הכורדים ורצח העם הארמני.
הכורדים
ורצח העם הארמני.
כפי שראינו בעבר, בשנים 1915-1923, כשני מיליון נוצרים ארמנים,
יוונים, אשורים, ארמים ואחרים בשטחי האימפריה העותמאנית היו נתונים לגירוש, רעב,
ורצח עם מכוון וסיסטמתי. מעל ל-30 מדינות כגון רוסיה, ארה"ב, גרמניה, צרפת
ואיטליה, הכירו ברמה כזאת או אחרת באירועי רצח העם. מאז היווסדה ב-1923, המדינה
הטורקית המודרנית טוענת, כמובן, כי התמיכה הארמנית באימפריה הרוסית וחוסר הנאמנות
שלהם אילצה את הממשלה העותמאנית לגרש אותם מאזורי המלחמה. העמדה הטורקית הרשמית
הייתה שהארמנים הכריזו מלחמה על טורקיה והחלו לטבוח בטורקים, כך שלממשלה "לא
נותרה ברירה" אלא להעבירם למקומות אחרים. זאת תוך התעלמות מהעובדה שלעותמאנים
הייתה מסורת ארוכה של גירושים והגליית קבוצות מיעוטים, לרבות יהודים, הנקראת
סורגון (Surgun). לטענתה, העובדה שארמנים רבים נהרגו לא נבעה מתכנית מכוונת של הממשלה
אלא ממחלות, רעב וכי הם פשוט נלכדו בין צבאות רוסיה והעותמאנים. עוד היא טוענת שלא
פחות טורקים נהרגו מאשר הארמנים. כמובן שהמציאות ההיסטורית, כפי שראינו בעבר, לפיה
כמות העדויות וההוכחות למדיניות רצחנית מכוונת של "הטורקים הצעירים"
שנבעה משיקולים דתיים לטהר את האימפריה ממיעוטים נוצריים בשיטות האכזריות ביותר,
מציגה תמונה שונה למדי.
כמו כן, ציינו בקצרה גם מקרים בהם תקפו הכורדים שיירות פליטים
ארמניים, ובכך שגם הם תרמו להיקף והזוועות רצח העם. אכן, בעת חקר רצח העם הזה אנו
לא פעם מוצאים עדויות למעורבותם של הכורדים, מה שמעלה את השאלה לגבי היקף מעורבותם
– האם היו שותפים לפשע ולזוועות או שהיו לא יותר מכלי נוסף בידי העותמאנים
הדומיננטיים ולא הרבה מעבר לכך?
האימפריה העותמאנית, לאחר שלא הצליחה להתמודד עם המעצמות
האירופאיות העולות, בעיקר הרוסים והבריטים, יזמה שורה של רפורמות. אחת הרפורמות
הייתה בניית כוח צבאי מודרני עם נשק מתקדם ומערכת ניהולית ריכוזית. רפורמות אלו
היו יקרות ולא ניתן היה לממנן באמצעות מערכת מיסוי מסורתית. כך, החליטה האימפריה
לכונן שלטון ריכוזי ישיר על אוכלוסייתה לצורכי גיוס חיילים וגביית מסים.
שליטה ישירה כזאת פירושה היה דיכוי ושיעבוד העמים הכורדיים
והארמנים בידי השלטון המרכזי. ממשלת "הטורקים הצעירים" שעלתה לשלטון
ב-1908 אימצה מדיניות פאן-טורקית, בתקווה להציל את שרידי האימפריה העותמאנית
המוחלשת והמתפוררת. הארמנים הלא-טורקיים והלא-מוסלמים נתפסו כמכשול בדרך לחלום
הפאן-טורקי ועל כן עלה הצורך לחסל אותם.
גם הכורדים נחשבו למכשול בדרך להשגת אימפריה פאן-טורקית, אך
תחילה ניתן היה להשתמש בהם נגד הארמנים. לאחר מכן ניתן להטמיע אותם כמוסלמים, ואלו
שלא ניתן - אפשר יהיה לחסל גם אותם.
