כיצד אידיאולוגים מסלפים את ההיסטוריה. חלק ב'.
כיצד אידיאולוגים מסלפים את ההיסטוריה. חלק ב'.
"מי ששולט בעבר, שולט בעתיד. מי ששולט בהווה, שולט בעבר."
- ג'ורג' אורוול.
בחלק א' הצגנו מספר מקרי מבחן לאופן בו אידאולוגים מסלפים את ההיסטוריה ומעוותים אותה בכדי שתציג נרטיב המתאים לראיית עולמם, במקום למציאות ההיסטורית. הדוגמאות שהצגנו היו אלפרד הגדול, מהומות היימרקט, יוליוס ואתל רוזנברג, ומלחמת האזרחים בספרד. מספר מקרי המבחן אותו ניתן להציג בפועל הוא כמובן גדול הרבה יותר. נדון הפעם במספר דוגמאות נוספות.
בפעם הקודמת שוחחנו כאמור על המקרה ההיסטורי של מהומות היימרקט ב-1886. ראינו כיצד אנרכיסטים וטרוריסטים גרמו לפיגוע בו נרצחו מספר שוטרים בשיקגו. תומכי האנרכיסטים המודרניים טוענים שלא היו בפועל הוכחות לאשמתם של הטרוריסטים ולכן הללו הוצאו להורג כאנשים חפים מפשע, בדומה לניקולה סאקו ו-ברתולומאו ונצטי. עם זאת, פרופ' טימותי מסר-קרוז מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, אשר ביצע בדיקה מדוקדקת של המקורות, חשף שפע רב של עדויות בדבר אשמתם של האנרכיסטים. עם זאת, כאשר ביקש לתקן את ערך הויקיפדיה של המהומות, התיקון שלו נמחק. הוא תיקן שוב, אך התיקון נמחק פעם נוספת והוא אף קיבל הודעה שלא יוכל לבצע יותר עריכות באתר. הדבר דרש ממנו לא פחות ממאבק ממושך על מנת שהאמת תיחשף לקהל הרחב.[1] זאת היא הרמה של עיוות וצנזור ההיסטוריה בימינו, לפיה העדויות החד משמעיות הינן משניות לאידאולוגיה.
בספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, הפרוטגוניסט עובד ב"משרד האמת", בו משנים ומוחקים עובדות היסטוריות מהעיתונות בעבר. ללא ספק, האידיאולוגים של העידן המודרני מחזיקים ברקורד מרשים של השחתת ההיסטוריה והסתרת עובדות היסטוריות שאינן תואמות או סותרות את "האמת" שלהם. ברית המועצות של סטאלין היא אולי הדוגמה ההיסטורית הבולטת ביותר בה נוהג זה הפך לאמנות, אבל כמובן שזו היא לא הדוגמה היחידה, שכן העיוות ההיסטורי היה נהוג בכל הארצות תחת שליטת השמאל הקיצוני כגון צפון קוריאה, מזרח גרמניה, וכן גרמניה תחת הנאציונל-סוציאליזם. לכל אלו, קיומם ומטרתם של היסטוריה, מדע, ספורט, אמנות, תאטרון, וקולנוע היה להאדיר ולהצדיק את המשטר, ובמיוחד את הדיקטטור.
אולם כיום אין אפילו צורך ללכת רחוק אל העבר ההיסטורי על מנת למצוא התקפות על האמת ההיסטורית, בין אם זה באוניברסיטאות, בטלוויזיה או בקולנוע. אלו מתבצעות בתדירות מספיק גבוהה, ואף מוצגות ב"דרך אגב" או כ"עובדות" מובנות מאליו, כך שהאדם הממוצע מתחיל להאמין לעיוותים ההיסטוריים כאמת חד משמעית. נבחן עתה מספר מקרי מבחן.
