האחים המוסלמים - היסטוריה מוקדמת.
האחים
המוסלמים - היסטוריה מוקדמת.
"האחים המוסלמים" הוא הארגון האסלאמי החשוב ביותר בעולם, עם
השפעה המגיעה לכל מקום, לא רק בתוך העולם האסלאמי אלא גם במערב, שם הוא מנסה להשיג
את מטרתו - הקמת ח'ליפות האוכפת את השריעה. ניתן לראות את היעילות של קבוצה זו
בעובדה שלפני פחות ממאה שנה, עם הקמתה ב-1928, היא כללה מעט מאוד חברים; היא הייתה
אלימה ובסופו של דבר הושמדה והוצאה מחוץ לחוק; ועדיין, רק לפני שנים בודדות ישב
במצרים מוחמד מורסי, מנהיג בארגון, אשר שלט על האומה האסטרטגית ביותר במזרח
התיכון, לכאורה בשם הדמוקרטיה. במהלך שלטונו ניסה לקדם את השריעה במדינה, אותה
הוסיף סאדאת לחוקה ב-1980, לפני שהודח בהפיכה צבאית.
באופן לא מפתיע, כמו סיפורים רבים אחרים העוסקים במאפייני
האסלאם, סיפורם של האחים המוסלמים מתחיל במצרים, אשר עדיין משמשת כפרדיגמה של
האסטרטגיות והגישה של הקבוצה הזאת. חסן אל-בנא (1906-1949), בנו של אימאם מסגד
ושייח' מהאסכולה החנבלית, הקים את האחים המוסלמים. הוא שילב בארגון את השקפות
הסוּפיזם, הנוטות להיות מתונות יותר ואשר מלמדות, בין השאר, פרגמטיות וסבלנות.
כמובן שבהקשר האסלאמי פרגמטיזם וסבלנות יכולים בקלות ללבוש צורה של טקייה וטאווריה
- תורות המנחות את המאמינים להונות אחרים כאשר זה נתפס כאינטרס דתי - ויכולות
להסביר, כפי שנראה, כיצד פיתח בנא את הארגון.
על פי הדיווחים, בנא, מורה בית ספר ואימאם, היה כריזמטי מאוד
וחיוני לצמיחת התנועה. כאשר החל אותה בשנת 1922 היא כללה רק קומץ חברים קטן, אך
הוא הצליח התגייס כחצי מיליון נוספים בפחות מעשר שנים. בנא עשה דבר אחד שלא רק
הוליד והבליט את האחים המוסלמים, אלא גם את כל הארגונים האסלאמיסטים - לרבות
אל-קאעידה, שבראשה עומד איימן א-זוואהירי, חבר האחים המוסלמים: הוא החזיר את
הפוליטיזציה של האסלאם, בתקופה בה הוא כבר נתפס לרוב כעניין אישי באופן שהמערב של
ימינו רואה את הדת.
כך, חשוב להבין את הרקע ההיסטורי: במאות שנים לאחר התקופות
הכאוטיות של כיבושי הג'יהאד, החוק האסלאמי – השריעה - הופעל כל האדמות הכבושות
במשך מאות שנים, לרבות כמובן מצרים. האסלאם לפיכך, מבחינה היסטורית, חלחל בצורה
מוחלטת לפוליטיקה והחוק. לדוגמה, בתי המשפט פסקו כולם על פי תכתיבי השריעה;
הח'ליף, לפי השריעה, היה מחויב לנהל מלחמה - הג'יהאד - על שכניו מדתות אחרות, וכן
הלאה.
עם זאת, בשנת 1798 התרחש אירוע מיוחד: צרפתי "כופר" -
נפוליאון - כבש את מצרים. הדבר בישר על פרדיגמה חדשה - שהמערב הנוצרי
"הכופר" הינו חזק יותר, ולכן טוב יותר, מהעולם האסלאמי. כדי להעריך את
החשיבות של התפיסה החדשה, יש להבין שמאז תקופת הנביא בראשית דרכו, אמיתות האסלאם
והשריעה שלו נקשרו להצלחת הג'יהאד ויכולתו לטפח ולהעשיר את חסידיו באדמות, עבדים
ושלל מלחמה.
