מה היו הגורמים והסיבות למסעות הצלב? חלק ב'.
מה היו
הגורמים והסיבות למסעות הצלב? חלק ב'.
בחלק א' ראינו כיצד קרוב ל-500 שנים של תוקפנות בלתי פוסקת
וכיבושי הג'יהאד גרמו בסופו של דבר לנוצרים במערב להגיד "עד כאן"
ולהוציא לפועל תגובת הנגד הנקראת "מסעות הצלב". שוחחנו על מספר דוגמאות
לתוקפנות זו, כגון כיבוש צפון אפריקה, סיציליה וספרד, חיסול הנצרות במזרח ובאסיה
הקטנה, הרס הכלכלה הימית ותפיסות העבדים בצפון הים התיכון, נפילת שלוש מחמשת ערי
פנטארכיה, והפשיטות והביזה אל תוך איטליה וצרפת. הפעם נדון בהרחבה בצורה נקודתית
יותר באירועים האגרסיביים שקדמו למסעות ההגנתיים של הצלבנים.
כפי שציינו בחלק הקודם, קיימות לא מעט טענות, תוך התעלמות
מהיעלמות הנצרות הגדולה במזרח והעובדה ש-85% משטחם של המזרח תיכוניים כיום הם
למעשה אזורים שנכבשו תחת מסעות הג'יהאד, שעד למסע הצלב הראשון בסוף המאה ה-11
היחסים בין הדתות היו שלווים ומאופיינים בדו-קיום; כי היו אלו השאיפות
"האימפריאליסטיות" של האפיפיורות ומלכי אירופה אשר פיתחו בעצם את האיבה
והעוינות בין התרבויות בכך שגרמו ל"מלחמת הקודש" המזרח תיכונית ולחוסר
האמון ההדדי הנמשך עד היום.[1] ספר לימוד לילדי בית ספר באוסטרליה אף חשב לנכון
לציין כי הטרוריסטים שביצעו את פיגועי 9/11 בארה"ב לא היו שונים
"מהטרוריסטים" הצלבנים אשר תקפו את ירושלים.[2]
מה, לעומת זאת, המציאות ההיסטורית מראה לנו? הנביא המזרח תיכוני
מת במְדִינָה בשנת 632. מסע הצלב הראשון, הנועד לשחרר את המקומות הקדושים במזרח
ולהבטיח מעבר בטוח לעולי רגל, יצא רק 463 שנים מאוחר יותר. וכל השנים הללו לא
התאפיינו ב"שלום הדדי". למדינות הנוצריות באזור הים התיכון הייתה זו
תקופה של פלישות קבועות ועקובות מדם הן מהים והן מהיבשה. הפשיטות מתוך הבסיסים
המזרח תיכוניים הכבושים בים התיכון ובאדריאטי לוו בתפיסת שלל - זהב, כסף, אבנים
יקרות וכמובן עבדים, וכן בהשמדת כנסיות, מקומות וחפצים קדושים לנצרות, תוך טבח
והמרה דתית כפויה בכל המקומות שנתפסו. עד אמצע המאה ה-7, כל האזורים סביב הים
התיכון, בכל שלושת היבשות, היו נוצריים. הקהילות הנוצריות והיהודיות במזרח, לרבות
אזורי ערב והאימפריה הפרסית, פרחו ושגשגו עד לשלב זה.
תוך שנים בודדות לאחר מות הנביא החלו פלישות בלתי פוסקות אל
שטחי האימפריה הביזנטית, אשר לחוסר מזלה הקדישה בתקופה היסטורית זו יותר משאבים
לנושאים דתיים מאשר הגנתיים-צבאיים. בשנת 633 אזור מסופוטמיה נפל לג'יהאד. מספר
שנים מאוחר יותר גורל דומה הגיע גם לאימפריה הפרסית (הסאסאנית), כאשר המלך האחרון
שלה - יזדגרד השלישי - נאלץ לברוח לאזור אוזבקיסטן, שם נרצח. בשנת 635 נפלה דמשק,
ובשנת 638 היה זה תורה של ירושלים. כל זאת במשך כ-6 שנים בלבד לאחר מות הנביא.
