היהודים תחת העותמאנים, ומערכת ההגליה העותמאנית - ה"סורגון".
היהודים תחת העותמאנים, ומערכת ההגליה העותמאנית - ה"סורגון".
כפי שראינו בקצרה בפעם הקודמת, בדומה למיתוס "תור הזהב" בספרד, התפיסה הרווחת היא שמצבם של היהודים שהתיישבו בשטחי האימפריה העותמאנית היה יחסית נוח, לפחות בהתחלה. אולם לא רבים מודעים לכך שהיהודים שהגיעו לערים כגון סלוניקי או קונסטנטינופול נכנסו למעשה לוואקום שהשאירו מאחוריהם היהודים המקוריים שנספגו אל תוך האימפריה העותמאנית לאחר שזו כבשה את האימפריה הביזנטית. היהודים הביזנטיים היו נתונים למקרי טבח, פוגרומים, שעבוד ולגירוש שהתרחשו בעיקר במהלך מסעות הג'יהאד האדירים בראשית המאה ה-15.
מי שחשף את מיתוס יהודי האימפריה העותמאנית היה ההיסטוריון פרופ' יוסף הקר מהאוניברסיטה העברית. במאמר פורץ דרך מ-1982, אשר פורסם בקובץ שערך אחד מגדולי המזרחנים היהודים בהיסטוריה - פרופ' ברנרד לואיס, חשף הקר את מקורות תפיסת החסד הכוזבת כלפי היהודים מצד העותמאנים.[1] מספר שנים מאוחר יותר הוא הרחיב את הדיון עם מאמר נוסף הדן ביהודים במסגרת מנגנון גירוש קבוצות מיעוטים באימפריה העותמאנית הנקרא "סורגון" (Surgun).[2] במאמר זה מתייחס הקר למיתוסים שהפכו לנפוצים מאז כתביו של ההיסטוריון היהודי צבי גרץ במאה ה-19, (אשר גם קידם את התפיסה הא-היסטורית בדבר "תור הזהב" של ספרד): "גישתם של היסטוריונים מן המאה הי״ט והב׳ בסוגיית המפגש היהודי-העות׳מאני במאה הט״ו, והשפעת התפיסה הרומנטית של כותבי המאות הט״ז-הי״ז [השפיעה ללא ספק] על תאורם (כגון: צ׳ גרץ, ש׳ דובנוב, ש׳ רוזאניס, מ׳ פראנקו, א׳ גלנטה, ס' בארון וח״ז הירשברג)." חשוב עוד יותר לעניינו, כתב הקר: "ואכן, כותבי תולדות ישראל מימי צבי גרץ ואילך תיארו את התהוות הקשרים בין היהודים לעותימאנים בצבעים אידיליים, וגם ארועי כיבוש קונסטנטינופול וגורל יהודיה לא זכו לתאור נכון. גישות אלה השפיעו גם על תפיסתם של חוקרי האימפריה העות׳מאנית. החוקרים נסמכו על חוקרי תולדות ישראל ועל 'מקורותיהם', ונטו אף הם להבליע כל מתח ביחסים אלה ולציירם אידיליים."
הקר מצביע על ספרו של התלמודאי אליהו קפשאלי – "סדר אליהו זוטא" – אשר נכתב בכרתים ב-1523, והדפסתו ב"דברי יוסף" של הכרוניקאי המצרי (כנראה מאלכסנדריה) הרב יוסף סמברי במאה ה-17: "דווקא תאורו זה של אליהו קפשאלי, ופיתוחו על ידי יוסף סמברי, זכו ליהפך לגירסה הרווחת בהיסטוריוגראפיה המודרנית של תולדות היהודים באימפריה העות׳מאנית. תופעת ה'סורגון' [טרנספר בכפייה של אוכלוסיות] וכל הכרוך בה לא נידונה כלל, ואם נזכרה בכתבי חוקרי האימפריה, נתפסה כאפיזודה שולית, שלא עיצבה את תולדות היהודים. היחסים בין היהודים לעות׳מאנים נתפסו אפוא כיחסים אידיליים וחדגוניים מראשיתם, ללא הבחנות בין סוגי האוכלוסין היהודים, ובין תקופה לתקופה במהלך המאות הט״ו והט״ז". "קפשאלי מבליע כל ביקורת ומנסה לטייח ולטשטש את העובדות שאינן עולות בקנה אחד עם מגמתו. הוא מבקש להעריך את פועלם על פי התוצאה הסופית, ומתעלם מן האמצעים שנקטו. זו גם הסיבה, ככל הנראה, להתעלמות הגמורה מן היהודים הרומניוטים [ביזנטים] ומגורלם עם כיבוש קונסטנטינופול, ומסבלם של היהודים שהוגלו לשם לאחר הכיבוש."
