מיתוס תור הזהב של ספרד והיהודים, חלק א'.
מיתוס תור הזהב של ספרד והיהודים, חלק א'.
מרבית חצי האי האיברי נכבש על-ידי שבטי ערב והברברים של צפון אפריקה בין השנים 710-716 תוך ניצול מלחמת אזרחים בין הוויזגותים המקומיים. קולוניזציה מסיבית, המלווה בהגירה המונית, התרחשה במהרה לאחר הכיבוש לצורכי שינוי דמוגרפי. רוב הכנסיות הוסבו למסגדים, זאת במקביל לביזה, גירוש, שיעבוד, אונס ורצח המוני. טולדו, אשר נפלה לפולשים ב-711 או 712, מרדה ב-713; בתגובה, העיר נבזזה וכל תושביה הוצאו להורג באכזריות. קרדניה, ליד ברצלונה, נבזזה גם כן, והבישוף שלה נשרף למוות.
הנוצרים והיהודים של ספרד קיבלו את הסטטוס של ה-דִ'ימִי, ולא הורשו לבנות כנסיות או בתי כנסת חדשים, או אף לשפץ את הישנים. הם הופרדו לשכנות מסוימות בתוך הערים, וחויבו ללבוש בגדים מיוחדים המציגים את מעמדם הנחות. האיכרים חויבו לשלם מסים כבדים והפכו ללא יותר ממשרתים, דבר שגרם לרבים מהם לעזוב את אדמות אבותיהם ולברוח לערים. "המוזערבים", ד'ימי נוצרים בספרד, אשר העזו לקרוא לעזרה של מלכי אירופה, קיבלו עושים כבדים - הטלת מום וצליבה. יתר על כן, במידה ונוצרי או יהודי כלשהו פגעו במזרח תיכוני, כל הקהילה שלהם איבדה את החסות וההגנה והייתה נתונה לביזה, אונס, שעבוד ורצח אקראי.
בסוף המאה ה-8, השליטים של צפון אפריקה ואנדלוסיה קידמו את האסכולה המלאכית, אחת האסכולות המחמירות ביותר בתחום המשפט הדתי, ואשר הפכה לדומיננטית יותר מהאסכולות המזרח תיכוניות האחרות. בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, לפני עידן הצנזורה ההיסטורית של התקינות הפוליטית, כתב המזרחן היהודי האלג'יראי פרופ' אווריסט לוי פרובנסל: "המדינה האנדלוסית המוסלמית הייתה מראשית דרכה מגינת ואלופת האורתודוקסיה הקנאית, המקדמת הערכה גדולה ועיוורת יותר ויותר לדוקטרינה נוקשה, וחושדת ומגנה מראש כל ניסיון לחשיבה רציונלית."[1]
גם בהמשך המעמד המשפיל שנכפה על הד'ימים והחרמת אדמתם הביאו למרידות רבות שבתגובה נענשו בטבח, כמו שוב מספר פעמים נוספות בטולדו (761, 784-786, 797). לאחר עוד מרד בטולדו ב-806 הוצאו להורג 700 מאנשי העיר. התקוממויות פרצו בסרגוסה בין 781 ל-881, קורדובה (805), מרידה (805-813, 828-829, 868), ושוב בטולדו (811-819); המורדים נצלבו, כפי שנקבע בספר הקודש של המזרח תיכונים (5:33). מרד נוסף שהתרחש בקורדובה ב-818 הוביל לשלושה ימי ביזה, אונס וטבח, 300 מנהיגי המרד נצלבו, ו-20,000 משפחות גורשו. האֶמִירוּת של קורדובה חוותה שלום ושלווה לעיתים רחוקות מאוד במהלך קיומה וגם לאחריה. למעשה, בין השנים 1010 ל-1013 נרצחו מאות יהודים בקורדובה כמו גם באזורים אחרים של אנדלוסיה.
אנדלוסיה הייתה למעשה מחולקת לסוגי אוכלוסיות ומעמדות: מעל כולם היו כמובן הכובשים, מתחתיהם ה-מוולדון – אלו שהמירו את דתם (Muwalladun), ובתחתית היו הד'ימים – נוצרים ויהודים. אנשי השבטים של ערב היו בראש הסולם החברתי, אפילו מעל לברברים של צפון אפריקה אשר נחשבו לנחותים מהם חרף הדת המשותפת.