המדיניות הריכוזית של האימפריה הביאה להשמדת האמירויות הכורדיות
ולוואקום שלטוני בכורדיסטן. המבנה הפוליטי הכורדי נשבר לגופים קטנים יותר. הדבר
אפשר למנהיגי השבטים הכורדים להשיג שליטה גדולה באזורים שלהם, שבמקרים מסוימים
הסתכם בלא יותר ממספר כפרים. התוצאות הייתה הפקרות חוקתית, כאוס ואלימות שבטית.[1]
כמה ממנהיגי השבטים הללו השתמשו בהזדמנות זו גם בכדי לנצל את
הארמנים על ידי דרישה לא חוקית לתשלום מסים וכן החרימו את אדמותיהם כדי להגדיל את
עושרם וכוחם שלהם. הם תקפו את הארמנים אשר סירבו לשלם. אותם מנהיגים שבטיים ניצלו
גם את אנשי השבטים שלהם ואיכרים כורדים אחרים. ייתכן כי הארמנים הפנו את האשמה
לאותם מנהיגי השבטים שניצלו אותם ולא לכורדים בכללותם שכן, כאמור, גם כורדים רבים
נפגעו מניצול זה.
עד לאותה התקופה, במשך מאות שנים, הארמנים והכורדים חיו בשלום
יחסי, והארמנים אף לעתים קרובות עזרו לכורדים נגד הדיכוי העותמאני וכן ייצגו אותם
מול הטורקים. הכורדים של מחוז דרסים נלחמו לצדם של הארמנים נגד העותמאנים ולעתים
יכלו הארמנים למצוא מחסה והגנה בין השבטים הכורדיים. הארמנים גם עזרו לכורדים
במהלך מרד דרסים של 1905 נגד ההתקפות הטורקיות.[2]
אולם עתה החלו להופיע מתחים בין שני העמים. מנהיגי שבטים
כורדיים רבים, כאמור, ניצלו את הארמנים, בזמן שאחרים התנגדו להם ושיתפו פעולה עם
הטורקים, דבר שהוביל לתפיסה שלילית של הכורדים בעיני הארמנים. שנית, הארמנים שלטו
בכלכלה של כורדיסטן, ומנהיגים שבטיים נהגו מסיבה זו להסית את המוסלמים העניים,
ובמיוחד את הכורדים, נגד הארמנים. קיימות אף טענות כי האיבה שהתפתחה בין העמים הייתה
יותר תולדה של סיבות כלכליות וחברתיות מאשר פוליטיות.[3] שלישית, עוד מתחילת המאה
ה-19 כמה מנהיגים דתיים מוסלמים ומיסיונרים נוצריים גרמו לחיכוכים רבים יותר בין
הכורדים לארמנים.
רביעית, האימפריה הרוסית והמעצמות האירופיות האחרות דרשו
מהעותמאנים רפורמות שהגנו על הארמנים, אך הדרישה הזאת הגבירה עוד יותר את החשדנות
של הכורדים. הם האמינו כי המעצמות הזרות עומדות להקים מדינה ארמנית על חשבון
הכורדים. כאשר השיח' הכורדי הראשי שמע כי המעצמות המערביות מפעילות לחץ להעניק
אוטונומיה לארמנים בנפת ואן, אמר כי לא ירשה זאת ואף יחמש את הנשים לשם כך. הם
פחדו כאמור שזה יהיה על חשבון הכורדים, אשר אולי אף יגורשו למקומות אחרים. חמישית,
העותמאנים היו מעוניינים להפוך את הכורדים לשעיר לעזאזל בהפעלתם נגד הארמנים בכדי
למנוע את התערבות המעצמות היות וזה יוצג כעניין עותמאני פנימי, מה שהיה גם נוח
לחלק מהמעצמות עצמן אשר משיקולים כלכליים וצבאיים לא מיהרו להתערב.[4] בנוסף,
המעצמות הקיסריות המערביות חשדו כי לאימפריה הרוסית היו אינטרסים טריטוריאליים
בארמניה. שגריר גרמניה ב"שער הנשגב" של האימפריה העותמאנית היה משוכנע
