חברת הקולוניזציה האמריקאית.
חברת הקולוניזציה האמריקאית.
בעבר שוחחנו על תנועת החזרה לאפריקה של השחורים האמריקאים
ושיתוף הפעולה שלה עם החברה האמריקאית לקולוניזציה, וכן ראינו את סיפורה של ליבריה
אשר הוקמה למעשה דרך פעילות החברה הזאת אשר הביאה למדינה החדשה את מתיישביה
הראשונים מארה"ב. פרק זה משמש כנספח לשני הפרקים הללו, בעיקר על מנת לסגור את
התמונה הכללית, ולכן נתמקד בהרחבה בפעילות בחברה הזאת.
משנותיה הראשונות של הרפובליקה האמריקאית, הבינו המנהיגים
המוקדמים של האומה החדשה את הסכנות שבהמשך קיום מוסד העבדות ומורשתו העתידית ופעלו
למנוע אותם. הם חזו את המשברים הרבים שיגיעו בהמשך בעקבות השארתם של העבדים
במדינה, והאמינו כי בסופו של דבר אלטרנטיבה היחידה תהיה רק הפרדה קבועה, אותה לא
ראו כמוסרית.
כך, אחד הפתרונות המוקדמים והרציניים ביותר שהוצעו לבעיית
הישארותם של העבדים הייתה הקולוניזציה - העברת השחורים אל מעבר לגבולות ארצות
הברית. בראשית המאה ה-19, מרידות עבדים, התנועה לביטול העבדות והמספר ההולך וגדל
של שחורים חופשיים ומשתחררים שכנעו אמריקאים משפיעים רבים שהמצב הקיים לא יכול
להמשך. פעילות החברה האמריקאית לקולוניזציה (ACS) הייתה לפיכך המאמץ המוצלח והמתמשך ביותר להוצאת שחורים
מארצות הברית.
התואר הרשמי של הארגון, שנוסד על ידי רוברט פינלי, כומר
פרסביטריאני מניו ג'רזי, היה "החברה האמריקאית ליישוב האנשים החופשיים
הצבעוניים בארצות הברית." הישיבה הראשונה של ה-ACS התקיימה בוושינגטון הבירה ב-1816 - וכך, 40 שנה בלבד לאחר
הקמת מדינתם, נקטו האמריקנים לראשונה בצעדים רציניים לפתרון בעיית הסכסוך הגזעי.
בושרוד וושינגטון, שופט בית המשפט העליון ואחיינו של ג'ורג' וושינגטון, שימש
כנשיאה הראשון של הארגון. המדינאי האמריקני המפורסם הנרי קליי מקנטקי תרם את
מנהיגותו האינטלקטואלית והפוליטית העיקרית של החברה.
ה-ACS נהנתה
מאוד מהיוקרה שניתנה ממעורבותם של מנהיגים כמו קליי ו-וושינגטון, ובמשך השנים רבים
נוספים מגדולי אמריקה היו לא רק חברים אלא גם בכירים בחברה: ג'יימס מדיסון, אנדרו
ג'קסון, דניאל וובסטר, ג'יימס מונרו, סטיבן דאגלס, ג'ון רנדולף, וויליאם סוארד,
פרנסיס סקוט קיי, הגנרל ווינפילד סקוט, ג'ון מרשל ורוג'ר טוני. אנשים חשובים אחרים
כמו תומאס ג'פרסון ואברהם לינקולן, אף על פי שמעולם לא היו חברים בחברה, תמכו מאוד
בקולוניזציה ובהעברת השחורים מארצות הברית. אף אחד מהם לא האמין באפשרות
הרב-גזעיות ודו-קיומית. ב-40 השנים הבאות, פעלה ה-ACS באופן אינטנסיבי בקרב האוכלוסייה השחורה, קבוצה אותה
הגדיר אברהם לינקולן כ"נוכחות מטרידה".[1]
חלק מהאטרקטיביות של התנועה היה נעוץ באופייה האידיאליסטי
והפטריוטי - הקולוניזציה לא הייתה אימפריאליזם אלא תכנית לשיפור ושדרוג. כפי שכותב
הפרופסור להיסטוריה יליד ליבריה, עמוס בייאן, בספרו "חברת הקולוניזציה
האמריקאית והקמת מדינת ליבריה": "ה-ACS לא נועדה להיות מיזם אימפריאליסטי או כלכלי. ניתן לחפש
ב'מאגר האפריקני' [עיתון החברה] ובדוחות השנתיים של ה-ACS לשווא אחר הפניות לתמיכה בקולוניזציה לטובת רווח כלכלי או
יוקרה לאומית עבור ארה"ב. אלה בבירור לא היו האינטרסים המהותיים של המייסדים."[2]
אף על פי שחברי ה-ACS כללו
צפוניים, דרומיים, תומכי ביטול העבדות ובעלי עבדים, כולם הסכימו עם המטרה לסייע
ליישב מחדש שחורים חופשיים, רק מרצון כמובן. מעולם לא עלתה אפילו האפשרות בדבר
גירוש מחייב בכוח.
