דיוויזיית אס אס "סקנדרבג".

דיוויזיית אס אס "סקנדרבג".

ב-7 באפריל 1939 פלשו הכוחות האיטלקיים וכבשו את אלבניה, דבר שאילץ את המלך זוגו הראשון לברוח ליוון. האיטלקים ראו בה עתה חלק ממלכתם ופתחו בתכנית קולוניאלית והבאת אלפי מתיישבים מבחוץ. מפלגה פשיסטית אלבנית הוקמה לפי המודל האיטלקי. הצבא האלבני הורכב כעת משלוש חטיבות חי"ר של 12,000. ב-28 באוקטובר 1940 פלשו האיטלקים ליוון מאלבניה עם 10 דיוויזיות איטלקיות וצבא אלבניה אך כשלו במשימתם, דבר שהוביל לתמיכה צבאית ישירה של גרמניה וכיבושה של יוון ביוני 1941.

ב-6 באפריל 1941 פלשו גרמניה הנאצית ובנות בריתה ליוגוסלביה, הכניעו אותה, ולאחר מכן פירקו אותה וחילקו את אזוריה. מעצמות הציר הקימו את "אלבניה רבתי" על חשבון אזורי סרביה ומונטנגרו. גם קוסובו הייתה לחלק מ"אלבניה החדשה". בשלבים הראשונים של כיבוש קוסובו, הוקם כוח משטרה של כאלף אלבנים קוסובריים וכוחות פרה-צבאיים אלבניים באותו המספר (Vulnetara). המשטר האיטלקי עודד את קידומה של קוסובו אלבנית טהורה מבחינה אתנית כחלק מ"אלבניה רבתי". השלטון והמשטרה היו מורכבים מאלבנים ואילו השפה האלבנית והדגל האלבני הותרו בקוסובו.

האלבנים ביקשו להיות האדונים של קוסובו החדשה, והחלו בהליך של טיהור אתני ורצח עם. סרבים אתניים אורתודוקסיים נטבחו ובתיהם נשרפו או נבזזו, בזמן שאחרים גורשו מחבל ארץ זה או שנשלחו למחנות עבודות הכפייה. קשה להעריך את כמות הנרצחים, אך כנראה שמדובר בין 30 ל-40 אלף סרבים. ראשי הוועדה הלאומית האלבנית ביקשו לקדם את חיסולם של הסרבים ולאחד את אלבניה רבתי עם בוסניה, הרצגובינה וסנג'ק על מנת להקים מדינה גדולה אחת בעלת דת אחת משותפת. גם המופתי של ירושלים תמך בתכנית, אך הגרמנים דחו אותה.

ב-3 בספטמבר 1943 נכנעה איטליה ויצאה מהמלחמה. עם התמוטטות הכוחות האיטלקיים נאלצו כעת הגרמנים לכבוש בעצמם את אלבניה. לשם כך הם שלחו את הדיוויזיה ה-100, הדיוויזיה ה-297 מסרביה ואת הדיוויזיה ההררית הראשונה. כוחות אלה התארגנו לקורפוס ההררי ה-21 תחת פיקודו של הגנרל פאול באדר.

עם זאת, כוחות נוספים נדרשו בכדי לשחרר יחידות גרמניות להגנת קו החוף. לאחר השתלטותה המלאה של גרמניה על קוסובו, ביקש היטלר לגייס לאומנים אלבניים גם ליחידות הגרמניות. הימלר חיפש בעלי ברית נגד הפרטיזנים, שהורכבו בעיקר מסרבים, וראה לנכון לנצל את האיבה ההיסטורית בין האורתודוקסים למוסלמים. "המחקרים האנתרופולוגיים" של האיטלקים בין השנים 1939-1943 התיימרו להציג שהקבוצה האלבנית האתנית Gheg מצפון אלבניה וקוסובו הורכבה למעשה מ-ארים, ועל כן אנשיה היו "טהורים" מספיק להתערבב עם היחידות האחרות. ב-16 בספטמבר 1943, ארגן הפשיסט האלבני הקוסוברי דזפר דווה, חבר "באלי קומבטאר", את הליגה השנייה של פריזרן בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הגרמניים, אשר הכריזה על ג'יהאד נגד הסלאבים, היהודים והצוענים והעצימה את מאמצי האלבנים לבצע טיהור אתני בקוסובו. נשיא הליגה כתב להימלר על רצונו להקים יחידה צבאית אלבנית, והימלר ענה כי בכוונתו להקים 2 יחידות אס אס אלבניות.