בתחילת דרכו, גם הנביא שלהם בסך הכל הטיף לערבים, ובילה עשור עם
קומץ חסידים בלבד. אך כשהוא עיצב את עצמו כמצביא, תקף ובזז את מי שלא קיבלו אותו
כנביא, ובכך השיג ניצחונות רבים ושלל מלחמה עם מספר הולך וגדל של חסידים, תושבי
חצי האי ערב התחברו אליו ולמסר שלו. כך, מראשית הדרך, אמיתות הנביא נקשרה
להצלחותיו הצבאיות. מסעות הג'יהאד, אשר כבשו חלק גדול מהעולם הישן - מהודו במזרח
ועד ספרד במערב - היו הוכחה חד משמעית לכך שהדרך האסלאמית, השריעה, הייתה דרך
החיים הנכונה. עם זאת, ההצלחות המאוחרות של המערב והקמת הקולוניות כתגובת נגד
למסעות הג'יהאד ערערו פרדיגמה זו, וגרמו לרוב חסידי הדת המזרח תיכונית לפנות למערב.
בהתאם לכך, בעידן הקולוניאלי, אפילו כשמוסלמים שלטו במצרים,
בוצעו רפורמות רבות, הג'יזיה בוטלה והאסלאם הפוליטי איבד את השפעתו. האסלאם קיבל
אומנם כבוד רשמי, אך אף מצרי שכיבד את עצמו לא היה פונה לשריעה ודורש כי תשלוט
בעם; המצרים אימצו וקידמו מאפיינים מערביים - בממשל, בפוליטיקה ואפילו בלבוש
ובתרבות. בתחילת המאה ה-20 של מצרים, במיוחד בתוך הערים, היה החיג'אב - הרעלה
הנשית - מחזה נדיר. כיום זה נמצא כמובן בכל מקום. בנאום פומבי של "נשיא"
מצרים גמאל עבדאל נאצר הוא סיפר כיצד ב-1953 פגש את מנהיגי האחים המוסלמים לדון
באפשרות לשיתוף הפעולה; האחים ציינו כי דרישתם היא שכל הנשים במדינה ילכו עם
חיג'אב.[1] הקהל צחק בהמוניו. נאצר אף אמר כי הדבר יחזיר אותם לתקופת החושך וכי החיג'אב
הוא עניין ביתי פרטי בלבד.
כזו הייתה מצרים אותה ירשו בנא ואחרים. כדי להתגבר על כמעט 200
שנות מערביזציה, שבעקבותיה מרבית המצרים ידעו מעט יותר על האסלאם מאשר על חמשת
העמודים, הייתה זו הפוליטיזציה של האסלאם של בנא שהחזירה אותו לכפי שהוא היה פעם.
עם זאת, בסופו של דבר, הוא וממשיכי דרכו הבינו שהמסר שלהם יהדהד רק אם יתקיימו שני
תנאים. ראשית, הם נקטו בגישה עממית לגיוס המאמינים - גישה שבאופן בלתי נמנע נמשכה
זמן רב יותר, במקרה זה עשרות שנים, כמעט מאה שנה, אך בתקופה המודרנית בהחלט הניבה
פרי רב. שנית, הם הנהיגו אקטיביזם ותעמולה, שהובילו בסופו של דבר לארגון מורכב ורב
שכבתי, עם חברים מכל תחומי החברה, מאיכרים ועד אנשי מקצוע. האחים המוסלמים ניצלו
את הארגונים האסלאמיים שהיו קיימים לפני כן, וקידמו פוליטיזציה, אסלאמיזציה
ומוביליות גם שלהם. בהתאם לכך, עסקים רבים, בתי ספר וארגונים אחרים נקשרו לארגון,
בין אם באופן רשמי או לא, כפי שהם ממשיכים לעשות עד היום. עשרות שנים של פעילות
הומניטרית של הקבוצה עם האנשים הפשוטים הובילה לתחושת נאמנות עצומה לקבוצה ומשכה
תמיד מגויסים חדשים.