כי רוסיה מנסה להתסיס את הכורדים והארמנים אחד נגד השני בכדי שתהיה עילה להתערבות
צבאית.[5]
יתר על כן, העותמאנים השתמשו בסנטימנט הדתי של הכורדים נגד
הארמנים. באופן זה הם קיוו לדכא את שאיפותיהם הלאומיות של הארמנים, תוך כדי שגם
הכורדים יהיו עסוקים מדי מכדי לחשוב על האינטרסים שלהם. העותמאנים גייסו אפוא את
מנהיגי השבטים הכורדים והסיתו לשנאה דתית כלפי הארמנים. הדבר נעשה במיוחד באמצעות
הקמת כוח כורדי פרה-צבאי.[6] בסוף נובמבר 1890 הקים הסולטאן עבדול חמיד השני כוח
פרשי חמידיה כורדי בהתבסס על המודל של הקוזאקים. הכוח חולק לגדודים בהנהגת מנהיגי
השבטים. תפקידם של פרשי החמידיה היה דיכוי קבוע של הארמנים, אך גם להילחם במידת
הצורך ברוסים, להפוך את מנהיגי השבטים לנאמנים לסולטאן, לשמר את מאזן הכוחות ולפצל
את הכורדים עצמם.[7] דיכוי הארמנים הייתה כמובן הסיבה הראשית והמרכזית להקמת
החמידיה, אשר הפכו ללא יותר מכלי בידי הטורקים. לאורך השנים, טבחו החמידיה בבין 10
ל-20 אלף ארמנים,[8] ולקחו חלק פעיל בטבח הארמנים של 1894-1896.
כאמור, טבח הארמנים בידי הכורדים אפשר לשלטונות העותמאנים
"להרחיק" עצמם מהמתרחש ולהעביר את האשמה לכורדים. השיח' הגדול של
הכורדים היה מודע לכך שהטורקים משתמשים בכורדים כאיזון נגד הנוצרים, וכי לאחר מכן
הם ייפנו נגד הכורדים עצמם.[9] החמידיה עצמם לא התנגדו לניצול בידי הטורקים ואפשרו
את הפניית הזעם הבינלאומי כלפיהם. השגריר הצרפתי בקונסטנטינופול כתב כי בזמן
שהחמידיה אמורים לכאורה להגן על הגבולות, הם בפועל פוגעים ובוזזים את הנוצרים
הארמנים; כך גם דיפלומט רוסי בארזורום.[10] יחד עם זאת, בזמן שהנציגים הבריטיים,
הרוסים והצרפתים דרשו להעניש את המפגעים ולרסן את החמידיה, הם לא נקטו באמצעים
כלשהם ללחוץ על העותמאנים לעשות זאת.
החמידיה הפכו לכל כך שימושיים בידי הטורקים שהם המשיכו להתקיים
גם לאחר הדחתו של מייסדם עבדול חמיד השני ב-1909, ו"הטורקים הצעירים"
ראו בחמידיה כוח פוטנציאלי לשימוש בעתיד. מספר גדודי החמידיה עלה באופן חד מ-40
גדודים בשנת 1892 ל-64 באוגוסט 1910.[11] "הטורקים הצעירים" ארגנו אותם
מחדש תחת השם "גדודי פרשים קלים שבטיים" ועשו בהם שימשו במהלך מלחמת
העולם הראשונה, במיוחד נגד הארמנים.
ללא ספק, "הטורקים הצעירים" ביצעו במכוון הומוגניזציה
אתנו-דתית באנטוליה ותכננו להשמיד את הארמנים.[12] הם התכוונו לחסל את הנוצרים
באמצעות גירוש וטבח. אוכלוסיות מוסלמיות לא-טורקיות כגון כורדים, ערבים ומהגרי
הבלקן היו אמורות לעבור ולהתיישב בקרב אוכלוסיית הרוב הטורקית באופן כזה שמספרם לא
יעלה על 5% עד 10% בכדי שניתן יהיה להטמיע אותם באוכלוסייה. לפיכך, רצח העם הארמני
תוכנן ועוצב על ידי הממשלה העותמאנית והוצא לפועל באמצעות כוח פרה-צבאי מיוחד.