כך, התקבלה ההחלטה על הקמת דיוויזית אס אס הררית אלבנית. בפברואר 1944 אישר היטלר את הקמת היחידה בטענה כי העם האלבני עצמו מעוניין בקיומה. על פי הוראותיו של הימלר עצמו, ציווה המשרד הראשי של האס אס על הקמת דיוויזיית מתנדבים אלבנית ב-17 באפריל 1944. הליך גיוס המתנדבים התקיים תחת הנחיית והשגחת המפלגה הנאצית האלבנית שהוקמה לאחרונה בתמיכתו של ארנסט קלטנברונר. בריגדפיהרר של האס אס יוזף פיצטום, שעמד בראש מפקדת האס אס והמשטרה העליונה באלבניה, פיקח על הגיבוש, האימונים וההדרכה של מתנדבי הדיוויזיה החדשה.

הפיקוד העליון של האס אס תכנן כי הדיוויזיה הררית תורכב מ-10,000 מתנדבים. מפקדת האס אס והמשטרה העליונה באלבניה, בשיתוף הוועדה הלאומית האלבנית, רשמו 11,398 מתגייסים פוטנציאליים. מרבית המתגייסים הללו היו "קוסוברים", אלבנים מהקבוצה האתנית Gheg בקוסובו, שמוצאם הוא כאמור צפון אלבניה. אלו שיתפו פעולה עם הנאצים, ובתמורה קיבלו חסות ליחידות הפרה-צבאיות ששימשו לפגיעה בסרבים האורתודוקסים.

יחידת האס אס החדשה, דיוויזיית אס אס הררית ה-21, שקיבלה את הכינוי "סקנדרבג", התארגנה ואומנה בקוסובו, הורכבה בעיקר ממוסלמים אלבנים מחבל ארץ זה כאשר מעטים מאוד בה היו מאלבניה עצמה, ועל כן היא הייתה למעשה דיוויזיית קוסובו. היא פעלה באופן כמעט בלעדי באזור זה וכן באזורים נוספים בסרביה.

מבין כלל המתנדבים הפוטנציאליים, 9,275 נבחרו כמתאימים ליחידה. מבין אלו גויסו לבסוף 6,491 אלבנים. לאלו צורפו גם חיילים גרמניים מאוסטריה, קציני פולקסדויטשה, ומגויסים נוספים אשר הועברו מדיוויזיית אס אס הררית ה-7 "פרינץ אויגן" שהוצבה בבוסניה-הרצגובינה. כ-300 חיילים אלבנים הועברו ליחידה החדשה מדיוויזיית האס אס המוסלמית הבוסנית הררית ה-13 "הנדשאר" (סימיטר). לבסוף הורכבה היחידה החדשה מכוח של 8500-9000 לוחמים. כאמור, הימלר ביקש אומנם להקים שתי דיוויזיות אס אס אלבניות, אך המלחמה הסתיימה לפני שניתן היה להקים את השנייה.