לא משנה כמה הומניטרי או חברתי היה והינו המסר של בנא והמסורת
של האחים, הוא תמיד הוגדר במונחים אסלאמיים. בין אם מדובר על קולוניאליזם, סוגיות
הקשורות לבריאות, חינוך או לאומיות, הכל התבטא במסגרת אסלאמית, תוך אסלאמיזציה
מחודשת בעדינות של השקפת העולם של המצרי הממוצע. נושאים עיקריים שהוחדרו תמיד
לתודעה כללו את אבדן הח'ליפות, חולשת העולם האסלאמי המפוצל והצורך להחיות את
הח'ליפות ולאכוף את חוק השריעה - "הדרך האסלאמית", שהייתה תמיד מוצגת
בתור המדריך העליון לצדק והסכם הוגן.
חשוב לציין כי אף שהיו מספר מדרכי כללים שהשתנו לאורך הזמן מאז
בנא, האסטרטגיה והטקטיקות הכלליות שלו נותרו בדרך כלל קבועות, בהתאם להתהפכות
התקופות, וביכולותיו ומעמדו של הארגון מול מתנגדיו. למען הסר ספק, ואולי באופן
בלתי נמנע, ברגע שהארגון קיבל כוח יחסי, הוא פנה לפעילות טרור, במיוחד נגד שלטונו
של נאצר, ובכך הוצא אל מחוץ לחוק. בנה עצמו נהרג מידי כוחות הממשלה ב-1949.
בזכות הפופולריות שלו, הארגון הפך באופן זמני שוב לחוקי, אם כי
רק כארגון דתי, ואז נאסר שוב בשנת 1954 בגלל ההתעקשות הבלתי פוסקת על שליטת השריעה
על המדינה. בכירים במצרים נרצחו והיו ניסיונות חיסול גם בחייו של נאצר. הממשלה
נקמה במהירות, הוציאה את הקבוצה מחוץ לחוק, כלאה ועינה אלפים מחבריה, בעוד שאחרים
ברחו למדינות אוהדות של הארגון, במיוחד ערב הסעודית הווהאבית.
כמה מגדולי מנהיגי האחים ותומכיהם החשובים הוצאו להורג בתקופה
זו. חבר אחד שהוצא להורג תחת נאצר בשנת 1966 זכור במיוחד: סייד קוטב - המוכר כיום
כ-אבי האסלאמיזם המודרני. יתכן שאף דמות לא השפיעה על התנועה האסלאמיסטית המודרנית
כאיש זה, שכתב באופן קיצוני ואמוציונלי במיוחד במהלך הכליאה שלו, והפיק שתי
"קלאסיקות" שעדיין מהוות כיום את היסוד של כל אסלאמיסט או ג'יהאדיסט
רציני: "בצלו של הקוראן" ו-"ציונים עלי דרך", ספרי יסוד קצרים
שמציגים היטב, שלב אחר שלב, את הגישה של האחים המוסלמים, הצורך להיות זהירים
ובסבלנות וכן לפעול רק על פי המציאות בשטח על מנת להצליח. בעוד שקוטב הדגיש את
הצורך בשלבים, הוא גם הביא לפופולריזציה של תנועת הג'יהאד בטענה שהעולם האסלאמי
אינו מספיק אסלאמי ולכן נזקק לתמיכת הג'יהאד כדי להפיל את הג'אהִליה, או את
"הבורות" הקדם-אסלאמית שהעולם המוסלמי נמצא בה כרגע.