לגבי הצורך בקולוניזציה של השחורים האמריקאים, שאל קליי:
"מהו טיבו האמתי של הרוע בקיומו של חלק מהגזע האפריקני באוכלוסייתנו? זה לא
שיש כמה אלא שיש כל כך הרבה ... שלעולם לא יוכלו להשתלב עם החלק הגדול של
האוכלוסייה שלנו." הוא המשיך והסביר כי הקולוניזציה היא הפתרון הטוב ביותר
שכן היא תעזור "לארצנו להיפטר מחלק חסר תועלת ומזיק, אם לא מסוכן,
מאוכלוסייתה." מסמך רשמי של ה-ACS ציין:
"קיימים בינינו באלימות, בורות ידועה לשמצה, השפלה ואומללות, מחלות נפש, בעלי
רוח שבורה, ולא פעלים על ידי שום מניע למאמץ מכובד... [השחורים המשוחררים] משוטטים
ולא מיושבם ולא חברותיים בארצנו, או יושבים ללא מעש, בזויים ועגומים...".
ראלף גורלי, שכיהן כמזכיר החברה ובהמשך היה העורך הראשון של כתב העת הרשמי שלה,
טען שהשחורים היו "עם שמזיק ומסוכן לאינטרסים החברתיים שלנו, מכיוון שהם
בורים, אכזריים ולא מרוצים."
באופן שרמי, לא הייתה לחברה עמדה בנושא העבדות, אולם רבים
מחבריה העדיפו את האמנציפציה - כל עוד היא הובילה להחזרתם של העבדים המשוחררים
לאפריקה. פרנסיס סקוט קיי, למשל, לא חשב שרוב השחורים נהנו מהאמנציפציה. הוא שחרר
רבים מעבדיו שלו אך ציין כי "אינני יכול לזכור יותר משני מקרים מתוך המספר
הגדול הזה, בהם לא נראה כי החופש שחיפשתי עבורם ברצינות לא היה לחורבנם. זה היה כך
עם חלק גדול מאוד מכל האחרים שהכרתי אשר שחררו." ג'ון דיקס מניו יורק הצהיר
בישיבת סניף המדינה שלו של ה-ACS כי
"כמות הפשע שביצעו אפריקאים גדולה יותר ביחס למספרם, בלא העבדות מאשר במדינות
העבדות; וככלל מידת הנוחות שהם נהנים מהן נחותה. זה לא טיעון לטובת העבדות; אבל זה
טיעון שאינו ניתן לערעור בעד ביצוע האמנציפציה והקולוניזציה במקביל זו עם זו."
כדי להשיג את מטרתה, החברה הייתה זקוקה לכסף ותמיכה, כאשר
בהתחלה הכספים הגיעו בעיקר ממקורות פרטיים. היו הרבה סניפי מדינות וכנסיות רבות
קיבלו תרומות למען החברה. למעשה, הכנסיות היו חלק חיוני מהקבוצה מראשיתה ועד סופה
בשנת 1912, שכן המטרה המשנית של ה-ACS הייתה
להפיץ את הנצרות לאפריקה. אף על פי שהיא לא רצתה שחורים חופשיים בארצות הברית,
קיוותה החברה ששחורים "מערביים" יעודדו "את התפשטות האמנויות של
החיים התרבותיים ואת הגאולה האפשרית מבורות וברבריות של חלק נלהב מהעולם."