ללא ספק, היהודים, בדומה לשאר תושבי האימפריה הביזנטית לשעבר, סבלו רבות מכיבושי הג'יהאד העותמאני ומהמדיניות של קולוניזציה והטרנספר הכפוי – הסורגון. הדבר מסביר את היעלמותן של מספר קהילות יהודיות, כגון בסלוניקי, והיווסדותן מחדש על ידי מגורשי ספרד.[3] אולם לבסוף גם המהגרים הללו מספרד נפגעו ממערכת הסורגון, כגון משפחות עמידות שהתיישבו בסלוניקי סביב 1508, ואשר "הועברו משאלוניקי [סלוניקי] לרודוס במחצית שנת 1523, כחצי שנה לאחר כיבוש האי, לשם יישובו ופיתוחו. מספר המועברים גדול, שכן בקהילה יהודית ממוצעת באימפריה באותה תקופה לא היו יהודים כה רבים, ורק בערים גדולות אחדות ובעיירות ספורות היה מספרם של היהודים גדול יותר."[4] לאחר הגירוש היו במעמד החברתי הנחות של "סורגון".
במאמרו על מערכת הסורגון, מונח שמורכב מהשורש "סור" והסיומת "גון" – "גלות", "רדיפה" ו"גירוש" – מציג הקר כי גזרות הגירוש והטרנספר הכפוי נתפסו כעונש ממנו ביקשו קורבנותיו להימנע בכל מחיר. אלו שסירבו להגלות עצמם לאחר שקיבלו את הגזרה יוכלו להירצח, והקר מתאר את ההשפעה המתמשכת של הגירוש על אלו שהוטל עליהם תואר/מעמד ה"סורגון" - סוג של עבירה או אות קלון שהגבילה תנועה ואינטראקציות חברתיות והביאה לעונשים כלכליים, לרבות מיסוי כפול:
"מתאור המאורעות שעברו על תושבי הערים הנכבשות בידי העותימאנים, ומתאור ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של מוסלמים ושל אחרים להשתחרר מחובת המעבר לאיסטנבול לאחר כיבושה, ברור לגמרי שהיציאה לדרך וההתיישבות בעיר החרבה [קונסטנטינופול] נחשבה גזרה חמורה. משעה שהוגלה אדם לאזור מסוים, אסורה היתה עליו היציאה ממנו, אלא ברשות ה׳שובשי׳ (מפקד המשטרה) או איש שלטון אחר. האיסור לעזוב את מקומו חל עליו ועל יוצאי חלציו. אף נאסר עליו להתחתן עם אשה שלא ממקומו, ולפרקים גם עם מי שאינה בת מגורשים. כמו כן, היה חייב לעסוק במקצוע מסוים אם הוגלה לשם עיסוקו זה, ולא היה רשאי להחליף את מקצועו. אף שקיבל שחרור לפרק זמן ידוע ממקצת המסים, ולרוב גם קיבל מקום מגורים, רכושו (נכסי דלא ניידי) במקום מושבו הקודם ניטל הימנו ללא תמורה, ולעתים חולק לאנשי הצבא. הגבלות אלה הולכות ונמשכות ואינן פוסקות לאחר זמן. למעשה, ה'סורגון' מקבל מעמד משפטי מיוחד, המבחינו הבחן היטב משאר תושבי המקום: במצבו האישי, באפשרות התנועה שלו ולעתים גם בעיסוקו. דרך משל, באיסטנבול אורגנו תחילה כל הבאים על פי מוצאם, בשכונות מיוחדות ובאזורים קבועים מראש, מבלי יכולת לעבור לאזור אחר בעיר לשם מגורים השתייכות." (עמ' 33 [7])
"מדיניות ה'סורגון' השפיעה השפעה מכרעת גם על מעמדם האישי של היהודים ועל עתידם. משנרשם אדם אצל השלטונות ונקבע שהוא 'סורגון' ומשנשלח למקום מגוריו החדש, דבק מעמד ה'סורגון' בו ובצאצאיו עד סוף כל הדורות. שוב לא יכול היה להשתחרר ממעמד זה, והוא היה חייב, בראש וראשונה, להישאר במקום מגוריו, מבלי יכולת לעוזבו, אלא ברשות השלטונות. להגבלה זו היו השלכות מכריעות על חיי הפרט והכלל. במקורות שבידינו חוזרת