היהודים תחת העותמאנים, הקדמה: הגעת מגורשי ספרד.

היהודים תחת העותמאנים, הקדמה:

הגעת מגורשי ספרד.

בעבר שוחחנו מספר פעמים וברחבה בנושא מיתוס "תור הזהב" לכאורה של יהודי אנדלוסיה וספרד הכבושה. בפעם הבאה נקיים דיון נרחב ומעמיק יותר גם באשר לגורלם של יהודי האימפריה העותמאנית, ובכך נחשוף מיתוס נוסף באשר ל"תנאי המחיה הנוחים" יחסית של הד'ימים היהודים גם בשטחי אימפריה זו. אולם לפני כן, נדון הפעם ברקע, נציג בקצרה את הגעת מגורשי ספרד, וכן את התמצית ומספר נקודות באשר ל"תור הזהב" העותמאני עליהן נדון כאמור בהרחבה בחלק הבא.

הכיבוש הג'יהאדיסטי הברוטלי של אנדלוסיה בידי שושלת אל-מוואחידון הבֶּרְבֵּרִית במאה ה-12 הוביל לאפליה ופגיעה עוד יותר בגדולה במיעוטים הדתיים של ספרד הכבושה אפילו בהשוואה לתקופת ממלכות הטָאִיפָה או תקופת שושלת אל-מוראביטון. התוצאה הייתה הגירה מסיבית של יהודים לממלכות הנוצריות של איבריה, בזמן שרבים אחרים הומרו בכוח לדת הכובשת הן באנדלוסיה והן בצפון אפריקה אשר הייתה גם כן תחת שליטתה של שושלת זו.[1]

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-13, מלך אראגון חיימה הראשון, במיוחד, העניק מקלט ויצר מדיניות הגנה על היהודים אשר מצדם יכלו להתנהל בחופשיות, וכן העניק את סטטוס ההתאזרחות לכל היהודים שהגיעו דרך הים או היבשה והתיישבו ב-ולנסיה, קטלוניה, ו-מיורקה. בין המסמכים שכתב השתמר מכתב המאשר ב-1247 מעבר חופשי ל-ולנסיה לשתי משפחות יהודיות מ-סיג'ילמסה. זמן קצר לפני כן, יהודים אשר אולצו על-ידי המזרח תיכונים להמיר את דתם קיבלו ממנו אישור לחזור לדתם המקורית במידה וירצו בכך.[2]

עם זאת, בשנים 1367-1417 חוו יהודי ספרד רדיפות ופוגרומים אשר גרמו לרבים מהם לעזוב את יהדותם ולהפוך לאנוסים. לפי בנציון נתניהו, במפקד האוכלוסין של 1480 מספרם של האנוסים היה מעל ל-600 אלף.[3] מחקרים אחרים מראים כי מספרם הכולל של היהודים לא היה גדול במיוחד, ולפי חישובים מסוימים אפילו מתחת ל-50 אלף הן באנדלוסיה והן בספרד הקתולית.[4] בכל מקרה, למעט אזורים בדרום, עד 1480 שחררו הקתולים את רוב ספרד וספגו אליהם אוכלוסיות יהודיות ומזרח תיכוניות רבות. לאורך השנים, גרמו המזרח תיכונים דרך הונאת ה-תקייה לפיגועים, פוגרומים ומקרי טבח ורצח רבים נגד הנוצרים והיהודים ואף שיתפו פעולה עם השלטונות המזרח תיכוניים העוינים באפריקה ובמזרח. כתוצאה מכך, לשם חשיפת המבצעים, הקימו מלכי ספרד פרננדו ואיזבלה את האינקוויזיציה ומינו את האינקוויזיטורים הראשונים ב-27 בספטמבר 1480. אולם האינקוויזיציה, שבראשה אף עמד צאצא לאנוסים, לא הסתפקה בכך ופעלה במסגרת תפקידה באכזריות גם נגד היהודים, או ליתר דיוק אנוסים אשר נאמנותם לנצרות הייתה מוטלת בספק. הקנאות הזאת החריפה עם הזמן, עד שב-1492 "צו אלהמברה" גזר את הגירוש של יהודי ספרד. יחד עם זאת, בניגוד לדעה הפופולרית, לפי המחקרים, עד 1499 רק מיעוט קטן של יהודים החליט לעזוב, בזמן שהרוב החליטו להמיר את דתם שכן נראה כי המציאות ההיסטורית היא שצו הגירוש של 1492 אכן נועד בעיקרו לשכנע את היהודים להתנצר, לא לעזוב את חצי האי.[5]