על פי דוח וועדת פיגועי 9/11, "שלושה נושאים בסיסיים עולים
מכתביו של קוטב. ראשית, הוא טען שהעולם סובל מברבריות, הוללות וחוסר אמונה
(ג'אהליה). קוטב טען כי בני האדם יכולים לבחור רק בין האסלאם לג'אהיליה. שנית, הוא
הזהיר כי יותר אנשים, כולל מוסלמים, נמשכים לג'אהִליה ולנוחיות החומרית שלה מאשר
להשקפתו של האסלאם; ג'אהִליה יכולה לפיכך, לגבור על האסלאם. שלישית, אין שום דרך
אמצעית במה שקוטב הגה כמאבק בין אלוהים לשטן. כל המוסלמים - כפי שהגדיר אותם -
חייבים לקחת נשק במאבק זה. כל מוסלמי שדוחה את רעיונותיו הוא רק עוד לא מאמין
הראוי להשמדה."[2]
לא ניתן להמעיט בהשפעת כתבי האחים המוסלמים של קוטב, שכן הם
מצוטטים באופן קבוע על ידי האסלאמיסטים המודרניים. אפילו מנהיג אל-קאעידה זוואהירי
מצטט בקביעות את קוטב בכתביו. בגלל הפופולריות של קוטב בקרב הטרוריסטים, הנהגת
האחים הרחיקה בסופו של דבר את עצמה ממנו, והמליצה במקום זאת על פתיחת אסטרטגיה
"רפורמיסטית" לא אלימה מבפנים, אחריה היא עוקבת מאז. זאת לפחות עד מהפכה
ה-30 ביוני 2013 שהפילה את מורסי, דבר שהניע את האחים לעסוק באלימות וטרור באופן
פתוח שכן הם נחשפו באשר לאופיים האמתי ואין להם מה להפסיד.
בזכות הפופולריות של האחים המוסלמים, עשרות שנות טיפוח החברה
המצרית לא היו לחינם – סאדאת, יורשו של נאצר, שחרר רבים מאוד ממספרם מבתי הכלא
והבטיח להקים את השריעה במצרים, מה שהוביל כאמור לסעיף השני בחוקה המצרית, שהפך את
החוק האסלאמי (השריעה) לבסיס העיקרי לתורת המשפט. באופן אירוני, עניין זה הנוגע
לחוקה ועד כמה אסלאמית היא צריכה להיות הוא שיצר קרע גדול בחברה המצרית בימינו,
כאשר מוחמד מורסי - וכל הפלגים האסלאמיסטים – קידמו בתקופת כהונתו תפקידים גדולים
ככל הניתן עבור האסלאם, והציגו כל מי שהתנגד בתור "כופר".
אכן, מחוותו של סאדאת לשריעה לא הספיקה: לאחר שהערים על ישראל
וחתם איתה על הסכם שלום חד צדדי בתמורה להחזרת חצי האי סיני, האחים וארגונים
אסלאמיים אחרים התסיסו כל הזמן נגדו והוא נרצח זמן קצר לאחר מכן בשנת 1981. בעידן
מובארק שבא אחריו הקבוצה שוב הוצאה אל מחוץ לחוק באופן רשמי אם כי חברים עצמאיים
הותרו לפרלמנט. אבל גם המגבלות וגם ההטבות לאחים באו מאוחר מדי: הרוח המחיה של
האסלאם הפכה לפופולרית קבועה, והמעצרים של חברי הארגון כבר לא הספיקו.
לפיכך, לאחר כמעט מאה שנים של אקטיביזם ותעמולה אסלאמית מצד
האחים המוסלמים, תפיסת העולם המצרית, שבמשך מספר דורות חיקתה את המערב כדרך
להצלחה, השתנתה עשור אחר עשור, והפכה אט אט לאסלאמית יותר באוריינטציה. עם מרד
2011, שהחל עם מתונים וחילונים אשר ביקשו דמוקרטיה אמתית, שוחררו כל האסלאמיסטים
מבתי הכלא - כולל הנשיא האסלמיסטי העתידי מורסי - ועד להדחתו הם שלטו בחיי האומה.
לראשונה, זה היה לא רק כפעילות עממית מלמטה, אלא אף קידום האסלאמיזציה מהשלטון
עצמו מלמעלה.
נספח: מטרות הארגון.