במשך שלוש שנים פנתה החברה אל הקונגרס לתמיכה כלכלית. בשנת 1817
ביקש בושרוד וושינגטון לראשונה מהקונגרס את החקיקה שתתמוך ביצירת מושבה אפריקאית.
כאשר בקשה זו נפלה, שלחה ה-ACS משלחת של
שני אנשים לאפריקה כדי לאסוף ולהציג נתונים מחקריים יותר לבקשה. לאחר מספר
ניסיונות לא מוצלחים, רכשה ה-ACS אדמות
משבטים מקומיים באפריקה, ובשנת 1820 קיבלה החברה סוף סוף את התמיכה אותה חיפשה.
הקונגרס והנשיא ג'יימס מונרו אישרו מענק בסך 100,000 דולר להקמת מושבה לשחורים
חופשיים. המושבה נקראה "ליבריה", דהיינו "אדמה חופשית",
והיישוב הראשון נקרא מונרוביה כהוקרה לתמיכת הנשיא מונרו. זוהי בירת ליבריה עד
היום.
ראוי לציין כי ברפובליקה האמריקאית שלפני ימי לינקולן, גורמים
פדרליים רשמיים לקחו את המוגבלויות החוקתיות שהוטלו על סמכותם ברצינות רבה ובכך
מילאו תפקיד מצומצם בניהול המדינה. לפיכך יש חשיבות מיוחדת ויוצאת דופן בכך
שהקונגרס מצא לנכון לסייע בהוצאת שחורים מארצות הברית. הדבר לא רק שיקף את הרצון
הלאומי של התקופה, אלא היה זה צעד, לאחר תקופת הריכוזיות השלטונית של לינקולן,
להגדלת המעורבות הפדרלית בעניינים שמסורתית היו בידי המדינות האמריקאיות.
ה-ACS החזירה
את השחורים הראשונים לאפריקה בשנת 1820. 86 שחורים חופשיים, יחד עם שני פקידי
חברה, הפליגו מניו יורק לליבריה על סיפונה של הספינה "אליזבת". במהלך
עשר השנים הבאות גייסה החברה 113,000 דולר והושיבה מחדש 1,430 שחורים. היא ניסתה
כל הזמן לגייס כספים נוספים עבור מה שנועד להיות תנועה לאומית. כפי נכתב במאמר
משנת 1972:
"במשך יותר מ-40 שנה הסתדרה החברה עם צורות שונות של תמיכה הפדרלית
מוגבלת שעזרה בהקמת ליבריה. תמיכה זו הוגברה על ידי תרומות של אנשים פרטיים ומדי
פעם של מחוקקים. סוכני החברה סיירו במדינה, הפיצו מידע על הקולוניזציה, גייסו
תרומות והקימו סניפים מקומיים".[3]
בשנת 1825 החלה החברה לפרסם עיתון חודשי שנקרא "כתב עת
למשכן אפריקאי וקולוניאלי". העיתון עזר להפיץ את המסר, ומאוחר יותר - סייע
להגן על החברה מפני התקפות מצד אנשי תנועת ביטול העבדות ובעלי עבדים כאחד. לאט לאט
צמחה ליבריה. עם תחילת מלחמת האזרחים ב-1861, לאחר למעלה מ-40 שנות קולוניזציה, ה-ACS יישבה בליבריה יותר מ-11,000 שחורים חופשיים. רק באמצעות
תמיכת החברה ותחת הנהגת חבריה הצליחה המושבה לשרוד מלריה, מלחמות עם שבטים שכנים
והבעייתיות של משלוחי האספקה. לאורך כל התקופה הזו, ה-ACS מעולם לא ויתרה על התקווה כי הממשלה הפדרלית תתחייב בסופו
של דבר להחזרה לאפריקה בהיקף נרחב יותר.
אף על פי שהחברה נותרה ניטרלית בנושא העבדות, בעלי עבדים רבים
לא סמכו על מניעיה. בעוד שחלקם היו חברי החברה והיו להוטים להיפטר משחורים חופשיים
שעשויים לעודד התקוממויות, אחרים חשדו כי דרך רצונה להיפטר מהאפריקאים החברה בסופו
של דבר תיקח מהם את עבדיהם. ואכן, חלק מהרטוריקה של הנרי קליי, שתמיד הייתה קשורה
לתנועת הקולוניזציה, גרמה להם לסיבה לדאגה.