הכיבוש של אלכסנדריה ב-643 סימל את סופה של 1000 שנות התרבות
ההלנית במצרים, תרבות שהעשירה פעם את כל המזרח התיכון בהשכלה ותרבות מתקדמת.
למעשה, בשלב ההיסטורי הזה, הכיבוש של אלכסנדריה היה חשוב לא פחות מהנפילה של
קונסטנטינופול בידי העותמאנים 800 שנים מאוחר יותר.[3]
קפריסין נכבשה ב-648 ובירתה נהרסה, וב-663 היה זה תורה של
רודוס. עד 698 כל צפון אפריקה כבר הייתה בידי הפולשים.
ב-711 יצאו הג'יהאדיסטים מטנג'יר וחצו את 13 הק"מ במצר
גיברלטר אל תוך ספרד. תוך עשר שנים הם הפילו את השליטים הקתולים הויזיגותים, כבשו
את סרגוסה וכבר החלו להביט אל עבר דרום צרפת. ואכן, ב-720 נפלה גם נרבון. בורדו
נבזזה והכנסיות שלה נשרפו ב-732. הבזיליקה מחוץ לפואטייה הושמדה, והפולשים, תחת
פיקודו של עבד א-רחמן, המשיכו לכיוון טור לבזוז את עושרי המקומות הקדושים. הנוצרים
הפרנקים, תחת פיקודו של קרל מרטל, הצליחו לעצור את הכוח הפולש, אם כי ההתקפות על
אזורי דרום צרפת נמשכו, וב-734 נכבשה אביניון. ליון נבזזה ב-743. רק ב-759 הם
גורשו לבסוף מנרבון, אולם מרסיי נשדדה על ידם ב-838.
התקיפות אל תוך איטליה הפכו לדבר שבשגרה כבר מתחילת המאה ה-9
ועד תחילתם של מסעות הצלב. האי פונזה והאי איסקיה נבזזו, וב-813 כך גם
צ'יוויטווקיה, נמל רומא שנבנה עוד בימי טריינוס.
ב-826 גם כרתים נפלה למזרח תיכונים, אשר השתמשו בה כבסיס פעולה
לפשיטות אחרות עד 961. החל מ-827 החלו פשיטות בלתי פוסקות לסיציליה. הפולשים תפסו
את מסינה ושלטו במצר החל מ-842, ולבסוף השתלטו על כל האי ב-859 לאחר שתפסו את העיר
אנה.
ב-836 ניצלו המזרח תיכונים סכסוכים פנימיים בתוך איטליה על-מנת
להתחיל מאה שנים של פשיטות לאורך האדריאטי, לרבות הרס אנקונה, ולאורך נהר ה-פו.
מגדלים שנבנו בדרום נאפולי במאה ה-9, אשר נועדו להזהיר את התושבים המקומיים מציים
עוינים הבאים מצפון אפריקה או אזורים כבושים בסיציליה, עומדים עד היום.
העיר בארי נפלה למנהיג הבֶּרְבֵּרִי חלפון ב-840. השודד המזרח
תיכוני הידוע לשמצה אל-מופאראג' בין סלאם ויורשו, בֶּרְבֵּרִי בשם סוודן, שלטו בין
853 ל-871 בכל חוף בארי עד רג'ו די קלבריה, והפעילו טרור נגד דרום איטליה. הם
הצליחו לבזוז את מנזר סנט אנג'לו בגרגנו, ואף העניקו לעצמם את התואר
"אמיר" ובכך עצמאות מהאמיר של פלרמו הכבושה.
נאפולי הצליחה אומנם להדוף מתקפה מזרח תיכונית ב-837, אולם
לרומא לא היה מזל דומה, שכן ב-846 נחת כוח צפון אפריקאי באוסטיה, אזור שפך נהר
הטיבר. הכוח כלל 73 ספינות, 11 אלף לוחמים ו-500 סוסים. המקומות הקדושים ביותר
לנצרות מחוץ לירושלים, קברם של פטרוס הקדוש ופיטר הקדוש, חוללו והבזיליקות שלהם
נבזזו. כך גם בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו וכנסיות ומקומות קדושים וציבוריים
נוספים. אפילו בתקופת הפלישות הברבריות לא ראו הרומאים פראיות אכזרית שכזאת.