מה היא אם כך המטרה הסופית של האחים המוסלמים? סלוגן הארגון
הוא: "אלוהים הוא המטרה שלנו; ספר הקודש הוא החוק שלנו; הנביא הוא המנהיג
שלנו; הג'יהאד הוא דרכנו; המוות למען אלוהים הוא הגבוה ביותר מבין שאיפותינו."
למרות שקבוצות אסלאמיות רבות אחרות התפתחו מאז הקמת הארגון הזה,
רבות מהן נולדו למעשה ממנו. באופן משמעותי לא פחות, כל הארגונים האסלאמיים הסונים
- לרבות אל-קאעידה והטליבאן - רוצים את אותו הדבר כמו האחים: ח'ליפות האוכפת את
השריעה. הם נבדלים זה מזה בעיקר באשר לשיטה להשגת מטרה זו. הג'יהאדיסטים טוענים זה
מכבר כי על ידי התנערות (לפחות רשמית) מאלימות - כלומר הג'יהאד - ובמקום זאת
ההשתתפות בפוליטיקה כדי להשיג כוח מבפנים ולהטמיע את השריעה, בגדו האחים המוסלמים
בקריאה לג'יהאד. זוואהירי, למשל, היה גם חבר האחים המוסלמים כשהיה בן חמש-עשרה,
אולם עד מהרה התפתה לקריאת הג'יהאד, נטש את הקבוצה והצטרף לקבוצות קיצוניות יותר
במצרים, כולל אל-גמא אל-איסלמיה והג'יהאד האסלאמי.
האני מאמין הזה של האחים מציג הצהרה שאפילו הג'יהאדיסט הקיצוני
ביותר יחבק, שכן הוא
לוכד את כל עיקרי הקיצוניות והג'יהאד, מהסוג שמופעל על ידי ארגוני הטרור. באופן
דומה, האתר בשפה האנגלית של האחים מתאר את "עקרונות האחים המוסלמים",
ומציג את השריעה כ"בסיס לשליטה בענייני מדינה וחברה"; ושנית לפעול
לאיחוד "מדינות וארצות אסלאמיות, בעיקר בקרב מדינות ערב, ושחרורן
מהאימפריאליזם הזר." במילים אחרות, איחוד העולם המוסלמי תחת הח'ליפות, שהיא כאמור
מטרת העל. ואכן, מוחמד באדי, המדריך הכללי של האחים שנעצר באוגוסט 2013, הצהיר
בגלוי כי "האימאם [בנא] תיחם את יעדי הדרך ושיטות מפורטות להשגת יעד זה,
הגדול ביותר, החל בתכנית רפורמת האינדיבידואל, ואחריו בניית המשפחה, החברה,
הממשלה, ואז הח'ליפות המודרכת בצדק ולבסוף שליטה בעולם."[3]
רעיון זה של "יעדי מעבר" ומטרות לכל שלב מוצג היטב
בחזון האחים ומשתלב בקלות במילה היחידה המופיעה תחת דגל האחים המוסלמים בעל שתי
חרבות - "להתכונן" - מילה הלקוחה מספר הקודש שלהם: "ותתכנן נגדם את
כל מה שאתה יכול בכוח ועם סוסי מלחמה".
בקיצור, האחים המוסלמים מקדשים עצמם להכנת הדרך לבואה של
הח'ליפות - ואם ההיסטוריה היא מדד כלשהו, הח'ליפות מסוכנת הרבה יותר מכל מדינה
מזרח תיכונית או ארגון טרור: כל כיבושי הג'יהאד, המהווים כ-85% מכל שטחי השליטה של
המוסלמים כיום, התרחשו תחת ח'ליפות, כולל שושלות אומיה, עבאס, וכמובן, המדינה
העות'מאנית הטורקית.