בכורדיסטן השתמשו הטורקים בגדודי פרשים קלים שבטיים (חמידיה) בכדי לחסל את
הארמנים. בנוסף, מנהיגי שבטים אופורטוניסטים השתתפו בטבח הארמני גם כדי להחרים את
נכסיהם ואדמותיהם. הטורקים עודדו את הכורדים לתקוף את שיירות הארמנים שגורשו, כאשר
בתמורה לכך יכלו הכורדים להחרים לעצמם את רכושם ובגדיהם של הנפגעים ולאנוס את
הנשים שלהם. השורדים מתו לעתים קרובות מרעב או ממחלות. נשים ארמניות רבות נאנסו
במהלך פעולות אלו, ורבות נמכרו בשווקי העבדים של הכורדים. הכורדים צרו על ואן
והבתים הנטושים שהושארו מאחור על-ידי הנוצרים נבזזו גם כן בידי הטורקים והכורדים.
נשים וילדים שאולצו להמיר את דתם בכדי להישאר בחיים אימצו לעתים שמות כורדיים
ועברו לגור במשפחות כורדיות, ועם הזמן איבדו את הזהות הארמנית שלהם.[13] חשוב
לציין, כמו במקרה של היהודים והגרמנים במהלך השואה היהודית, שהיו כורדים אשר לא
הסכימו לקחת חלק ברצח העם והחביאו ארמנים וילדים, אך אלו היו במיעוט.
ההיסטוריה הוכיחה שהכורדים והארמנים יכלו לשתף פעולה נגד אויבם
המשותף ולהקים ישויות מדיניות משלהם. אולם, הטורקים הצליחו לנצל את הסנטימנט הדתי
הכורדי הכה שונה מהנוצרי, והשתמשו בו ככלי לחיסול הארמנים. כאשר סיימו לחסל את
הארמנים, פנו הטורקים נגד הכורדים באמצעות דיכוי, גירוש ורצח, כפי שחזה השיח',
תופעה שנמשכת עד היום.
הכורדים לא תכננו את רצח העם אך הם מילאו תפקיד משמעותי בו
ואסור להכחיש זאת. אם בעתיד תוקם מדינת כורדיסטן, עליה להכיר רשמית בתפקידם של
הכורדים ברצח העם ולהתנצל בפני הארמנים. עליה להקים ועדה ולחקור את תפקידם של
הכורדים ברצח העם ולחקור את ההחרמה הכורדית של נכסי אדמות הארמנים. היא תצטרך
לשקול לשלם פיצויים לצאצאיהם של אלה ששרדו ושל אלה שנרצחו.
[1] Wadie Jwaideh, The Kurdish National Movement: Its Origins and Development, Syracuse University Press, 2006.
[2] М.С. Лазарев, Империализм и курдский вопрос (1917-1923), Наука, 1989.
[3] ibid.
[4] Roderic H. Davison, Essays in Ottoman and Turkish History, 1774-1923, University of Texas press, 1990, pp.186-7.
[5] ibid., p. 185.
[6] Лазарев.
[7] Martin Van Bruinessen, Agha, Shaikh and State: The Social and Political Structure of Kurdistan, Zed Books Ltd, 1992, pp. 185-6.
[8] Ernest Edmondson Ramsaur, Jr. The Young Turks: Prelude to the Revolution of 1908, Khayats, 1965, p.10.
[9] Abdul Rahman Ghassemlou, Kurdistan and the Kurds, House of the Czechoslovak Academy of Sciences, 1965, p. 40.
[10] Лазарев.
[11] Van Bruinessen, p. 86.
[12] Taner Akcam, They Young Turks’ Crime against Humanity: The Armenian Genocide and Ethnic Cleansing in the Ottoman Empire, Princeton University Press, 2012, p. XXIII.
[13] Richard G. Hovannisian, Armenia on the Road to Independence, 1918, University of California Press, 1967, p. 85.
