הג'יהאד של אדולף היטלר.
הג'יהאד
של אדולף היטלר.
בעבר שוחחנו על האופן שבו השפיע רצח העם הג'יהאדיסטי של הארמנים
על אדולף היטלר והנאציונל-סוציאליסטים. ראינו בקצרה כי היטלר סלד הן מהדת הנוצרית
והן ומהתרבות המערבית. הפעם נדון יותר בהרחבה על ההשפעה הג'יהאדיסטית שהייתה על
היטלר, והחיבה שהייתה לו ולהיינריך הימלר לדת המזרח תיכונית.
ראשית, נזכיר את אשר כתבנו בפעם הקודמת:
אין ספק כי היטלר היה מודע היטב לזוועות שבוצעו נגד הארמנים
והנוצרים האחרים בשטחי האימפריה העותמאנית, אולם קשה לומר באופן חד משמעי עד כמה
התכוון ברצינות להשמיד את "הגזע הפולני" או עד כמה השפיע רצח העם של
הארמנים על ביצוע הזוועות האחרות של המלחמה בידי הנאציונל-סוציאליסטים. ניתן לומר
בוודאות כי העובדה שחלק את אותו הגזע עם הפולנים (כמו גם הארמנים) לא הייתה אמורה
למנוע את הפגיעה בהם. לעומת המתואר לעתים קרובות בתרבות הפופולרית, "הגזע
העליון" של היטלר לא היה הגזע הקווקזואידי אלא הקבוצה האתנית אליה השתייך, לרבות
גרמנים אתניים השייכים לאומות אחרות. מכאן השימוש השגוי במונחים כגון "הגזע
הפולני" או "הגזע היהודי", שכן מבחינת הסיווג הגזעי הביולוגי כל
הקבוצות הללו משתייכות לאותו הגזע. היטלר עצמו, בדומה למוסוליני ובאופן אירוני גם
למרקסיסטים המקוריים, ראה את העמים הסלאביים כנחותים וברבריים, "תתי
אדם" שאינם חלק מ"הגזע" הארי. אוסוולד שפנגלר, למשל, אחד
הגרמנופילים הגדולים של התקופה, סלד מהיטלר ושנא את המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית
בגלל הגרמנו-צנטריות, הבדלנות והשנאה שלהם כלפי האומות האירופאיות והמערביות
האחרות. למעשה, הייתה להיטלר הערכה גדולה בהרבה לעמים של המזרח, ולא רק משום שנלחם
לצדה של אומה מהגזע המונגולואידי נגד בעלות הברית, שכן מוצאם המסורתי של ה-ארים
הוא בקבוצות ההודו-איראניות; הוא אימץ למפלגתו סמל עתיק שהיה משותף לגרמנים
המוקדמים עם עמים במזרח, הוא ומקורביו היו מיודדים מאוד עם המופתי של ירושלים אשר
עזר להקים יחידות אלבניות ובוסניות נגד הסרבים והנוצרים האחרים, וייתכן מאוד שגם
ספרו המפורסם של היטלר קיבל את כותרתו מהאידאולוגיה הלוחמנית של המזרח התיכון -
הדורשת את הכנעתם ו"כניעתם" של אחרים. בעניין הניצחון ההיסטורי של הפרנקים
הצרפתים ב-732 בקרב פואטייה/טור נגד המזרח תיכונים אשר הציל את כל אירופה מפלישה
ג'יהאדיסטית, אמר היטלר: "אם קרל מרטל [המפקד הפרנקי] לא היה מנצח בפואטייה -
הרי כבר אתם רואים, העולם נפל לידיהם של היהודים, כל כך חסרת אומץ הייתה הנצרות! -
אז מן הסתם היינו צריכים להמיר את עצמו למוחמדנות, הכת שמפארת את הגבורה ואשר
פותחת את השמים ללוחמים הנועזים לבדם. אז היו הגזעים הגרמניים כובשים את העולם.
הנצרות לבדה מנעה מהם מלעשות זאת." ... מספר ימים לפני הפלישה לפולין אמר
"אני אדיש לחלוטין כלפי מה שיגידו עליי בתרבות המערב האירופית החלשה".
מתוך: "היטלר ורצח העם הארמני".