סקנדרבג נקראה גם "האלבנית הראשונה", ומשרד האס אס הכין עבורה טלאי מיוחד - נשר שחור בעל שני ראשים על רקע אדום – הסמל הלאומי של אלבניה. המילה "סקנדרבג" נכתבה בלבן והוא הוצב על השרוול השמאלי. טלאי הצווארון הימני כלל קסדה עם ראש עז מעליה, קסדה שהייתה לפי המסורת בשימושו של הגיבור האלבני הלאומי, ג׳יֵרְג׳ קַסְטְרִיוֹטִי, המוכר בכינויו "סקנדרבג" - "אדון אלכסנדר" - עקב כישוריו הצבאיים. האלבנים חבשו כובע לבן - חלק מהלבוש המסורתי של הקבוצה האתנית של צפון אלבניה. אחרים קיבלו גם כובעים אפורים עם סמל הגולגולת מתחת לסווסטיקה. מרבית האלבנים היו מזרמי הבקטשיה והסונה, אך היו ביחידה גם כמה קתולים.

יוזף פיצטום פיקד על היחידה גם לאחר הקמתה. לאחר ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944 הוא מונה למפקד העליון של אלבניה. בחודש יוני החליף אותו כמפקד הדיוויזיה הבריגדפיהרר אוגוסט שמידהובר. החל מחודש אוגוסט ועד מאי 1945 פיקד על היחידה אובר-שטורמבאנפיהרר אלפרד גרף. הדיוויזיה הקימה חילות מצב בערים רבות בקוסובו, הייתה לה נוכחות מרכזית במונטונגרו, שתי אוגדות ארטילריה, היא פעלה בקוסובו הישנה והגיוסים אליה המשיכו עד אוגוסט. גם הפעילות הראשונה של היחידה הייתה באוגוסט 1944 בקוסובו ובספטמבר היא שלטה בדרום סרביה, חלק ממקדוניה הצפונית המודרנית.

כאשר בנובמבר החלו הנאציונל-סוציאליסטים לנטוש את יוגוסלביה, מה שנותר מהיחידה עבר מספר שינויים מבניים והיא הועברה לסקופיה, מקדוניה. יחד עם דיוויזיית "פרינץ אויגן" היא הגנה על עמק ה-וארדאר על מנת לאפשר לגרמנים לסגת בבטחה מאזורי יוון. באמצע ינואר 1945 שתי הדיוויזיות נסוגו לאזור ברצ'קו בבוסניה-הרצגובינה. בשלב זה, החיילים שנותרו ביחידה שולבו בגדוד ה-אס אס המתנדבים ההררי ה-14 השייך לדיוויזיית פרינץ אויגן. כך הם נשארו עד סופה של המלחמה, כאשר נסוגו לאוסטריה בחודש מאי.

במהלך שליטתה בקוסובו, אזורי מונטנגרו ודרום סרביה, עסקה היחידה בטיהור אתני של סרבים אורתודוקסים, ולמעשה לוחמיה טבחו בהם בלהט רב,[1] וכן ביצעו זאת ללא הבחנה - גברים, נשים וילדים.[2] קוסובו אומנם שייכת היסטורית לסרביה, אולם בתקופה הכיבוש העותמאני החלו הטורקים בהליך מכוון של שינוי דמוגרפי הנועד להפוך את הנוצרים למיעוט. בתקופת הכיבוש הנאצי, דאגו האלבנים לקדם את הטיהור האתני והשינוי הדמוגרפי עוד יותר בתמיכת הגרמנים, דבר שתרם רבות לבעייתיות והמורכבות של חבל ארץ זה בעידן המודרני. גם לאחר המלחמה, השלטונות הקומוניסטיים של יוגוסלביה אפשרו את המשך הפגיעה בסרבים האורתודוקסים.