הבנת המניעים של האחים המוסלמים ממשיכה להיות מורכבת לאנשים
במערב, שהתפיסה שלהם במשך מאות שנים הפרידה את התחום הדתי מתחום הפוליטיקה. האם
האחים המוסלמים הם קבוצה פוליטית, או שמא זו קבוצה דתית? המציאות היא שבפועל אין
הפרדה, שכן באסלאם, מבחינה היסטורית ודוקטרינית, הדת היא פוליטיקה. פירוש המילה
"שריעה" הוא פשוט "דרך", כלומר הדרך הדתית להתנהלות. היא
שולטת בכל תחומי חייו של המאמין. הרשויות הדתיות נחשבות ללגיטימיות או לא
לגיטימיות בעיקר אם הן אוכפות את השריעה על החברה או לא. למעשה, מבחינה היסטורית,
לקבוצות הקיצוניות והג'יהאדיסטיות השונות - החל מהאחים המוסלמים - היו סכסוכים עם
הממשלות והשלטונות של מדינותיהם משום שהם לא אכפו את חוק השריעה בחברה.
זוואהירי עזב את הארגון בסוף שנות ה-60 ובהמשך כתב ספר תחת
הכותרת "הקציר המר" המבקר את האחים המוסלמים. הוא טען כי האחים מנצלים
את להטם של הצעירים המוסלמים בכך שהם מגייסים אותם אך לא משתמשים בלהט שלם, אלא רק
לכיוון של כנסים ובחירות; שלא רק שהאחים לא ממלאים את חובתם להילחם עד המוות, אלא
אף הרחיקו לכת ומתארים את הממשלות הכופרות כלגיטימיות, והצטרפו לשורות סגנון
השלטון הבור", כלומר דמוקרטי עם בחירות ופרלמנטים.
אולם, חרף דבריו המבקרים כלפיהם, הזמן חשף כי האסטרטגיה של
האחים המוסלמים לחדור אט אט אל תוך החברה בגישה עממית הייתה יעילה בהרבה מהטרור
הג'יהאדיסטי של זוואהירי ואל-קאעידה, לפחות עד למעצרו של מורסי ותחילת שלטון
א-סיסי, ונראה כי באופן אירוני האסטרטגיה שלהם עובדת טוב יותר כיום במערב התמים
והליברלי. הסבלנות וההתמדה של האחים, בעזרת המשחק הפוליטי, בצירוף של שפה
ופרדיגמות מערביות, התנערות רשמית מאלימות וג'יהאד, הפכו אותם לשחקן לגיטימי בעיני
רבים, עד כדי כך שאפילו הממשל הפתי של ברק חוסיין אובמה בארה"ב הפך לתומך של
מרוסי, אף שהדבר היה פעם אסור.
כתבי הארגון דורשים שלטון עולמי.[4] הם יודעים שבכוח לא יוכלו
להכניע את המערב, אלא יש לרמות אותו ואת הפוליטיקאים שלו, דבר שלא יכול להיות פשוט
יותר בעידן התקינות הפוליטית. אפילו גמאל אל-בנא, אחיו של המייסד, אמר מילים קשות
על התנועה שהקים אחיו באומרו שהיא שוללת כל חופש.[5]
הסלפים של מצרים - שזהים לאל-קאעידה, המדינה האסלאמית וקיצונים
אחרים בכך שהם מבקשים לחקות את הנביא מהמאה ה-7 ואת הג'יהאדיסטים הקדומים שהיו
אלימים ובלתי סובלניים במיוחד - הם על פניו מקרה נפרד. רבים מהם שוחררו מבתי הכלא
בעקבות "האביב הערבי", אולם חרף העובדה שסלפים אלו מייצגים את
המאמינים מהסוג של אל-קאעידה, למרות הבוז הראשוני שלהם למשחק הסבלנות הפוליטי של
האחים המוסלמים, הם ראו בכל זאת, בעקבות ההצלחה של האחים, את הפוטנציאל לרווח
וקידום שאיפותיהם, וכך ניסו "למתן" למראית העין את הגישה שלהם. כך, בעוד
שהמפלגה שלהם התמודדה בבחירות 2012 במצרים ופעלה למעשה במסגרת
"דמוקרטית" ושיחקה את המשחק הפוליטי, הם כמעט ולא הסתירו את העובדה שהם
רואים בדמוקרטיה ובבחירות אמצעי בזוי למטרה אחת בלבד - חוק השריעה. חלק מהם ביקשו
בגלוי לבצע הונאת בחירות על מנת לוודא כי מועמד אסלאמיסטי ינצח; אחרים הציגו את
הבחירות כסוג של ג'יהאד ואמרו שמי שמת במהלך ההצבעה למען המטרה הופך לשחיד. שלא
כמו האחים, שחבריה למדו להפעיל על אומנות הטקייה במשך עשרות שנים והיא הפכה כמעט
לטבע שני עבורם, הסלפים - שחולקים את אותה אידאולוגיה כמו אל-קאעידה והמדינה
האסלאמית, עדיין לא למדו לגמרי את המשחק, והם פשוט כנים מדי ביחס למטרות והאופי
האמתי שלהם.