לפי הערכות מסוימות, בין 40 ל-50 אלף יהודים גורשו במהלך העשור האחרון של המאה ה-15, אך בניגוד לטענות שונות, לא יותר ממחצית מהם עברו לחיות תחת סולטנות האימפריה העותמאנית. ההגירה לשטחי האימפריה הזאת הייתה אטית ובשלבים. מגורשים רבים היו מאזור קו חוף הים התיכון של ספרד, אולם רובם עברו למדינות השכנות של הממלכה הקתולית. חשוב לזכור שבתקופה זו, ובמיוחד במצבם, לא היה זה פשוט לארגן מסעות ימיים בממדים גדולים לעשרות אלפי אנשים, אך חשובה מכך הייתה התפיסה שהיהדות הינה נסבלת במדינות שליד ספרד ולכן אין צורך במסע הארוך למזרח. הסובלנות הציבורית ליהדות הייתה עדיין קיימת גם בפורטוגל ו-נווארה (כמו גם פרובאנס) ועל כן רבים גם כלל לא עזבו את חצי האי או האזור, אלא בעיקר היו אלו קהילות שישבו קרוב לחוף הים התיכון אשר נאלצו להשתמש בספינות. בין 1492-1493 כ-10 אלף יהודים עזבו את אזור קו החוף של אראגון, אם כי רבים מהם היו גם מקסטיליה. אפשר כי בזמן הגירוש היו כ-70 אלף יהודים בקסטיליה וכנראה שכמחציתם גורשו, אולם חשוב לזכור כי יהודים רבים חזרו לביתם גם לאחר הגירוש, ועל כן בפועל מספר מגורשי קסטיליה היה אולי כ-30 אלף. יחד עם אראגון אנו מגיעים לעד 50 אלף מגורשים.[6]

רבים יודעים שמצבם של היהודים המגורשים שהתיישבו בשטחי האימפריה העותמאנית היה נוח, לפחות בהתחלה. אולם לא רבים מודעים לכך שהיהודים שהגיעו לערים כגון סלוניקי או קונסטנטינופול נכנסו למעשה לוואקום שהשאירו מאחוריהם היהודים המקוריים שנספגו אל תוך האימפריה העותמאנית לאחר שזו כבשה את האימפריה הביזנטית. היהודים הביזנטיים היו נתונים למקרי טבח, פוגרומים, שעבוד ולגירוש שהתרחשו בעיקר במהלך מסעות הג'יהאד האדירים בראשית המאה ה-15.

מי שחשף את מיתוס יהודי האימפריה העותמאנית היה ההיסטוריון פרופ' יוסף הקר מהאוניברסיטה העברית, אשר חקר את גורלם במהלך הסיפוח המוקדם של מגורשי ספרד אל תוך האימפריה במאות ה-15 וה-16. מחקריו מטילים ספק בתפיסה הלא-ביקורתית לפיה הייתה מראשיתה "החוויה היהודית" באימפריה העותמאנית "רגועה, שלווה ופורייה". הקר מציין: "נראה לי כי יש לשנות את התפיסה המקובלת הזו על יחסים טובים בעקביות בין העותמאנים ליהודים במהלך המאה ה-15 לנוכח מחקרים ומנוסקריפטים חדשים".[7]

היהודים, כמו גם התושבים האחרים של האימפריה הביזנטית, סבלו רבות מכיבושי הג'יהאד העותמאני וממדיניות הקולוניזציה ומערכת טרנספר קבוצות האוכלוסייה המכונה "סורגון" (Surgun). הדבר מסביר למעשה את היעלמותן של כמה קהילות יהודיות, לרבות יהודי סלוניקי המקוריים, והקמתן מחדש מאוחר יותר על ידי מהגרים יהודים אחרים מספרד. הקר כותב:

"ברשותנו מכתבים שנכתבו על גורלם של יהודים שעברו כיבוש עותמאני זה או אחר. באחד המכתבים שנכתב לפני שנת 1470, ישנו תיאור של גורלו של יהודי כזה וקהילתו, שלפי תיאורו נכתב ברודוס ונשלח לכרתים, וכי גורלם של היהודים לא היה שונה מזה של הנוצרים. רבים נהרגו; אחרים נלקחו בשבי, וילדים הובאו לדוושירמה [שועבדו והומרו בכוח לאסלאם] ... כמה מכתבים מתארים את העברתם של היהודים השבויים לאיסטנבול כשהם מלאים בתחושות אנטי-עותמאניות. יתרה מזאת, יש לנו תיאור של גורלו של רופא ופרשן יהודי מ-וריה [מערבית לסלוניקי] שנמלט ל-כלקיס כאשר גורשה קהילתו לגלות בשנת 1455. הוא מספק לנו תיאור של הגולים ומעברם הכפוי לאיסטנבול. בהמשך אנו מוצאים אותו באיסטנבול עצמה, ובדרשה שמסר שם בשנת 1468 הוא הביע בגלוי את רגשותיו האנטי-עותמאניים. יש לנו גם כמה הוכחות לכך שיהודי קונסטנטינופול סבלו מכיבוש העיר וכי כמה מהם נמכרו לעבדות."[8]

על כל אלו נדון בהרחבה בחלק הבא, אולם הפעם נציין כמה מעיקרי מסקנותיו של הקר: ראשית, בעשורים הראשונים שלאחר נפילת קונסטנטינופול התפתח סנטימנט אנטי-עותמאני חזק מאוד בקרב היהודים הביזנטיים. סנטימנט זה הוצהר באופן בוטה במקרים מסוימים אפילו בתוך קונסטנטינופול הכבושה עצמה, אך במידה גדולה בהרבה בקרב היהודים המרוחקים ממנה. שנית, המדיניות של מהמט השני כלפי הלא-מוסלמים אפשרה התפתחות כלכלית וחברתית בקרב יהודי האימפריה, בעיקר בקונסטנטינופול. עם זאת, מדיניות זו הופסקה בתקופת יורשו באיזיט השני וקיימות עדויות שבמהלך תקופתו היהודים סבלו הן מהמרה כפויה לאסלאם והן ממגבלות קשות בחיים הדתיים. שלישית, המדיניות של מהמט השני והקליטה המוצלחת של באיזיט השני של יהודי גירוש ספרד גרמו לכותבים היהודים של המאה ה-16 להתעלם מההרס המוחלט ממנו סבלו יהודי ביזנטיון המקוריים במהלך כיבושי הג'יהאד העותמאני, מקרי גירושי הסורגון של מהמט השני, והדיכויים הקשים המאוחרים יותר של היהודים בידי אותו באיזיט השני וכן יורשו סלים הראשון.

נציין הפעם עוד גם שחשוב לזכור כי התקנות השלטוניות כלפי אוכלוסיות הד'ימי יושמו גם כלפי כלל היהודים העותמאנים ללא קשר בין אם הוגדרו כ"סורגון" - מנודים מגורשים - או לא. איש הדת הראשי (שייח' אל-אסלאם) של הסולטן מהמט השני, מולה ח'וסרו, הבהיר את העקרונות המנחים ואת ההוראות הנקודתיות של תקנות תאולוגיות-משפטיות אלה - התואמות לחלוטין למשפט הסוני. ח'וסרו כותב על הג'יזיה - מס שהוא למעשה כופר דמים שנדרש במקום הרג "הכופר" והחרמה מוחלטת של רכושו: הג'יזיה נאספה באופן קבוע (לרוב מדי שנה), ובאופן אישי המעניק בצורה מכוונת לנבדקים השפלה עקב אמונתם "הלא מושלמת", בקנה מידה אחד עם פסוק 9:29 בספר הקודש של הגובים.[9] במסגרת כתיבתו של ח'וסרו יש התייחסות מיוחדת ליהודים:

"גובה המס [ג'יזיה] נדרש גם לטלטל את בגדיו של המשלם באומרו 'שלם את הג'יזיה הו ד'ימי' ... גובה המס יכול גם לומר, "הו יהודי, אויב האלוהים, שלם!".[10]

יתר על כן, בהתאם לתקנות המשפטיות של דתו, כותב ח'וסרו כי חל על הד'ימי איסור נשיאת נשק, הגבלות על צורות הלבוש, דרכי נסיעה, שכונות ומגורים אשר היו רלוונטיות לעבודה של גובה הג'יזיה ואשר היוו את הבסיס למערכת הד'ימי:

אסור לבנות בתי כנסת או כנסיות או מקדשי אש [זורואסטרים]. המונח בית כנסת [קניסה] מציין מקום של פולחן ליהודים, בעוד שכנסיה [באילה] מצביעה כמובן על מקום פולחן לנוצרים.[11]

מערכת הד'מי העותמאנית - התואמת לכל הגרסאות האחרות של חברות המבוססות משפטית על השריעה - העניקה ליהודים, כמו לכלל הד'ימי, שתי מגבלות משפטיות בסיסיות אשר שללו הגנה בטיחותית או פיצוי במקרה של פגיעה מידי אדם מהדת השולטת: איסור לשאת נשק ואי קבילותן של ראיות משפטיות כאשר הנפגע הוא ד'ימי.[12] למעשה, אפילו הרפורמות ו"ההקלות" שנכפו על האימפריה העותמאנית בידי המעצמות האירופאיות בעשורים האחרונים של קיומה וכן סביב מלחמת העולם הראשונה לא הצליחו להקל על האפליה המשפטית הממוסדת הזאת באופן מהותי, והאוכלוסייה הארמנית, למשל, המשיכה להיפגע.[13]

שורה של חקירות קונסולריות אירופיות נרחבות שנערכו ברחבי האימפריה העותמאנית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 אישרו את ההשפעה המזערית והלא קיימת כמעט של רפורמות אלה בדבר זכותם הבסיסית של יהודים ונוצרים להציג ראיות משפטיות בבתי משפט אסלאמיים. עדויותיהם של המיעוטים הדתיים המשיכו להידחות לחלוטין בבתי המשפט הפליליים הקטנים, והתקבלו רק בבתי המשפט הגבוהים ורק כאשר אוששו על ידי מוסלמי.[14]

[1] Mercedes Garcia-Arenal, “Jewish Converts to Islam in the Muslim West”, Israel Oriental Studies, Vol. 17, (1997), pp. 227-48, at p. 239.

https://www.academia.edu/1383831/Jewish_Converts_to_Islam_in_the_Muslim_West

[2] ibid.

[3] Benzion Netanyahu, The Marranos of Spain, Cornell University Press, 1999, p. 248.

[4] Isaac Baer, Historia de los judíos en la España Cristiana, Altalena, 1981; Serafín Fanjul, La quimera de al-Andalus, Siglo xxi, 2004, p. 35.

[5] Henry Kamen, ‘The Mediterranean and the Expulsion of Spanish Jews in 1492’, Past and Present, Vol. 119(1), (1988), pp. 30-55.

[6] ibid.

[7] Joseph Hacker, 'Ottoman Policy Toward the Jews and Jewish Attitudes toward the Ottomans during the Fifteenth Century', in B. Braude and B. Lewis (eds.), Christians and Jews in the Ottoman Empire: the Functioning of a Plural Society, Holmes & Meier Publishers, 1982, pp. 117-126 at p. 117.

[8] ibid., p.120.

[9] https://quran.com/9/29

[10] https://www.altafsir.com/TafaseerList.asp?ispostback=true&ddlSora=9&ddlAyah=0&page=3

[11] https://archive.org/details/NicolaMelisMollaHusrevOttimizzato/page/n5/mode/2up

[12] Joseph Schacht, An Introduction to Islamic Law, Clarendon Press, 2010, p. 131.

[13] Roderic H. Davison, “The Armenian Crisis, 1912–1914”, The American Historical Review, Vol.53(3), (1948), pp. 481–505.

[14] Vahakn Dadrian, Warrant for Genocide: Key Elements of Turko-Armenian Conflict, Routledge, 2017, p. 17.