ועולה סוגיה זו, הן לגבי הפרט והן לגבי הכלל. לגבי הפרט נזכרים הדברים בהקשר לכלות ולחתנים שהם 'סורגון', ואחד הצדדים רואה בכך עילה לביטול השידוך, או בהקשר לאנשים שאינם יכולים לעזוב את מקומם לצורך עדות או התדיינות משפטית במקום אחר. ואולם הסוגיה הסבוכה יותר, אשר השאירה את רישומה על חייהם של יהודים אלה, היא סוגיית המסים הכפולים. ה'סורגון' היה כבול למקומו, ואף אם לא שהה שם בעצמו, הרי שהוא נרשם בפנקסי המסים של השלטונות. שכן, לפעמים התירו לאדם לצאת מן העיר לתקופה מוגבלת, קצרה או ארוכה, ובלבד שישלם את מסיו במקום שבו הוא רשום. מציאות זו הולידה תביעה מצד הקהל שבו גר בפועל ושבו התפרנס, שישלם את מסיו לשלטונות ולקהל, ככל חבר בקהל. ואף שלכאורה היה פטור מכך על פי החוק העות׳מאני (לפחות בכל הנוגע לתשלומי המסים לשלטונות), לעתים לא הסכימו הקהילות לוותר, שכן, לדעתן, גובה המס נקבע על פי הקף הפעילות הכלכלית ועל פי מספר האנשים שבקהילה. השלטונות הטילו את המסים על שכם הקהילה מבלי להתחשב בעובדה שפלוני הוא 'סורגון' והוא משלם את מסיו במקום אחר." (עמ' 69-70 [43-44]).
"וכך אותם רומניוטים [ביזנטים] שגלו לאיסטנבול במאה הט״ו, משביקשו לצאת מן העיר לכל מטרה שהיא, חייבים היו לקבל רשיון לכך מן השלטונות (בין אם זה הישובשי׳ או עוזרו ובין אם זו הסכמה של מנהלי הוואקף שאת מסיהם שילמו לו; שהרי הכספים שועבדו לשם הקדש עוד מקדמת דנא, כשהוגלו לאיסטנבול). משקיבלו את הרשיון לצאת, או משיצאו ממקומם בלא רשיון, ופעלו בעיר אחרת, לא הסכימה הקהילה שבתוכה ישבו, במקומם החדש לוותר על חלקה במס. ממילא כל איש כזה היה מתחייב בתשלום מס בשתי ערים. מן המקורות שלפנינו עולה, שתביעה זו עדיין עומדת בתוקפה במאה הי״ז, וייתכן שאף נתחזקה ונתחדשה עם יציאתם של רומניוטים רבים את העיר. היא העמידה מכשול כלכלי חמור לצאצאי הרומניוטים, שרובם ככולם היו 'סורגון', ולצאצאי אותם יוצאי ספרד ופורטוגאל שנעשו 'סורגון' עקב אחת מפעולות הכיבוש והקולוניזאציה של המאה הט״ז." (עמ' 70-71 [44-45]).
"מאיגרת של חכמי איסטנבול, שנכתבה בין 1601 ל-1605, בקשה לסייע ליהודי רומניוטי מאיסטנבול, אנו למדים, שכמאה וחמישים שנה אחרי שהיו 'סורגון' עדיין היה סטטוס זה למכשול לצאצאיהם. ואף 'כי רבו היחידים ולא יבחנו [השלטונות] בין רומאניטי [ביזנטי] לספרדי', הקהלים הרומניוטים האחראים לתשלומי המסים של חבריהם באיסטנבול לא התירו לאדם לצאת, 'בלתי שיבטיח את קהלתו בערב בטוח פורע בעדו כל חיוב מס והטלה שיוטל על הכלל מצד המלכות'. ברור מן האיגרת, שהקושי שבזיקה למקום, או למצער מחויבות כספית כבדה במקום המגורים הקודם, היא נחלת רוב הרומניוטים, ודומה שרק מעט ספרדים נפלו ברשתה. הכול מכירים בבעיה, ויש בה כדי להבהיר משהו מנחיתותם של הרומניוטים, שעל אף היותם האוכלוסייה הוותיקה, מעמדם המשפטי והכלכלי נחות מזה של המהגרים שבאו מחוץ לאימפריה. לפנינו מציאות מפתיעה, שבה עדיף יהודי מהגר מארץ זרה על פני יהודי תושב ותיק באימפריה, כבר במאה הט״ו." (עמ' 71 [45]).