הבישוף הארמני גריגוריס בלקיאן (1875-1934) היה ניצול רצח העם
הג'יהאדיסטי של הארמנים אשר פרסם ב-1922 את ספר עד הראייה שלו תחת הכותרת
"הגולגולתא הארמנית" אודות הזוועות שראה.[1] בחיבורו זה הוא כותב:
"הקצינים הגרמניים מדברים עלינו לעתים קרובות בתור 'יהודים נוצריים' וכמלווים
בריבית מוצצי דם של העם הטורקי. איזו זיוף של המציאות העלובה שורר באסיה הקטנה,
ואיזו היפוך תפקידים! אכן כן, היה דיכוי. או שהגרמנים עיוותו במודע את העובדות
והתפקידים, או שהטורקים באמת שכנעו אותם שהטורקים הם הקורבנות והארמנים הם
הפושעים. כמה מתאים להיזכר כאן בצמד האמרות הטורקי הזה: 'הגנב החכם ידאג כי יתלו
את אדון הבית' ו'מי שגונב את צריח המסגד מכין את המעטה שלו מראש, כמובן'." את
התיעוד הראשוני ביצע בלקיאן ביומני מלחמת העולם הראשונה שלו, ובכך העניק אישור ייחודי
לאופי האידאולוגי-דתי של רצח העם הארמני, המקשר בין מצוקתם של הארמנים במלחמת
העולם הראשונה לבין היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. באופן נקודתי יותר, בפרק
הנקרא "היחס לארמנים בידי החיילים הגרמניים", הוא מראה את הגישה של
קציני הצבא הגרמני אשר בישרה על התוקפנות האכזרית נגד היהודים כמה עשרות שנים
מאוחר יותר.
העדות המוקדמת ביותר לאהדה של היטלר לרעיון הג'יהאדיסטי מופיעה
ככל הנראה אצל אינאייטוללה חאן משריקי (Mashriqi). משריקי נולד בפנג'אב הבריטית ב-1888 והיה איש אשכולות אשר למד
בקיימברידג' תחת מלגה ממשלתית והצטיין בלימודי השפות האוריינטליות, מתמטיקה, הנדסה
ומדעים.[2] במהלך ההתגוררות הזמנית שלו באירופה הוא תרגם מאנגלית לאֻרְדוּ את
הגרסה המקוצרת הרגילה של המיין קאמפף אשר הייתה נפוצה באותו הזמן, וכן העביר תקופה
מסוימת בברלין ופגש בספרייה הלאומית את אדולף היטלר ב-1926 במהלך שנותיו הראשונות
של האוסטרי בהנהגת המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית.[3] במכתב אשר כתב למלומד מוסלמי
הודי מוכר מאוד בתקופתו (J.M.S. Baljon) ,תיאר משריקי את הפגישה עם היטלר:
"נדהמתי כאשר הוא [היטלר] אמר לי שהוא יודע על התזכירה [יצירה המקדמת
את הג'יהאד] שלי. זה הדהים אותי ... מצאתי אותו מאוד קרוב ברוחו ונוקב בהבנתו. הוא
דן אתי על הג'יהאד האסלאמי בפרטי פרטים".[4]
בעבודת ה"התזכירה" הזאת שלו ציין משריקי את
"עשרת העקרונות" אשר הניבו מסר תמציתי וחיוני של האסלאם וקידשו את
האידאלים של בניית אומה מיליטריסטית. חזון זה הוא כמעט זהה לחלקים שלמים במיין
קאמפף, וזה נכון באופן חד משמעי במיוחד לגבי הפסוק הבא אשר תורגם על ידי עמיתיו של
משריקי לשימושם של זרים:
"יישום מתמשך ופעולה של עשרת העקרונות הללו הם המשמעות האמתית של
'התאמה' בעקרון הדרוויניסטי של 'המתאים שורד', וקהילה של אנשים הנוהגת בפעולות
ובקווים אלה עד הגבולות הקיצוניים ביותר היא בעלת כל הזכויות להישאר לנצח הגזע
הדומיננטי על כדור הארץ, ולטעון שהיא שליטת העולם בכל הזמנים. ברגע שתכונות אלו או
חלקן מתדרדרות באומה, היא מתחילה לאבד את זכותה להישאר ואנשים 'מתאימים' יותר עשויים
לתפוס את מקומה אוטומטית על פי חוק הברירה הטבעית".[5]
במהלך שנות המעצר הארוכות שלו לאחר משפטי נירנברג, כתב שר
החימוש של היטלר אלברט שפר יומן זיכרונות על חוויותיו במהלך מלחמת העולם השנייה.