קליי דיבר למשל על צמצום מספר השחורים (חופשיים ועבדים) ל-5%
מהאוכלוסייה באמצעות קולוניזציה והגירה לבנה. ובנאום בפני הקונגרס בשנת 1850
שהתנגד להרחבת העבדות למערב אמר: "בזמן שאתם זועמים, ובצדק, על אבותינו
הבריטים על הקמת מוסד זה ביבשת אמריקה, אני, מצד אחד, לא מוכן כי הדורות הבאים של
התושבים הנוכחיים בקליפורניה ובניו מקסיקו יזעמו עלינו על כך שאנחנו עושים את אותו
הדבר ...". חלק מבעלי עובדים ראו רטוריקה כזאת כנגד העבדות כקרובה מדי לביטול
המוסד עצמו.
אולם לאמתו של דבר, ההתנגדות הגדולה ביותר ל-ACS הגיעה מצד אנשי תנועת ביטול העבדות, במיוחד ויליאם לויד
גריסון (Garrison). למרות שגריסון תמך תחילה בקולוניזציה, הוא נבהל יותר ויותר מהתקפות
על אופיים של שחורים, והאמין שחוסר השוויון הגזעי אינו עולה בקנה אחד עם הנצרות
ועם הכרזת העצמאות. ברמה הפרקטית יותר, הוא גם חשב שהקולוניזציה גרועה למטרת ביטול
העבדות מכיוון שלעתים קרובות היו אלה המשוחררים האחראים והשאפתניים ביותר שקיבלו
את ההצעה לחזור לביתם, והשאירו אחריהם שחורים פחות מתקדמים ומפותחים שהעניקו
לאמנציפציה שם רע. גריסון הציג את טענותיו נגד ה-ACS בספרו בן ה-244 עמודים בשם "מחשבות על קולוניזציה
אפריקאית" מ-1832. השקפותיו - הרבה מעבר למגבלות השיח של תקופתו - היו דומות
להפליא לרגשות שכמעט מחויבות כיום.
ראשית כל, הוא כתב כי ככל שהחברה רצתה להחזיר את השחורים, היה
זה "לא ידידותי לשיפור האנשים החופשיים הצבעוניים בזמן שהם נשארים בארצות
הברית" ומקדם "שנאה ובוז לכושי". אך שלא כמו רובם המכריע של
האמריקאים, היה גריסון - לפחות בתיאוריה - אחד מראשי תומכי הרב-תרבותיות. כפי שכתב:
"מכיוון שלא הרים של דעות קדומות ולא האזיקים של החוק ודעת הקהל לא
הצליחו להשאיר אותם ברמה עם עבדים, אני צופה בביטחון את התרוממותם בינינו. דרך
אפיק הזמן - מרחק קצר בלבד - אני רואה אותם כאן, לא באפריקה, לא משתחווים לאדמה,
או נלעגים ונרדפים כמו כרגע..."
בקטע אחר הוא כתב: "למרות שהחברה עשתה הרבה, ועשויה לעשות
יותר (כל מה שהיא יכולה לעשות היא תעשה) כדי לדכא, לרושש ולהרפות ידי האנשים
החופשיים הצבעוניים, ולחזק ולהשפיע על אנטיפטיות הדדיות, זו היא המטרה של אלוהים,
אני משוכנע לחלוטין, להשפיל את גאוותו של העם האמריקני על ידי הפיכת גירוש הצבעוניים
לבלתי-אפשרי לחלוטין..."
כמובן שהמציאות ההיסטורית היא שה-ACS לא עשתה דבר לדכא או לרושש שחורים אלא רק הציעה להם מעבר
חופשי ליבשת אבותיהם. אבל גריסון היה אדם חדור מטרה, חסר אחריות לגבי האמת, ואפילו
בילה זמן בכלא על השמצות. הוא היה למעשה אמוציונלי מאוד לגבי דעותיו. שנאתו לעבדות
הייתה כה עזה עד שבשנת 1844, תחת העיקרון של "אין איחוד עם בעלי עבדים",
הוא למעשה דחק בצפון להתנתק מהדרום אשר החזיק ביותר עבדים. 10 שנים מאוחר יותר הוא
שרף בפומבי עותק של החוקה, אותה כינה "הסכם עם הגיהינום", וקיים ועידת
פרישה מהאיחוד בווסטרסטר, מסצ'וסטס – שכמובן לא הובילה לשום מקום.