"סימן חיצוני למידת ההשפעה של תופעת ה'סורגון' על יהודי איסטנבול, אף במאה הי"ח, אפשר לראות בעובדה, שהשם הזה חדר לחברה היהודית כשם משפחה, אף שנשא עמו צלילים שליליים." (עמ' 72 [46]).
הקר מתעד את אשר התרחש ליהודים חשובים אשר גורשו בכוח ממקומם המקורי לקונסטנטינופול לאחר כיבושה האכזרי ב-1453. בין 20 ל-30 קהילות יהודיות גורשו בשלמותן מאנטוליה ורומליה (אלבניה, תרקיה-בולגריה, מקדוניה) לקונסטנטינופול, לרבות כל היהודים הקראים שחיו ב-אדירנה עד 1456, ואשר חוו גם הם צער רב תחת הנסיבות החדשות. כמובן שבהקשר לכיבוש קונסטנטינופול חשוב לציין גם את הפגיעה שהאירוע הביא ליהודי ביזנטיון והקהילות שלהם, אשר כתבו בעצבות בדבר הנפילה של העיר. הרב אפרים בן גרשון, למשל, היה רופא במאה ה-15 בעיר היוונית וריה, לא רחוק מסלוניקי, אשר תיאר את גורלו ואת גורל יהודי עירו. הוא ברח תחילה ל-כלקיס שהייתה תחת שליטת ונציה, זאת לאחר שקהילתו הוגלתה בכוח לקונסטנטינופול. לאחר מכן הוא הצטרף לבני קהילתו, שם הציג את הסנטימנט האנטי-עותמאני שלו בדרשה שנשא ב-1469. הוא ציין שיהודי הסורגון הללו סבלו לא רק מאיבוד רכוש ופרנסה, אלא גם איבוד המקום אליו היו קשורים רגשית וכן מהפגיעה הקשה בבריאותם. הדרשה כללה את המשפט: "... וכל זה מרוב השעבוד והצער שאנחנו מצערים עצמינו לרדוף אחר טורפינו אנחנו צועיקים(!) בשם והוא ישמע קולינו ויחוס וירחם עלינו אלנו..." (עמ' 45 [19]).
אפרים בן גרשון ראה את יחסי השלטון האסלאמי והנוצרי כלפי היהודים כשווים. "הוא רואה באימפריה העות'מאנית את המלכות הרביעית של דניאל, וכשזו תיפול ייגאלו ישראל והם ישובו לארצם." "ברור שלאחר בואו לאיסטנבול לא שינה אפרים בן גרשון הרופא את גישתו הבסיסית לעות'מאנים. כיהודי שחי (וככל הנראה נולד) תחת שלטון עות'מאני, הוא אינו רואה הבדל בין שלטון זה לשלטון הנוצרי, בכל הנוגע לתפקידן ולמקומן של המלכויות בהיסטוריה האוניברסאלית ולזיקתן לגאולת ישראל מיד האומות. תחילה הוא מעדיף לעבור לאזור ונציאני, ולבסוף שב לאזור עות'מאני ומצטרף לאחיו באיסטנבול. שם הוא נושא דרשה ברבים, ומבין דבריו מבצבצת ההסתייגות מן השלטון ומן הממלכה. גם תחת שלטון זה של ישמעאל, כבמלכויות אחרות, שורר מצב קשה, והוא משיא עצה לפרט: כאשר הוא 'בגלות בתוך ז' עממי'[ם] ויבאו להפצירך במסים או בחילוף (ההדגשהדת שלי – י"ה), "תן חלק" ממונך, ואז תנצל. וזהו אומרו: "תן חלק לשבעה", ר״ל [רוצה לומר] לז' עממים'." (עמ' 50 [24]).