למעשה, ההתקפות נגד הסרבים מצד האלבנים החריפו מיד עם הכיבוש האיטלקי. במהלך השנים 1941-1943 נעצרו, נכלאו, גורשו, נאנסו ונרצחו בקוסובו סרבים, יהודים, צוענים ואנשים אחרים שאינם אלבנים. בתים סרביים נשרפו ותושבים סרביים גורשו מקוסובו. עשרות כנסיות סרביות אורתודוקסיות נהרסו ונבזזו. עד החודשים הראשונים של 1944 התרחשה אומנם תנועה קבועה של פליטים סרבים ומונטונגרים אשר ברחו מקוסובו; אולם לאחר הקמתה של דיוויזיית סקנדרבג, שאנשיה היו יותר מעוניינים לפגוע בסרבים מאשר לשרת את האינטרסים הגרמניים ואשר טבחו ואנסו ללא הבחנה בנוצרים האורתודוקסים, 10,000 פליטים ברחו מקוסובו, רובם לסרביה, זאת לאחר שגורשו על ידי האלבנים שקיבלו הנחיות מהכוחות האיטלקיים והגרמניים שהופקדו על קוסובו.[3] אחרים גורשו למחנות עבודות הכפייה בפרישטינה ובמיטרוביצה לעבודה במכרות טרפקה, וכן לאלבניה לעבוד בתנאי עבדות על פרויקטים בתחום הבנייה. הדיוויזיה טבחה בעוצמה באזרחים סרבים לא חמושים ובאופן חסר הבחנה בשיטתיות של רצח עם. ב-28 ביולי 1944 בכפר Velika במונטנגרו טבחו אנשי סקנדרבג ב-428 סרבים ושרפו 300 בתים במהלך מבצע Draufgänger.

הדיוויזיה לקחה חלק גם בשואת העם היהודי במסגרת המאמצים לטהר את קוסובו מסרבים, צוענים ולא-אלבנים אחרים. למעשה, אחת הפעולות הראשונות של היחידה התרחשה ב-14 במאי – מעצרם של 281 יהודים, לאחר שבזזה את בתיהם ועסקיהם בפרישטינה, אשר היוו חלק מ-519 עצורים שכללו קומוניסטים, פרטיזנים ו"חשודים אחרים".[4] כל ה-281 נשלחו לגרמניה, כנראה ברגן-בלזן, שם סיימו את חייהם.

סך-הכל 591 יהודי "אלבניה רבתי" שנתמכה על-ידי האיטלקים והנאצים, לרבות קוסובו, מצאו את מותם במסגרת השואה בין השנים 1941-1944.[5] שני גורמים מרכזיים מסבירים מדוע מספר הנספים היהודים באלבניה היה נמוך משמעותית יחסית למקומות אחרים: שליטה איטלקית ראשונית ואוכלוסייה יהודית קטנה. הכוחות האיטלקיים באלבניה לא קידמו את הפתרון הסופי, אותו כינו "המחלה הגרמנית", ולא אכפו אמצעים אנטי-יהודיים, דבר שהוביל להישרדותם של יהודים רבים. ככלל, לא הייתה באלבניה היסטוריה רחבה של אנטישמיות אידאולוגית, בדומה למקומות רבים אחרים בבלקן וצפונית לו, כך שאלבניה לא הייתה ייחודית בהקשר זה. מספרם המועט של היהודים באלבניה מילא גם הוא תפקיד מפתח, ובמהלך הכיבוש האיטלקי הצליחו רבים מהם להתפזר ולהשתלב באוכלוסייה הכללית. כאשר השתלטה גרמניה על אלבניה ב-1943, רוב האוכלוסייה היהודית כבר הייתה מחוץ להישג ידה. אכן, הקהילה היהודית באלבניה לא הייתה גדולה יחסית למקומות אחרים באירופה, כפי שמשתקף ממפקד האוכלוסין של 1930 וכן מעדויות של ועידת ואנזה ב-1942. הקהילה היהודית הגדולה ביותר ישבה ב-ולורה בדרום, אם כי מספר היהודים הכללי גדל עת החלו להגיע הפליטים מגרמניה ואוסטריה ב-1939.

[1] Robert Lee Wolff, The Balkans in Our Time, W.W. Norton and Company, 1967.

[2] L.S. Stavrianos, The Balkans Since 1453, NYU Press, 2000.

[3] Miranda Vickers, Between Serb and Albanian: A History of Kosovo, Columbia University Press, 1998.

[4] Bernd J. Fischer, Albania at War, 1939-1945, Purdue University Press, 1998.

[5] Peter Hayes, How Was It Possible?: A Holocaust Reader, University of Nebraska Press, 2015, p. xii.