זה אולי אירוני אך לא מפתיע שהאויבים הגדולים ביותר של האחים
המוסלמים בתקופה הנוכחית הם לא ממשלות מערביות ליברליות או כל מיני קבוצות נאיביות
לזכויות אדם אלא המצרים עצמם, כולל הרבה מאוד מוסלמים אחרים. ועדיין, כפי שהוכיחו
בחירות 2012, מעט יותר ממחצית מהמצרים תומכים בתנועה זו, ובכך למעשה גם בשריעה, אם
כי קרוב לוודאי כי היו לא מעט הונאת בבחירות אלו. רבים מהמצרים, שהיו רגילים לצד
ההומניטרי של האחים המוסלמים - בדומה לארגון הבת שלהם תנועת החמאס – תמכו בהם
במידה גדולה בזכות התכניות החברתיות שקודמו רק על מנת לזכות בפועל בתמיכה העממית -
לא התעניינו למעשה בסדר היום האסלאמיסטי של הארגון; לאחרים, אג'נדה אסלאמיסטית
פירושה טוב וצדק.
חודשים ספורים בלבד לאחר שמורסי התמנה לנשיא, הוא החל להחליף
בעלי תפקידים ממשלתיים ותקשורתיים רבים בחברי האחים. גרוע מכך, הוא הציג חוקה חדשה
שיש בה מרכיב אסלאמיסטי חזק. מבקרים רבים שלה ציינו כי הניסוח היה תמיד דו-משמעי,
אך בכל המקרים, השריעה הוצגה בתור הבורר האולטימטיבי. לפיכך, מצרים רבים קמו נגד
מורסי, וטענו כי מצרים אינה "ארגון האחים". בשלב מסוים כוחן של ההתקפות
והביקורות הוציא אותו מהארמון הנשיאותי בחסות החשכה. הסיבה העיקרית לכך שמצרים
כאלה נגעלו ממורסי הייתה קשורה פחות לאסלאמיזם ויותר לעובדה שהמצרים עדיין סבלו
כלכלית וחברתית, למעשה אפילו יותר מאשר תחת מובארק. בהתאם לזאת, מורסי נתפס יותר
ויותר כמעוניין יותר להעצים את קבוצתו ואת סדר היום האסלאמיסטי מאשר להטיב עם
המצרים, ואחד המנהיגים של הארגון אף נתפס פעם אומר "לעזאזל עם מצרים",
מה שמעיד שהאינטרסים של מצרים הם משניים לאינטרסים של הדת. לבסוף, כאמור, התסיסה
הגיעה לשיאה עם המהפכה הצבאית של ה-30 ביוני 2013 והדחתו של מורסי.
בפעם הבאה נדון בהיסטוריה וההשפעה המודרניים של הארגון.
[1] https://www.egypttoday.com/Article/2/54557/How-Abdel-Nasser-described-Muslim-Brotherhood
[2] https://govinfo.library.unt.edu/911/report/911Report_Ch2.htm
[3] https://iamiranaware.wordpress.com/2012/01/13/the-brotherhoods-true-itinerary/
[4] https://www.youtube.com/watch?v=kklN7kCiQm0&feature=youtu.be
[5] https://www.youtube.com/watch?v=mTVBohQKfh4