כותב יהודי נוסף הוא מיכאל בלבו מ-הרקליון, כרתים. בלבו היה דמות יהודית מוכרת. הוא אסף לא רק את מכתביו שלו אלא גם מכתבים של אחרים, בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-15. התיאורים שלו מציגים תמונה אף חמורה יותר באשור לגורל הקהילות היהודיות של ביזנטיון. מכתב אחד מ-קורפו מציג את הרוח הפוליטית שהגיעה עם הג'יהאד העותמאני: "בעדנא הדין המליך הממליך מלכים [הסולטאן העותמאני] מבני רובה קשת מלך בכל עיר ופלך. גזר להגלות עם דל והלך לאספם אל בת אדום היא קוסטדינאובא [קונסטנטינופול] עליון בידו אנה. וכל איש מקונן קינה. השוד והשבר והרעב והחרב ולתנוקות של בית רבן ההמרה בהא עידנא מי אנחמך. וכל אחד מחמת המציק נגוע ואפס עצור ועזוב ואין מרגוע..." (עמ' 47 [21]).
כאמור, גורלם של היהודים לא היה שונה מזה של הנוצרים הן בקונסטנטינופול והן באזורים האחרים שנפלו תחת הג'יהאד העותמאני. מספר גדול של יהודים נהרגו, אחרים נלקחו בשבי, ילדים יהודיים שועבדו, חלק אולצו בכוח להמיר את דתם, והיו גם יהודיים שחויבו לספק את הדוושירמה – ילדים ונערים שנלקחו מההורים כנגד רצונם, הומרו ועברו מערכת חינוכית-צבאית נוקשה וברוטלית, כאשר אלו שהצליחו לשרוד אותה הפכו לחיילי העילית של האימפריה, היניצ'רים. גם מכתבים אחרים בני התקופה אשר שרדו מתארים את הגירוש היהודי לקונסטנטינופול ומלאים בהלך רוח אנטי-עותמאני. הקר מציג את התוכן של המכתב מקורפו בקונטקסט הכללי אותו מייצרים יהודי ביזנטיון, ומסכם:
"מן האיגרת עולה תמונה של יהודים הנפגעים קשה מן המלחמות ומכיבושי העות'מאנים, בימי מחמד השני. התאור מלמד על התמצאותם הטובה של יהודי קורפו בתהליכי הכיבוש העות'מאני. במהלך הכיבוש מינה ׳הממליך מלכים, - הוא השולטאן - מושלים וממונים על האזורים הכבושים. מושלים מוסלמים אלה היו אחראים לייצובו ולפיתוחו של האזור הכבוש. במקביל מתוארת פה פעולת העברת האוכלוסין היהודים לאיסטנבול. בין אם מדובר פה בכיבוש אזור ביזאנטי או לאטיני לאחר כיבוש קונסטנטינופול, או בכיבוש קונסטנטינופול גופא ובתוצאותיו, מהלך הארועים דומה. התושבים ראו בהגליה אסון, והכיבוש היה להם בבחינת הרג ואבדן רכוש. התמונה המצטיירת היא של משבר ומצוקה. באיגרת זו אנו נרמזים גם על תופעה של המרת דתם של ילדי היהודים לאסלאם. דומה שלפנינו עדות ראשונה לכך שבסערת הכיבוש, באותה תקופה, היה גורלם של ילדי היהודים כגורל ילדי הנוצרים - המרת דת, לשם שילובם כצבא היניצ'רים. נטילת ילדי הנוצרים לצבא היניצ'רים, הקרויה 'דוושירמה', היתה אחת הגזרות היותר קשות לאוכלוסייה הנכבשת. ערים שונות, שנכנעו לעות'מאנים ללא קרב, ביקשו בתמורה לכניעה שחרור מן ה'סורגון' ומן ה'דוושירמה', ולעתים אף קיבלו זאת. העדות שלפנינו מעורפלת. האם בלהט הכיבוש לא הבחינו הכובשים בין האוכלוסין הנוצרים לאחרים? או שמא עוד לא נתגבשה המדיניות, הידועה מתקופות מאוחרות יותר, שעל פיה פטרו יהודים מגיוס לחיל היניצ'רים ואף אסרו זאת. בהמשך האיגרת מתברר, שהאיש שלמענו נכתבה גלה לאיסטנבול ואיבד בה את כל אשר לו. משביקש לחזור ולעסוק במסחר נפל בשבי, ועתה נחלצו לפדותו משביו ולשקם אותו ואת משפחתו." (עמ' 47-48 [22-23]).