התנהלות זו הייתה קיצונית מדי אפילו עבור תומכי ביטול העבדות,
שרבים מהם, כמו פרדריק דאגלס, הרחיקו עצמם מגריסון. אף על פי כן, עיתונו
"הליברטור" השפיע על הרבה מאוד אנשים, והתקפותיו הבלתי פוסקות על ה-ACS פגעו בתמיכת "הומניטרים" רבים שתמכו בהתחלה
בקולוניזציה. אכן, תקופת ההשפעה הגדולה ביותר של גריסון חופפת לתקופת שקיעתה של
החברה האמריקאית לקולוניזציה.
בנוסף למחסור גדול בכספים, עמדה החברה בפני מכשול ניכר נוסף:
יישוב מחדש של שחורים היה מרצון. אפשרות הגירוש בכוח הייתה רחוקה מדי מרוח הנצרות
והפילנתרופיה של ה-ACS. מעניין
לציין כי אף שהעבדות עדיין הייתה חוקית, מעט שחורים יחסית רצו בפועל לעבור
לליבריה. בישיבה שהתכנסה בפילדלפיה בשנת 1817, הכריזו שחורים חופשיים בפומבי על
התנגדותם ליישוב מחדש. היה להם עדיף להישאר באמריקה ה"גזענית" מאשר
לחזור לארץ אבותיהם.
מלחמת האזרחים בין המדינות ביססה למעשה את סופה של הקולוניזציה.
החברה הפכה למפוצלת וכמה סניפי החברה במדינות השונות החלו במאמצים עצמאיים להחזרת
האפריקאים מאחר שהארגון המשיך לסבול מבעיות מימון. אף על פי שהאמנציפציה שלאחר
המלחמה סיפקה לחברה לקולוניזציה היצע עצום של מהגרים פוטנציאליים חופשיים, טראומת
המלחמה שיבשה את פעילותה.
כאמור לעיל, חרף העובדה שמעולם לא היה חבר בחברה, לינקולן היה
תומך נלהב של הקולוניזציה, ובמהלך המלחמה מינה שר לבחון אזורים במרכז ודרום אמריקה
שיהיו יעדים קרובים וזולים יותר לקולוניזציה. ככל שהמלחמה התקרבה לסופה, הוא דאג
יותר ויותר לגבי הבעיה - מה לעשות עם שחורים משוחררים, ואף שקל להפריש את טקסס
וליישב אותם שם בכוח. אלמלא היה נרצח, אין ספק כי היה פועל במרץ למען פתרון ההפרדה.
אומנם החברה לקולוניזציה שרדה את המלחמה, אך ימי הקולוניזציה
הסתיימו. היא המשיכה בפעילותה עד שנת 1912, אם כי עד אז הייתה קיימת בעיקר לצורכי
תמיכה בליבריה, שהכריזה על עצמאות בשנת 1847. החברה שימשה כמטפלת באומה החדשה
ועודדה עבודה מיסיונרית בקרב הילידים.
אנשי ה-ACS הזהירו
מפני הסכנה לנסות להפוך את האומה להיות מורכבת משתי קבוצות בלתי תואמות ועוינות,
וחזו כי שחורים יהיו נטל נוראי על אמריקה. אולם בסופו של דבר האגודה האמריקאית
לקולוניזציה לא הצליחה לשחרר את ארצות הברית מ"הנוכחות המטרידה" של
לינקולן, ו-וויליאם לויד גריסון קיבל את משאלתו לאמריקה רב-גזעית.
[1] https://teachingamericanhistory.org/library/document/eulogy-of-henry-clay/?fbclid=IwAR2c_92apsonar3IJZiIV_b3LDcKcxW5HYJEk1t4iWztECzCJtkVfZIoyP4
[2] Amos Jones Beyan, The American Colonization Society and the Creation of the Liberian State: A Historical Perspective, 1822-1900, University Press of America, 1991.
[3] https://www.americanheritage.com/better-us-be-separated#3