דוגמה אחת לעיוות ההיסטורי היא הטענה כי כריסטופר קולומבוס, האירופאי שהיה בין הראשונים לגלות את העולם החדש, היה אחראי לטבח בילידים של אמריקה. קולומבוס ביצע ארבע מסעות גילוי של העולם החדש והקים מספר מושבות פרימיטיביות. בשום שלב הוא לא עסק בטבח הילידים או הפגין כל סוג של יחס מחמיר כלפיהם. אומנם זה נכון שכאשר היה מרותק למיטה אנשיו תקפו את האינדיאנים, אך היה זה אירוע חריג ובכל מקרה לקולומבוס עצמו לא הייתה שליטה על הצוות שלו, בטח שלא במצבו הרפואי, והמשמעת למעשה לא הייתה קיימת. האשמה נוספת הייתה שהוא לקח עמו 1500 עבדים אינדיאנים חזרה לספרד. בפועל, זה מגוחך יהיה להאמין שספינת קרוולה קטנה יכלה לשאת כמות כזאת של אנשים בנוסף לצוות.*
מיתוס היסטורי נוסף הוא שפרשי ארה"ב בכוונה ובאופן קבוע נתנו לאינדיאנים שמיכות הנגועות באבעבועות שחורות. בפועל, המקרה היחיד שמרמז על אירוע כזה התרחש בשנות ה-60 של המאה ה-18 במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, כאשר הגנרל הבריטי ג'פרי אמהרסט העניק "מתנה" כזאת לשבט מיאמי מאוהיו. ובכל מקרה, אנשי השבט כבר נחשפו לאבעבועות שחורות בעבר ולכן היו חסונים מהמחלה הזאת. מעניין להוסיף שהדבר תורם למיתוס הנוסף לפיו הילידים האמריקאים לא היו אלימים, למעשה גרסה מוקדמת יותר של ההיפים, ושהיו רוחניים ונטורליסטים.* בפועל, הם עסקו בעבדות, בלוחמה אכזרית ומקרי רצח עם, ובמקרים בודדים אף הצליחו לרצוח שבטים שלמים שהיו חלשים יותר.*
עוד דוגמה שניתן לציין היא "תבוסתה" של ארה"ב במלחמת וייטנאם, כביכול המלחמה הראשונה שהיא הפסידה בהיסטוריה שלה. המציאות היא שהנשיא ניקסון ביקש להשאיר את המלחמה לווייטנאמיים בלבד ולמנוע את מותם של אמריקאים, ועל כן החל להדרגה להוציא את החיילים האמריקאים מהמדינה האסייתית. ב-1975 הצפון וייטנאמיים תקפו את הדרום בקרב קטן בגבול, ובקלות הפילו מספר יחידות דרומיות. ניתן אומנם היה עדיין להציל את הרפובליקה הדרומית על ידי פעולה אווירית מהירה, אולם לאור פרשת ווטרגייט אנשי הקונגרס הליבריים פעלו למנוע כל פעולה צבאית. למעשה, מרכז צבא הצפון נשבר כבר במתקפת טט ב-1968 שלאחריה מתקפותיו הפכו למתונות יותר בהשוואה לעבר. אולם התקשורת הליברלית בארה"ב בכל מקרה דאגה להכריז כי האמריקאים נחלו תבוסה.
גם באשר לניקסון עצמו, כמעט כל מה שהתרבות הפופולרית זוכרת לגביו אינו נכון, ברמה שניתן לכתוב ערך נפרד רק על הנושא הזה. אם לתמצת זאת מאוד בקצרה, המקורות לשנאה הליברית לניקסון חוזרים לסוף שנות ה-40 כאשר היה מעורב באופן אישי בחקירתו של אלג'ר היס, פקיד במחלקת המדינה ומרגל למען ברית המועצות. התערבותו של ניקסון למען וויטאקר צ'מברס, מרגל אחר לשעבר אשר ערק לצד האמריקאי, אפשרה לאחר מאמצים של עשור להצליח לכלוא את היס באשמת עדות שקר לאחר שלה הכחיש את היותו מרגל.[2] התקשורת הליברלית לא אהבה התערבות זו, וללא ספק התקופה העכשווית היא לא הפעם הראשונה בו היא תוקפת בבוטות נשיא מכהן.
מיתוס נוסף הוא שהנאצים השתייכו לצד הימני של המפה הפוליטית. מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומנית-סוציאליסטית התייחסה לסוציאליזם מאוד מאוד ברצינות. ללא ספק גם נושא עליו ניתן לכתוב ערך בפני עצמו, אך בינתיים ניתן להמליץ על ספרו החשוב של דייויד שויננבאום "המהפכה החברתית של היטלר: מעמד וסטטוס בגרמניה הנאצית 1933-1939".[3] שיר הורסט וסל, ההמנון של הנאציונל-סוציאליסטים, מדבר בגנות הן הקומוניסטים והן "הריאקציה" - המפלגות השמרניות ברפובליקת ויימר. בספרו "מי ממן את היטלר", מראה ג'יימס פול כי בניגוד למיתוס המונצח זה עשרות שנים, הנאציונל-סוציאליסטים לא קיבלו תמיכה פיננסית מהתעשיינים על-מנת להילחם בקומוניסטים ולאורך זמן היו על סף פשיטת רגל.[4] זו היא גם עובדה ידועה שהאצולה לא הסתירה את הסלידה מהנאצים והצבא מאוד רצה להסתער על פלוגות ה-אס אה.