"על גורלם של יהודים בתקופה סוערת זו ועד שביים בידי העות'מאנים אנו שומעים גם ממקור אחר. במקור זה מכונים העות'מאנים: 'אנשי און ומרמה ריפת ותוגרמה' (עלפי בראשית יג) ומובעת שם חרדה פן ייטמעו, השבויים בקרב השובים. גם שניים ממשכילי התקופה היו שבויים, וככל הנראה לשביים בידי העות׳מאנים הכוונה. רבי מרדכי כומיטיאנו מספר על שביו בעיר אדריאנופול, ורבי שלום ענבי מאיסטנבול, שעמד בקשרי מכתבים עם ר' מכאל בלבו, ובלבו העתיק רבים מכתביו, כותב על עצמו: ׳הנלכד ברשת השבי' או: ..'אשר סבב עלינו הגרם הסבובי ובלכדבו ברשת שבי'."
"במחברתו הנזכרת לעיל של מכאל בלבו, לעומת זאת, יש קינה על נפילת קונסטנטינופול בידי העות׳מאנים, אשר נכתבה, קרוב לוודאי, מיד עם בוא הידיעות הראשונות על המאורע. קינה זו מכנה את הכובשים 'עם חרמי'. 'הנשר הגדול אשר לו הרקמה ריפת ותוגרמה' מופיע כאן בתפקיד של משמיד, הורם ושודד, ההורג את ישראל. בקינה מתאבל ר׳ מכאל על גורל הקהילה היהודית בקונסטנטינופול. לפי תאורו, מאורע זה הוא אסון כבד שניחת על ראש היהודים, והם נשדדו ונהרגו ביד הכובש, כמוהם כשאר תושבי אותה עיר." (עמ' 51 [25]).
"התמונה העולה מכתבי בני רומניה אלה, באימפריה העות'מאנית ובמושבות הלאטיניות שבשוליה, היא תמונה של אנשים שסבלו סבל כבד מתהליכי הכיבוש ומפעולות העברת האוכלוסין לאיסטנבול." (עמ' 49 [23]).
אכן, בתקופתו של כובש קונסטנטינופול הסולטן מהמט השני במאה ה-15 הייתה מדיניות הסורגון נפוצה מאוד והשפיעה על היהודים לעתים קרובות, וכן הייתה לסירוגין בשימושו של יורשו באיזיט השני. בזמן שלא לגמרי ברור האם היהודים נפגעו גם בתקופתו של באיזיט השני, אין ספק כי יורשיו סלים הראשון ו-סולימאן הראשון ביצעו טרנספרים והיגלו את היהודים בין אזורי האימפריה העותמאנית הגדלה בהתמדה לאחר אין ספור כיבושי הג'יהאד. כאשר ב-1516 ו-1517 כבש סלים הראשון את סוריה ואת מצרים הממלוכית, העביר את היהודים ממצרים לקונסטנטינופול. אחרי שסולימאן הראשון כבש את רודוס ב-1522 הוא העביר אליה את היהודים מסלוניקי. לאחר כיבוש בודפשט בעקבות קרב מוהאץ' ב-1526 והשתלטות על סביבתה ב-1541 הוגלו היהודים מהבירה ההונגרית העתיקה לאזורים שונים ברחבי האימפריה, לרבות קונסטנטינופול, אדירנה, סופיה, קוואלה ואולי אפילו צפת.
לאחר בדיקת עדויות סורגון יהודי מצרים מ-1517, בעיקר מכתב שנמצא בגניזת קהיר של יהודי מהמחצית הראשונה של המאה ה-16, הקר מסכם:
"ייתכן שלפנינו תאור הנוגע לכמה מן היהודים במצרים שנתחייבו בגזרת ה'סורגון' של שנת 1517, והוא מלמד על המגבלות ועל הפיקוח שהוטלו עליהם ואשר מנעו מהם לנוע ממקומם ולהתמנות לתפקידים שחפצו בהם במקומם ובמקומות אחרים. ההגבלות שהוטלו על ה'סורגון' בולטות כאן מאוד, ואף ניכר שגזרת ה'סורגון' היתה רווחת ורבים נפלו ברשתה. יש ממונים המטפלים בעניינם של אלה שהפכו 'סורגון' ואילו הם בעצמם מנסים להיחלץ על ידי הסתפחות אל תפקיד מן התפקידים - אם כדי להינצל מן הגלות, או כדי לצאת ממקומם אל מקום אחר, דבר שנאסר על מי שהוא 'סורגון'." (עמ' 59 [33]).