החיבור של שפר כולל דיון המציג את שבחו הגדול של היטלר לאסלאם: "דת שהאמינה
בהפצת האמונה בחרב והכנעת כל העמים לאמונה זו. אמונה כזאת מתאימה באופן מושלם להלך
הנפש הגרמני". יתר על כן, לפי שפר, היטלר הציג בקביעות ולעתים קרובות את הדעה
לפיה "הדת המוחמדנית ... הייתה תואמת אותנו הרבה יותר מאשר הנצרות. מדוע
הייתה זו חייבת להיות [עבורנו] הנצרות עם עדינותה והרפיון שלה"?[6]
סנטימנט דומה הוצג על ידי היטלר גם לראש העיר הנאצי הראשון של
וינה, ד"ר הרמן נויבאכר, אשר היה גם השליח המיוחד של הנאציונל-סוציאליסטים
לדרום-מזרח אירופה. נויבאכר כתב כי היטלר אמר לו שהאסלאם היא "דת
גברית", וחזר רבות על האמונה שהעם הגרמני היה עדיף בהרבה והופך לכובש גדול לו
היה מאמץ את האסלאם במהלך ימי הביניים.[7] חיזוק נוסף להשקפה המאוד פרו-אסלאמית של
היטלר מגיע מהגנרל אלכסנדר להר, מפקד חיל האוויר האוסטרי אשר הוצא להורג ב-1947
עקב פשעי מלחמה נגד אזרחי יוגוסלביה. להר סיפר שתוך כדי שהוא מחייך אמר לו היטלר
שהאסלאם היא אמונה כה נחשקת, שהפיהרר השתוקק לכך שהיא תהפוך לדת הרשמית של האס אס.[8]
נראה שהיטלר ראה בג'יהאד המזרח תיכוני מודל מקובל לקיום מלחמת
השמדה המכילה רצח עם.[9] עד סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה זו האימפריה העותמאנית
אשר ניהלה את מערכות הג'יהאד, אשר אימצה את שיטות הלחימה המודרניות, ואשר פעלה נגד
המיעוטים הנוצריים הבולגריים והארמניים שלה.[10] הטקטיקות העותמאניות כללו אין
ספור מעשי זוועה, רצח המוני וגירושים נרחבים ורצחניים. הכרזות הג'יהאד העותמאניות
הרשמיות במלחמת העולם הראשונה הבטיחו כי ההיבטים הג'נוסידיים של הדוקטרינה
הג'יהאדיסטית "עודכנו" על ידי יישום תורות מלחמתיות-רצחניות מודרניות
והופנו בעיקר כנגד הארמנים. מדיניות זו בהשראת הג'יהאד הולידה 'רזידות' (פשיטות),
טבח בכפרים, וטבח מרוכז של הארמנים אשר גיוסו בכפייה לגדודי עבודה – הכל ייצוג של
אסטרטגיית מלחמת ההשמדה.
כאמור, כפי שראינו בעבר, רצח העם הג'יהאדיסטי של העותמאנים נגד
הארמנים, האשורים, היוונים, הארמים והאחרים שימש תקדים "מעורר השראה"
עבור היטלר. במהלך אוגוסט 1939 הוא נאם לקראת הפלישה המתקרבת לפולין, ודחק למעשה
במפקדי צבאו לנהל מערכה אכזרית וחסרת רחמים ולהבטיח ניצחון מהיר. היטלר הציג את
הפלישה המתממשת כצעד הראשון של החזון "להבטיח את מרחב המחיה שאנו זקוקים
לו", ובסופו של דבר, "לחלק מחדש את העולם." בהתייחסו לארמנים אמר
כי "מי בכלל זוכר כיום את השמדתם של הארמנים", והציג את רצח העם וכן את
השכחה שלו כסדר עולמי חדש מכיוון ש"העולם מאמין אך ורק בהצלחה"
וניצחון.[11] הדברים נאמרו יומיים לאחר הסכם אי-הלחימה עם הסובייטים ב-22 באוגוסט
1939, ונרשמו קרוב לוודאי על-ידי האדמירל וילהלם קנריס.