דוגמה נוספת היא הטענה שנלסון מנדלה סיים את האפרטהייד בדרום אפריקה והמדינה הזאת הפכה לשלווה ושוויונית. למעשה, מי שבפועל סיים את האפרטהייד היה נשיא המדינה פרדריק וילם דה קלרק, בזמן שמנדלה ישב בכלא על פעילות ותמיכה בטרור.* מאז, המדינה הדרום אפריקאית היא בעלת שחיתות שלטונית מוחלטת, ורמת מקרי הרצח כלפי החקלאים האירופאים מגיעה לממדים של רצח עם.[5]
המשטר הטוטליטרי הקומוניסטי של קסטרו בקובה זכה לא פעם לשבחים מצדה של הוליווד, החל מ"הסנדק 2" וכמובן עד לסרטים על "גיבור המאבק החברתי" – רוצח ההמונים צ'ה גווארה.* המציאות הקובנית בפועל הייתה כמובן רעב, רדיפות, הוצאות להורג, צנזורה, מיליטריזציה, פולחן אישיות, תשתיות מתפוררות, תעמולה, גירושים, בינוניות, מנהיג פסיכוטי, בתי ספר לשטיפת מוח, וקריסה כלכלית. על העיוות ההיסטורי של הסרטים ההוליוודיים מומלץ לקרוא את ספרו של אלן ה. ריסקינד – "בוגדי הוליווד".[6] *
בנוסף, בלא מעט מקומות כיום ניתן למצוא את הטענה שתנועת חופש הדיבור נולדה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בשנות ה-60, תוך התעלמות מקיומה של מגילת הזכויות של ארצות הברית מאז הקמתה של מדינה זו. המציאות היא ש"התנועה" הזאת בשנות ה-60 הייתה לא יותר מצעקנים ומילים גסות, תוך הזמנת מרצים קומוניסטים וסירובים להזמין דוברים המבקרים את הקומוניזם.
כמובן, כפי שראינו פעמים רבות בעבר, ההיסטוריה של העבדות הפכה כיום ללא פחות מכלי פוליטי-אידאולוגי, המקדם את התפיסה שהעבדות הייתה נחלתם של האירופאים בלבד. המציאות ההיסטורית שהיא שהמזרח תיכונים, האפריקאים והאינדיאנים שעבדו או רכשו עבדים בממדים גדולים בהרבה מהאירופאים, או במקרה של האינדיאנים יחסית למספרם. מאז שחר האנושות ועד התקופה המאוד מודרנית הייתה העבדות חלק בלתי נפרד מכל התרבויות האנושיות. בפועל, היו אלו דווקא האירופאים, במיוחד במאה ה-19, אשר ניהלו מערכה עולמית מוצלחת לסיים את העבדות בכל מקום, חרף ההתנגדות העיקשת של כל התרבויות האחרות, בעיקר באפריקה בה החברות היו מבוססות כמעט לחלוטין על כלכלת העבדות, עוד הרבה לפני שפגשו את האירופאים. למעשה, המזרח התיכון הוא אולי המקום היחיד כיום שהעבדות עדיין קיימת בממדים גדולים.*
נוסיף עוד נקודה בעניין מלחמת האזרחים בספרד. הנרטיב הפופולרי של מלחמה זו גורס כי המדינה הזאת בדיוק יצאה משלב ימי הביניים שלה וביקשה להיות דמוקרטית, אולם הכנסייה הקתולית והפשיסטים החליטו להפיל את הרפובליקה; למרבה המזל, התושבים האמיצים של ספרד בלמו את ההפיכה ובכך החלו את מלחמת האזרחים; הנאציונל-סוציאליסטים של גרמניה והפשיסטים של איטליה התערבו לטובתו של פרנקו, בזמן שהדמוקרטיות היו חלשות מדי לעזור לרפובליקה ורק לברית המועצות היה את האומץ לעשות זאת. נרטיב זה הינו פשוט מגוחך. ראשית, בדומה לרוסיה ואיטליה, הייתה בספרד מסורת אנרכיסטית בת עשרות שנים. הסיבה שהצבא התערב הייתה שפקידי ממשל הביקורתיים כלפי הקומוניזם, הסוציאליזם והאנרכיזם הוצאו מביתם בכוח באמצע הלילה ונורו, בזמן שהשלטון השמאלני לא עשה דבר בעניין. בדומה לכך, הם בזזו גם הכנסיות על בסיס יומי ואף תלו את הכמרים, שוב, ללא התערבות השלטונות. גרמניה, איטליה ורוסיה התערבו כל אחת עקב הצרכים הפנימיים שלה, אלא שרוסיה החלה להשיג יותר ויותר שליטה על הממשלה וכן החלה לרדוף ולפגוע במפלגות היריבות כמו הטרוצקיסטים.
[1] Timothy Messer-Kruse, The Trial of the Haymarket Anarchists: Terrorism and Justice in the Gilded Age, Palgrave Macmillan, 2011.
[2] Whittaker Chambers, Witness, Regnery History, 2014.
[3] David Schoenbaum, Hitler's Social Revolution: Class and Status in Nazi Germany, 1933-1939, W. W. Norton & Company, 1997.
[4] James Pool, Who Financed Hitler: The Secret Funding of Hitler's Rise to Power, 1919-1933, Gallery Books, 1997.
[5] https://www.wnd.com/2012/08/genocide-looms-for-white-farmers/
[6] Allan H. Ryskind, Hollywood Traitors: Blacklisted Screenwriters - Agents of Stalin, Allies of Hitler, Regnery History, 2015.
