדמוקרטיה ניזונה במשך מאות שנים מעקרונות ומוסדות אירופיים ייחודיים כמו שלטון החוק ותחושת אוטונומיה אינדיבידואלית. בזמן שהתדמית הפופולרית, המעוותת והשגויה של ימי הביניים מציגה חברה מפגרת ובורה, המציאות היא שהמוסרת הדמוקרטית המודרנית (השונה מאוד מהעתיקה) צמחה דווקא מתקופה זו. "תקנון בנדיקטוס" מהמאה ה-6 היה אומנם מיועד לנזרים אך בפועל הכיל בתוכו את רעיונות החקיקה ושלטון החוק וכן מתן כבוד לעובדי כפיים. מדינות איטליה בימי הביניים אימצו את רעיון השתתפות האזרחים בשלטון. אמנת החירויות האנגלית של הנרי הראשון ב-1100 הגבילה את סמכותו של המלך על האצילים והכנסייה, והמגנה כרטה הגבילה עוד יותר ב-1215 את הכוח המלוכני והגנה על זכויותיהם של הברונים. במאה ה-16 תאולוגים ומשפטנים מאוניברסיטת סלמנקה פיתחו רעיונות של זכויות טבעיים, ריבונות עממית, הפרדת רשויות ומשפט בינלאומי. במאה ה-17, מניפסט של תנועת הלוולרים שפעלה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית שנקרא "ההסכמה העממית" הדגיש את הריבונות העממית, שוויון בפני החוק וסובלנות דתית. מכאן באו תאורטיקנים פוליטיים כגון מילטון, ג'יימס הארינגטון ואלגרנון סידני אשר השפיעו רבות גם על האבות המייסדים של ארה"ב. סידני אף הכיר בכך שהסדר הפוליטי חייב לתת דין וחשבון.

לבסוף, המערב פיתח חוקים אשר כל אלו החייבים לציית להם הסכימו עליהם וצייתו להם בהסכמה. ההסכמה, מצידה, צומחת מסביבה של חופש אינטלקטואלי. זהו אידאל החופש המבדיל באופן מהותי את החברות המערביות מהאחרות. ללא חירות לא יכולה להיות ממשלה בהסכמה, החופש להשתתף בתהליך השלטוני, להפגין נגדו, ולהתנגד להחלטות שפוגעות בכבוד האזרחות. במילים אחרות, "ההבדל בין המערב לאחרים הוא שחברות מערביות נשלטות על ידי הפוליטיקה; השאר נשלטים על ידי הכוח."[6]

החילון של המוסדות המערביים מתקשר בדרך כלל לנאורות של המאה ה-18, אולם הבסיס האינטלקטואלי של הנאורות האירופאית נמצא אצל היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה (1632-1677). המאמר התאולוגי-מדיני שלו (Tractatus Theologico-Politicus), אשר פורסם לראשונה בעילום שם באמסטרדם ב-1670, האיץ אולי מהפכה זו אולי יותר מכל חיבור אחר. שפינוזה לא ראה בתאולוגיה מקור נפרד לאמת. כפי שמסביר ההיסטוריון הבריטי היהודי ג'ונתן אירווין ישראל, שפינוזה התייחס לתנ"ך כטקסט אנושי ויצר "מדע חדש של ביקורת מקראית קונטקסטואלית ... בהשתמש בתבונה ככלי אנליטי אך ללא צפייה למצוא אמת פילוסופית המוטמעת ברעיונות המקראיים".[7] שפינוזה דחה את האפשרות לניסים והוקיע את הכמורה אשר ניצלה את אמונת ההמונים. המאמר שלו הציג תאוריה על טבעה של הדת, אך רעיונותיו עדיין לא היו קשים להבנה: זיהוי האל עם היקום, דחיית הדת הממסדית, דחיית העולם הבא והשכר או העונש, המוסריות של אושר אינדיבידואלי הוא כאן ועכשיו וכן כי אין מציאות מעבר לחוקי הטבע כגון התגלות, ניסים או נבואה. חשוב לזכור כי בזמן שקיימות טענות כי הנאורות "המוגזמת" הובילה גם לצדדים השליליים של המהפכה הצרפתית ולפשיזם של המאה ה-20, החילון במידה מסוימת אפשר את הורדת כוחם של המונרכיה והאריסטוקרטיה, וקידם את הדמוקרטיה ושוויון הזכויות, כך לפי ג'ונתן ישראל.

ישראל גם מבחין בשתי קבוצות נפרדות של הנאורות אשר בלתי ניתנות לגישור: דמוקרטית וקיצונית, ואנטי-דמוקרטית ומתונה. פילוסופים רדיקליים כגון קלוד אדריאן הלווטיוס, הברון ד'אולבאק ו-דני דידרו קידמו סדרה של ערכים מוסריים אוניברסליים: דמוקרטיה, שוויון גזעי ומיני, חירות סגנון החיים, חופש המחשבה, הביטוי והתקשורת, ביטול הסמכות הדתית בחקיקה וההשכלה, והפרדת הדת והמדינה. הם שפטו את כל התרבויות לפי ערכים אלו. הפילוסופים המתונים של הנאורות, כגון וולטר, היו יותר יחסיים בהקשר לשיפוט שלהם. ויליאם ג'ונס, למשל, כתב כי הבריטים בהודו צריכים להיות כפופים לחוקים הבריטיים, בזמן שהמקומיים צריכים "להתפנק בדעות קדומות משלהם, אזרחיות ודתיות, ולסבול ליהנות ממנהגיהם ללא הפרעה." משמעותה של יחסיות כזאת, לפי ישראל, היא בין היתר שימור מערכת הקסטות. "היררכיות כאלו של מנהגים, מוסר וחוק שהתרחבו בעולם היו תועבה בעיני ההוגים הרדיקליים."

כיום, היחסיות התרבותית במערב מדכאת שיפוט בין תרבותי, ובכך פוגעת בפעילות לרפורמות של העוולות ברחבי העולם, וכן פוגעת רבות בהגנה של התרבות המערבית עצמה.

[1] Herbert Butterfield, The Origins of Modern Science, 1300–1800, Free Press, 1957, pp. 7-8.

[2] David S. Landes, The Wealth and Poverty of Nations: Why Some Are So Rich and Some Are So Poor, W. W. Norton, 1999, pp. 200-5.

[3] Lawrence Stone, “The Educational Revolution in England, 1560–1640,” Past and Present, vol. 68, no. 28, (1964), pp. 41-80.

[4] Sascha O. Becker and Ludger Woessmann, “Was Weber Wrong? A Human Capital Theory of Protestant Economic History,” Quarterly Journal of Economics, vol. 124, no. 2, (2009), pp. 531–96.

[5] Philippe Nemo, What is the West?, Duquesne, 2005, pp. 67-71.

[6] Roger Scruton, The West and the Rest: Globalization and the Terrorist Threat, Continuum, 2003, pp. 6-7.

[7] Jonathan I. Israel, Radical Enlightenment: Philosophy and the Making of Modernity 1650–1750, Oxford University Press, 2001.