ההיסטוריון הארמני-אמריקאי והאקן דאדריאן ציין כי למרות שמניעיו
של היטלר לדרוש את השמדתם של היהודים לא היו זהים לזה של הטורקים העותמאניים
בניסיונותיהם לחסל את הארמנים, "שתי הקבוצות הנפגעות חולקות נדבך אחד משותף:
הפגיעות הגדולה שלהן."[12] יתר על כן, היטלר הדגיש את המשימה הדחופה "להגן
על הדם הגרמני מפני זיהום, לא רק של היהודי אלא גם עם הדם הארמני." היה ברור
מראש שלא יהיו השלכות להשמדה ההמונית, והיטלר התרשם רבות כיצד מבצעי רצח העם
הארמני הצליחו להימלט מהעונש ועל כן היה בטוח בדבר דומה גם בהקשר ליהודים.
"רצח העם הארמני צוטט באהדה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר על ידי הפיהרר ...
שמצא כי 'הפתרון' הארמני הוא תקדים אטרקטיבי." לבסוף, היהודי הגרמני ריכרד
ליכטהיים, כמנהיג ציוני צעיר, ניהל משא ומתן עם מנהיגים עותמאניים בטורקיה במהלך
מלחמת העולם הראשונה, ואפיין את "ההשמדה הקרה בדם של למעלה ממיליון ארמנים
... [כ]דומה למסע ההשמדה של היטלר נגד היהודים."
בנוסף להיטלר, הלוחמניות האכזרית של המזרח תיכוניים הרשימה רבות
גם את היינריך הימלר, ולבסוף למעשה את כל מי שהיה תחתיו. היטלר הציג לעתים קרובות
את הזלזול שלו ברעיון החמלה הנוצרי, ובדומה לדעותיו על קרב פואטייה כפי שראינו
לעיל, גם הימלר הצטער רבות על הניצחון הנוצרי בקרב שערי וינה ב-1683 אשר הציל את
אירופה כולה מהכיבוש העותמאני. הימלר דאג להקים מספר יחידות אס אס אסלאמיות אשר
אמורות היו לנהל ג'יהאד "כתף אל כתף" עם הצבא הנאצי. לאחר שהקים את
דיוויזיית אס אס הררית ה-13 'הנדשאר' שהורכבה ממוסלמים מהבלקן, טען כי כל האומה
המוסלמית הינה סימפתית מאוד לנאציזם וכי המגויסים מייחסים חשיבות אדירה לזהות
הדתית שלהם. הימלר ודומיו האמינו כי מוסלמי הבלקן התאימו באופן אידאלי ליצירת הציר
בין הצפון הגזעי הנאצי-גרמני והמזרח האסלאמי. גנרל האס אס גוטלוב ברגר כתב על הקמת
היחידה הזאת של הימלר: "לראשונה נוצר קשר בין האסלאם לבין הנאציונל-סוציאליזם
על בסיס פתוח, כנה, מכיוון שעליו ישלטו מהצפון היכן שהדם והגזע חשובים, ומהמזרח
היכן שהאידאולוגיה והרוחניות".[13]
יתר על כן, חיפש הימלר להחזיר בבלקנים את מנהג 'הדוושירמה'
העותמאני לפיו חויבו הנוצרים לספק כנגד רצונם את מיטב הנערים שלהם אשר עברו המרה
דתית ואימונים מפרכים, כאשר אלו ששרדו הפכו לחיילי העלית - היניצ'רים - הנאמנים
לסולטן. בכדי שהרייך השלישי יוכל לקבל "אוכלוסייה נאמנה" לאזורי
הגבולות, קבע הימלר כי ישלחו אליו ילדים מהאוכלוסייה המקומית על מנת לייצר
"סוג של יניצ'רים" ו"חיילי העתיד" של הרייך השלישי.[14]
הימלר אמר לפיזיותרפיסט האישי שלו ואיש סודו פליקס קרסטן,
שרעיון הג'יהאד וההבטחה שלו לתפיסת נשים יפות וחיי גן עדן במקרה של מוות בקרב משקף
דת חכמה, אשר בהחלט מתאימה לגברי הדת הקרבית.[15] מסיבה זו, לדעתו, הדת הזאת הינה
פרקטית מאוד עבור החיילים של המשטר הנאציונל-סוציאליסטי.