אנדלוסיה הייתה מדינת ג'יהאד לכל דבר ועניין. פעם בשנה, ולפעמים גם פעמיים בשנה, כוחות פשיטה נשלחו לממלכות הנוצריות בצפון ספרד אשר עדיין לא נכבשו, כמו גם לארץ הבסקים או צרפת ועמק הרון, משם חזרו עם שלל ועבדים. שודדי הים האנדלוסיים פשטו עם חופי איטליה וסיציליה, ואף הגיעו עד האיים האגאיים, תוך הרס, שעבוד וביזה. עשרות אלפי עבדים נוצריים הובאו לאנדלוסיה מכל רחבי אירופה, ושפחות המין מילאו את ההרמון של הח'ליף או השליטים האחרים.
אבן עבדון אל-יאבורי, מהאסכולה המלאכית, הציג לד'ימים הנוצרים והיהודים של סיביליה את האפשרויות הבאות סביב שנת 1100: "שום יהודי או נוצרי לא יכולים ללבוש את בגדי האצילים, לא של שופט ולא של אדם עשיר. להפך, יש לתעב אותם ולהימנע מהם. אסור [לברך] אותם עם הביטוי 'שלום עליך'. למעשה, 'השטן אדון להם, וינשם את זכרון אדונם; עדת השטן המה; הלא תספה עדת השטן?' (לקוח מספר הקודש המזרח תיכוני, 5:20). יש להטיל עליהם סימן ייחודי על מנת שיוכרו וזה יהיה עבורם סוג של ביזוי."
אבן עבדון גם אסר על מכירת ספרי מדע לד'ימי, מתוך טענה כי הללו יתרגמו אותם ויכירו בהם כ-שלהם. תירוץ זה היה מגוחך היות ולאורך מאות השנים היו אלו ספריות נוצריות ויהודיות והידע שהיה בהן אשר נבזזו על ידי המזרח תיכונים, ואפילו הספרייה הגדולה של אלכסנדריה נהרסה סופית לאחר הכיבוש במאה ה-7. שופט חשוב נוסף בספרד של המאה ה-11, אבן חזם אל-אנדלוסי, כתב כי אלוהים העניק לכופרים את הבעלות על רכושם רק בכדי שיינתן כשלל למאמינים.
בגרנדה, יוסף הנגיד, בנו של הרב היהודי שמואל הנגיד אשר הגן על הקהילה היהודית, נרצח ב-1066 לאחר הרס הקהילה היהודית בידי אזרחים מזרח תיכוניים. יוסף נצלב בפוגרום הגדול של גרנדה שהתרחש בשנה זו, בו נרצחו על פי הערכות שונות בין 4000 ל-5000 יהודים,[2] בדומה למספר הכולל של היהודים שנהרגו בידי הצלבנים באזור הריין במהלך מסע הצלב הראשון כמה עשרות שנים מאוחר יותר. פרופ' רוברט ויסטריך מהאוניברסיטה העברית כתב: "היה זה אסון, חמור כמו זה שעברו יהודי הריין שלושים שנה מאוחר יותר במהלך מסע הצלב הראשון, אך לעתים רחוקות הוא זכה לתשומת לב אקדמית רבה."[3]
הפוגרום של גרנדה התרחש במידה רבה עקב שיר הלל אותו חיבר המשפטן והמשורר אבו ישאק, אשר כתב על היהודים: "החזירו אותם למקום אליו הם שייכים והורידו אותם לנמוכים שבשפל ... תסתכלו על מדינות [מזרח תיכוניות] אחרות ותראו שהיהודים הינם כלבים מנודים ... אל תחשבו שזו היא פגיעה באמונה אם הורגים אותם ... הם הפרו את הברית שלנו איתם אז איך אתם יכולים להיות אשמים בפעולה כנגד המפרים?"
הבֶּרְבֵּרִים של שושלת אל-מוואחידון בספרד וצפון אפריקה הביאו לפגיעה אדירה באוכלוסיות הנוצריות והיהודיות. הפגיעה – טבח, אונס, שעבוד והמרה דתית בכפייה – תוארה בהרחבה על ידי ההיסטוריון היהודי רבי אברהם אבן דאוד הלוי, והמשורר היהודי רבי אברהם אבן עזרא.