שלוש שנים מאוחר יותר, יצר האפיפיור לאו הרביעי ברית עם נאפולי,
גאטה ו-אמאלפי, וכאשר חזרו הסרצנים לאזור שפך הטיבר ב-849, בעלי ברית אלו הצליחו
להניס אותם, במידה גדולה בזכות סערה שפגעה בצי הפולש. האפיפיור נאלץ גם הוא לבנות
חומות מסביב לוותיקן, אשר נקראו על שמו (Mura Leonine). בניית החומות האדירות הסתיימה ב-852, וגם הן עדיין עומדות עד היום
והופכות את הוותיקן למדינה היחידה בעולם שמוקפת חומה.
טאראנטו ו-פוליה הדרומיות נכבשו ב-846 ועד 880. מלטה נכבשה
ב-870. האימפרטור לואי השני הצליח ב-871 לשחרר את בארי, בירת הסרצנים בתוך איטליה,
וב-872 לנצח צי פולש ליד קפואה. כל זאת עדיין 223 שנים לפני מסע הצלב הראשון. לואי
השני הבין את הצורך "לגרש את [הפולשים] מאירופה"[4], אך עדיין לא היה
בתקופתו שום מסע צלב באופק. בכל מקרה, ברור שתקופה זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות שלווה.
יתר על כן, חשוב לזכור שגם האימפריה הביזנטית במזרח הייתה נתונה
לתקיפות בלתי פוסקות בתקופה זו. קונסטנטינופול הותקפה ב-673 ובמשך חמש השנים הבאות
ניסו המזרח תיכונים, דרך הים והיבשה, לפרוץ את חומות העיר. הג'יהאדיסטים חזרו שוב
ב-717, מעודדים מהצלחתם בספרד, אולם האימפרטור לאון השלישי האיסאורי, במידה רבה
בעזרת נשקו המיוחד "אש יוונית", הצליח לעמוד מול התוקפנות הג'יהאדיסטית.
עם זאת, חרף הצלחתו הצבאית, מדיניותו של לאון גרמה לפיצולים פנימיים ובכך להיחלשות
האימפריה המזרחית.
ב-873 הפולשים הרסו לחלוטין את קלבריה. במהלך שנות ה-70 של המאה
ה-9 האפיפיור יוחנן השמיני עשה ככל יכולתו לבקש עזרה מכל מי שיכול היה לפנות אליו,
שכן ההרס בדרום איטליה היה חסר תקדים ואף רומא עצמה הייתה מאוימת. במשך שנתיים החל
מ-879 שילם דוכס ספולטו סכום כופר אדיר למזרח תיכונים על מנת למנוע מהם להתקיפו.
ב-881 נכבשה מצודה ב-גריליאנו צפונית לנאפולי, ובמשך 40 שנים בזזו הפולשים את
הסביבה הכפרית של האזור. ערים נוספות לא רחוק מרומא היו בשליטה זרה ב-882 גם כן.
סירקוזה נכבשה ב-878 לאחר מצור ממושך בו רוב הנוצרים נטבחו.
העיר, שהייתה עד אז בשליטה ביזנטית, נבזזה ונהרסה, ובכך אפשרה גישה לערים איטלקיות
נוספות. ב-880 שלחו הביזנטים כוח ימי אשר ניצח את הסרצנים ליד נאפולי, אך הללו לא
הפסיקו את תוקפנותם ופנו שוב לדרום צרפת וצפון איטליה, לאחר שהקימו בסיסי פעולה
באלפים לא רחוק מטולון, אותה כבשו ב-889. הם נשארו באלפים עד 972, כאשר במהלך כל
אותו הזמן הפעילו טרור נגד עולי הרגל. הרצח הגדול של עולי הרגל האנגלים ב-921[5]
התרחש עדיין 174 שנים לפני מסע הצלב הראשון.
דמטריאס, עיר בתסליה, מרכז יוון, נבזזה ונהרסה ב-902, וסלוניקי,
העיר השנייה בחשיבותה של האימפריה הביזנטית, נכבשה ב-904. אמסיה, המטרופולין
של פונטוס באסיה הקטנה, נכבשה ב-887, כמו גם ערים נוספות. הבישוף של אמנסיה פנה
לעזרה לאפיפיור בנדיקטוס הרביעי, אשר קיבל אותו בשמחה והעביר דרישה לכל הגורמים
הנוצריים לעזור לשורדים הנוצריים של הכיבוש.