יצחק אבן פאראש היה ממגורשי ספרד אשר התיישב בסלוניקי ב-1508, ונראה כי ב-1523 כתב על גירוש יהודי סלוניקי לרודוס:
"משילוניקי ביום ב' י״ג לחדש אב משנת הרפ״ג [1523] הלכו לרודאש ע״כ ק׳ינ [150] בעלי בתים מעשירי הארץ ומנכבדיה אנשים ונשים וטף במאמ'[ר] המלך סולטאן סוליימאן ירום הודו ומעלתו ובא שר א׳נחד] לכאן והוליכום באניות." (עמ' 60 [34]).
טרנספר העשירים והמכובדים הוא מובן מבחינת העותמאנים אשר ביקשו להעלות את המצב הסוציו-אקונומי של האזורים שזה עתה נכבשו במסגרת הג'יהאד, במקרה הזה רודוס:
"התהליך החפוז והמהיר של הולכת ה'סורגון' גרם לסיבוכים משפחתיים, חברתיים, כלכליים ומשפטיים."
"לכאורה גולים אלה נאלצו להישאר ברודוס ולא יכולים היו לצאת הימנה. ואולם, מן המקורות שהובאו עולה בברור, שאנשים הצליחו לחמוק מן האי אף על פי שהדבר נאסר עליהם."
ב-1571 כשלו יהודי צפת בניסיונם למנוע את סורגון שני שליש מאוכלוסייתם לקפריסין לאחר שזו נכבשה בידי סלים השני, אם כי קיבלו חנינה ב-1579. יוסף מטראני מספק תיאור בן התקופה של הסורגון הכפוי על משפחתו; תיאורו בדבר ניסיונותיו הרבים לבטל את הגזרה מרמז על גודל הדיכוי שהסורגון נתפס בקרב היהודים. עם זאת, חרף הצלחתם של יהודי צפת לדחות את הגזרה, הקר מציין:
"יחד עם זאת הצליח אותו מושל [קפריסין] לעכב באי אנייה ובה מאה יהודים, שהיו בדרכם משאלוניקי לצפת, וקיבל רשות ליישבם בקפריסין, למרות רצונם לעלות לארץ ישראל."
"בתקופה זו הגלו לקפריסין אישים שונים שיצאו עליהם עוררין, שסר חנם או שנתפסו בעבירות כלכליות ופליליות, ובתוכם היו גם משאלוניקי, יהודים מצפת וממקומות אחרים." (עמ' 66 [40]).
בעניין ההגליות והגרושים המאוחרים יותר תחת סלים הראשון וסולימאן הראשון, הקר כותב:
"מן הנתונים השונים שהוצגו כאן עולה, ששיטת ה'סורגון' נשארה בתוקף לאורכה של המאה הט״ז ואולי גם בראשית המאה הי״ז, והיא השפיעה השפעה של ממש על חיי היהודים באימפריה [העותמאנית]. מן הנתונים שלפנינו, שבוודאי אינם משקפים את כל הארועים, מתברר שכל אימת שהיה כיבוש חשוב, בימי סלים הראשון, סוליימאן המפואר או סלים השני, נלקחו יהודים ממקומם, הואיל והם נחשבו אנשים פרודוקטיביים שראוי לנצלם לצורכי הפיתוח. פעמים שהם הוגלו מאזור שנכבש מקרוב לאיסטנבול או לאזור עירוני אחר, ופעמים שהוגלו ממקומות מושבותיהם באימפריה אל אזורים שנכבשו זמן מה קודם לכן." (עמ' 66 [40]).