היטלר ראה את אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים,
כ"האפיפיור המוסלמי". הנאצים כתבו על היותו ה"גלגול של כל האידאלים
והתקוות של האומה הערבית."[16] המופתי היה אחראי ישיר לפוגרומים ביהודים
ב-1920, אולם עם העלייה לשלטון של הנאציונל-סוציאליסטים בשנות ה-30 הוא הגביר את
הפעילות נגד היהודים בכדי לזכות בתמיכתו של היטלר, ובהמשך ביקש ללבות את הפוגרום
בבגדד ב-1941 במקביל לניסיון הכושל להקים ממשלה פרו-נאצית בעיראק. בהמשך עזר
לנאצים בגיוס בוסנים ומיעוטים מוסלמים בקווקז ליחידות האס אס. חשובה מכל, עם זאת,
היא הפעילות שלו בעצירת הגירת היהודים לפלשתינה על מנת לפגוע במאמץ היהודי הציוני
מצד אחד, ולהבטיח את השמדתם בידי הנאצים מצד שני, זאת בשיתוף פעולה עם אייכמן
והימלר.[17] בספר הזיכרונות שלו, ציין המופתי כי הימלר אף גילה לו באופן אישי כבר
ב-1943 על הרדיפה והפגיעה במיליוני יהודים.[18] פרופ' האוורד שחר מאוניברסיטת
וושינגטון חקר כי לאחר פגישותיהם האישיות ב-1941 ו-1942 הגיעו חוסייני והיטלר
להבנה לפיה יפלשו הנאצים לפלשתינה לא בכדי "לכבוש אדמות ערביות ... אלא רק על
מנת להשמיד את היהודים שלה".[19] ב-2006 נחשף כי יחידת איינזצגרופן מצרית
הוצבה באתונה וחיכתה לסילוקם של הבריטים על מנת להתחיל תכנית זו ואת רצח חצי
מיליון יהודים, פעולה אשר לא יצאה אל הפועל רק עקב התבוסה הגרמנית לבריטים במצרים.[20]
כך, לא יהיה זה שנוי במחלוקת לומר שמעשיו הרצחניים של היטלר
הושפעו מהמעשים "מעוררי ההשראה" של העותמאנים, ואת חיבתו האישית הגדולה
לדת המזרח תיכונית ניתן לאפיין בעצם כג'יהאד כנגד היהודים.
[1] Grigoris Balakian, Armenian Golgotha: A Memoir of the Armenian Genocide, 1915-1918, trans. Peter Balakian and Aris Sevag, Knopf, 2009.
[2] Wilfred Cantwell Smith, Modern Islam in India, London, 1944, pp. 235-45.
[3] Markus Daeschel, ‘Scientism and its discontents: the indo-muslim “fascism” of inayatullah khan al-mashriqi’, Modern Intellectual History, 2006, Vol. 3(3), pp. 443–72, at 452.
[4] J.M.S. Baljon, Modern Muslim Koran interpretation (1880-1960), Leiden, 1961, p. 12.
[5] Daeschel, Op Cit.
להשוואה עם המיין קאמפף:
Adolf Hitler, Mein Kampf, Reynal and Hitchcock translation, 1941, pp. 169-79.
[6] Albert Speer, Inside the Third Reich, Simon & Schuste, 1997, p. 96.
[7] Jennie Lebel, The Mufti of Jerusalem Haj Amin el-Husseini and National Socialism, trans. Paul Munch, Cigoya Stampa, 2007, p. 242.
[8] ibid.
[9] Andrew G. Bostom, The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims, Prometheus, 2008, p. 24.
[10] ibid., pp. 664-74.
[11] Vahakn N. Dadrian, The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, Berghahn Books, 2003, pp. 402ff.
[12] ibid.
[13] Jennie Lebel, Op. cit., p. 255.
[14] ibid.
[15] Felix Kersten, Totenkopf und Treue: Heinrich Himmler Ohne Uniform, Robert Mulich, 1952.
[16] Jennie Lebel, Op. cit., p. 243.
[17] Jan Wanner, “Amin al-Husayni and Germany's Arab Policy in the Period 1939-1945,” Archiv Orientalni, Vol. 54, (1986), pp. 226-246, at p. 243.
[18] https://www.worldpoliticsreview.com/articles/2082/amin-al-husaini-and-the-holocaust-what-did-the-grand-mufti-know
[19] זמין בקישור:
https://www.worthychristianforums.com/topic/38025-nazis-arabs-planned-final-solution-for-pre-state-israel/
[20] Klaus-Michael Mallmann and Martin Cüppers, 'Elimination of the Jewish National Home in Palestine: The Einsatzkommando of the PanzerArmy Africa, 1942', Yad Vashem Studies, 2007, Vol. 35, pp. 111-142.