ב-905 הרסו הסרצנים את כנסיית סילבה קנדידה לא רחוק מרומא.
ב-935 הם כבשו את ג'נובה כחלק מהמערכה לליגוריה. ב-976 מנהיג השושלת הפאטמית
במצרים החל במערכה נוספת נגד דרום איטליה. בתחילת המאה ה-11 פשטו הסרצנים על חופי
איטליה מפיזה ועד רומא מהבסיסים שהקימו בסרדיניה הכבושה. ב-1010 הם כבשו גם את
קוזנצה בדרום. סרדיניה שימשה אותם רבות במהלך השנים הללו, שכן ממנה יצאו
הג'יהאדיסטים ששרפו את פיזה, שהשתלטו על לונה באלפים של טוסקנה ואשר פגעו במקומות
רבים נוספים. רק הצי של האפיפיור בנדיקטוס השמיני הצליח לבסוף לעצור את הפולשים
הללו, אשר בתגובה לתבוסה צלבו את הנוצרים של סרדיניה.
ב-1003 מזרח תיכונים מספרד הכבושה בזזו את אנטיב בדרום צרפת.
ב-1005 ו-1016 עשו דבר דומה לפיזה, וב-1020 לנורבון.
463 השנים
שבין מותו של הנביא למסע הצלב הראשון לא היו תקופת שלום ואחווה. הדבר היה נכון
במיוחד לגבי הנוצרים שחיו באזורים הכבושים. אלו, שקיבלו את סטטוס הד'ימים, חיו
בתנאים הנחותים ביותר בביתם לשעבר ושילמו את הגי'זיה. המאה שקדמה למסע הצלב הראשון
הייתה נוראית עוד יותר. ב-1009 מנהיג השושלת הפאטמית במצרים הורה על הרס כנסיית
הקבר. במשך 11 שנים היה איסור על הנוצרים להתקרב אפילו להריסות.
בתחילת המאה ה-5 היו 700 בישופים קתוליים בצפון אפריקה.[6]
באמצע המאה ה-10 נשארו כ-40. באמצע המאה ה-11 הם כבר היו 5 בלבד. ב-1076 רק 2.[7]
באותה השנה השתלטו הסלג'וקים הטורקים על ירושלים, דבר שהפך את העלייה לרגל לקשה
עוד יותר, ומס כבד
עוד יותר הוטל על המבקרים. נוצרים שבכל זאת עשו את העלייה לרגל, לעתים קרובות
נרצחו, נשדדו או נלקחו לעבדות.
כך, במרץ 1095 זימן האפיפיור אורבנוס השני את ועידת פיאצ'נצה,
בה הציגו נציגי ביזנטיון את הסכנות לנצרות ואת הקשיים הרבים שלהם מול הג'יהאדיסטים
במזרח.[8] הם חזרו על הפנייה של האימפרטור הביזנטי למלכי אירופה לבקשה לעזרה צבאית
נגד הפולשים. לקראת סוף אותה השנה, בוועידה נוספת בקלרמון שבצרפת, קרא האפיפיור
לצאת למסע לשחרר את המקומות הקדושים במזרח. כמעט 500 שנה לקח לנוצרים להתאחד ולצאת
להגנת אמונתם, וכן חייהם.
[1] John Esposito, Islam: the Straight Path, 3rd ed. OUP, 1998, p. 58.
[2] Civilizing influence of previous wars fought between East and West, The Weekend Australian, March 18-19, 2006.
[3] H. Daniel-Rops,The Church in the Dark Ages, J.M. Dent and Sons, London, 1959, p.336.
[4] ibid., p. 472.
[5] The annals of Flodoard of Reims, 919-966 / edited and translated by Steven Fanning & Bernard S. Bachrach, 2004.
[6] Daniel-Rops, pp. 340, 344.
[7] The Register of Pope Gregory VII, 1073–1085: An English Translation H. E. J. Cowdrey (ed.), Oxford University Press, 2002.
[8] Steven Runciman, A History of the Crusades, vol. 1, p. 105.