לסיכום, שני המאמרים הללו של הקר מציגים שלוש מסקנות עיקריות: ראשית, בעשורים הראשונים שלאחר נפילת קונסטנטינופול התפתח סנטימנט אנטי-עותמאני חזק מאוד בקרב היהודים הביזנטיים. סנטימנט זה הוצהר באופן בוטה במקרים מסוימים אפילו בתוך קונסטנטינופול הכבושה עצמה, אך במידה גדולה בהרבה בקרב היהודים המרוחקים ממנה. שנית, המדיניות של מהמט השני כלפי הלא-מוסלמים אפשרה התפתחות כלכלית וחברתית בקרב יהודי האימפריה, בעיקר בקונסטנטינופול. עם זאת, מדיניות זו הופסקה בתקופת יורשו באיזיט השני וקיימות עדויות שבמהלך תקופתו היהודים סבלו הן מהמרה כפויה לאסלאם והן ממגבלות קשות בחיים הדתיים. שלישית, המדיניות של מהמט השני והקליטה המוצלחת של באיזיט השני של יהודי גירוש ספרד גרמו לכותבים היהודים של המאה ה-16 להתעלם מההרס המוחלט ממנו סבלו יהודי ביזנטיון המקוריים במהלך כיבושי הג'יהאד העותמאני, מקרי גירושי הסורגון של מהמט השני, והדיכויים הקשים המאוחרים יותר של היהודים בידי אותו באיזיט השני וכן יורשו סלים הראשון.
"ואף כך מתאר קפשאלי את יחסם ליהודים, וממילא גם בנושא ה'סורגון'. קפשאלי מבליע כל ביקורת ומנסה לטייח ולטשטש את העובדות שאינן עולות בקנה אחד עם מגמתו. הוא מבקש להעריך את פועלם על פי התוצאה הסופית, ומתעלם מן האמצעים שנקטו. זו גם הסיבה, ככל הנראה, להתעלמות הגמורה מן היהודים הרומניוטים ומגורלם עם כיבוש קונסטנטינופול, ומסבלם של היהודים שהוגלו לשם לאחר הכיבוש. מהו הסבל של יהדות קטנה זו, שהתאוששה לאחר שנים לא רבות מן הסבל והצרות, לעומת הצלתם של מגורשי ספרד ופורטוגאל מן הכליה ומן ההמרה שהועידו להם עמי הנוצרים? אליהו קפשאלי הרומניוטי הושפע עמוקות מהלכי הרוח של זמנו ומגישתם של גולי ספרד לאחר הגרוש, אשר ראו בסולטאנים מלכי חסד ומושיעים, עד כדי מחיקת תולדות הרומניוטים במאה הט״ו מספרו. יתר על כן, אף הוא ידע היטב שמדיניותו של בייזיד השני כלפי היהודי שונה היתה מאוד מזו של מחמד השני. בימי בייזיד השני נעשו ניסיונות לדחוק יהודים להמרה לאסלאם ונגזרו גזרות על קיומם של בתי כנסת שהוקמו לאחר הכיבוש העות׳מאני. על אף כל זאת הקפיד קפשאלי לתאר את בייזיד השני כאוהב מושלם של היהודים וכמגינם. המרצע יוצא מן השק בתארו את סלים, יורשו של בייזיד ... הנה כי כן, לא רק את גורל ה'סורגון' היהודים הצניע והלביש בבגדי מהגרים מרצון, שבאו להתיישב בבירה על פי הזמנה מלכותית; ולא רק את גורלם המר של יהודי קונסטנטינופול עם נפילתה העלים; אלא גם את מדיניותו הקנאית של בייזיד נגד המיעוטים הדתיים, והיהודים בתוכם, אחרי הגרוש, ביקש להצניע ולהדחיק ככל שניתן. כל זאת כדי שלא לפגוע בתדמיתו של הסולטאן וכתרומתו המרכזית: פתיחת הממלכה בפני מגורשי ספרד ופורטוגאל, הבטחת ביטחונם הפיסי והכשרת תנאים לפעילותם הכלכלית החופשית. ממילא לא נמצא בספרו שום רמז או צל של ביקורת על הסולטאנים של דורו: מחמד השני, בייזיד השני וסלים הראשון." (עמ' 54-55 [28-29]).
[1] Joseph Hacker, “Ottoman Policy Toward the Jews and Jewish Attitudes toward the Ottomans during the Fifteenth Century”, in Benjamin Braude and Bernard Lewis (eds.), Christians and Jews in the Ottoman Empire: the functioning of a plural society, Holmes & Meier Pub, 1982, pp. 117-126.
[2] הקר, יוסף, "שיטת ה'סורגון' והשפעתה על החברה היהודית באימפריה העות'מאנית במאות הט"ו והט"ז, ציון, נה [תש"ן], עמ' 82-27.
https://forum.otzar.org/download/file.php?id=84441
[3] Hacker, Op. Cit., 1982, p. 123.
[4] הקר, תש"ן, עמ' 60 [34].