הפוגרום של גרנדה היה אולי האירוע המוכר ביותר, אך בוודאי שלא היחיד שכן התרחשו גירושים ופוגרומים נוספים נגד היהודים. היהודים גורשו מקורדובה ב-1013 ורכושם הוחרם לאחר שתמכו בשליט מוסלמי שהובס באחד העימותים הפנימיים שבין שליטי אנדלוסיה. ב-1039, תקף אספסוף מזרח תיכוני את הארמון של המנהיג היהודי בסרגוסה ורצח אותו. מהומות אנטי-יהודיות היו נפוצות גם בהמשך, לרבות שוב בקורדובה ב-1135. קיימות טענות שגם שמואל הנגיד עצמו נרצח כמה שנים לפני בנו, אך בכל מקרה גם הוא נאלץ לברוח מקורדובה לגרנדה, סרגוסה וטולדו.[4]
המזרח תיכונים גם חשדו באמינותם של היהודים אשר המירו את דתם, ועל כן הפעילו "אינקוויזיטורים" מאות שנים לפני שהללו הופיעו אצל הספרדים, אשר לקחו בכוח את הילדים ממשפחות בהן חשדו, זאת על מנת שהילדים יקבלו את החינוך "הנכון".[5]
הרמב"ם, הפילוסוף והרופא היהודי המפורסם, נאלץ לברוח מקורדובה עם כל משפחתו ב-1148 לאחר כיבוש אל-מוואחידון, תחילה לפֶאסְ, לפני שנמלט למצרים של השושלת הפאטמית תוך כדי שהוא מחופש למוסלמי. הרמב"ם מוצג כיום לעתים קרובות כשיא ההישג היהודי ב"נאורות" של אנדלוסיה, אולם מילותיו שלו עצמו מציגות את ההיסטוריה האמתית בדבר התפיסה האוטופית הזאת: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך 'ואויבינו פלילים'. ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים ק"כ ה' 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר'. וראו איך זכר 'קדר' משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מייחוסו." (אגרת תימן, 18).[6] במילים אחרות, כותב הרמב"ם במחצית השנייה של המאה ה-12 בתגובה לשאלה של ראש קהילת יהודי תימן, נתנאל בירב פיומי, כי שום אומה אחרת בהיסטוריה היהודית לא פגעה ביהודים כמו המזרח תיכונים, חרף ההכחשות מצד יהודים מסוימים.
את הנביא של הכובשים הרמב"ם מכנה "משוגע", וכן את הדת המזרח תיכונית. כפי שכותב:
"אָמְנָם מַה שֶּׁזְּכַרְתּוֹ מֵעִנְיַן זֶה הַמּוֹשֵׁל בְּאֶרֶץ תֵּימָן, אֲשֶׁר גָּזַר שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִכְרִיחַ כֹּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ לָצֵאת מִן הַדָּת, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הַכְּנַעֲנִי בְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב [הברברי המוגרבי במערב האסלאמי] – שִׁסְּעָה זוֹ הַשְּׁמוּעָה גֵּוֵינוּ, וְהִבְהִילָה כֹּל קְהִלּוֹתֵינוּ. וּבֶאֱמֶת זוֹ הִיא שְׁמוּעָה רָעָה, כֹּל שׁוֹמְעָהּ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. חָרְדוּ לִבּוֹתֵינוּ, וְנָבוֹכוּ רַעְיוֹנֵינוּ, וְחָלְשׁוּ כֹּחוֹתֵינוּ, לְצָרוֹת הַשְּׁמָד הָעֲצוּמוֹת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֵינוּ בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הָעוֹלָם, מִזְרָח וּמַעֲרָב, וַיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ, אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה."
הוא גם מציין כי הרדיפה של היהודים בידי המזרח תיכונים גורמת להמרה דתית בכפייה וחיזוק שליטתם ביהודים:
"...כִּי כְּשֶׁיֶּאֱרַךְ גָּלוּתֵנוּ וְיַתְמִידוּ הַצָּרוֹת עָלֵינוּ, יִתְמוֹטְטוּ רַבִּים מִן הַדָּת, וְיִכָּנֵס בְּלִבָּם סָפֵק, וְיִתְעוּ, בִּגְלַל מַה שֶּׁיִּרְאוּהוּ מֵחֻלְשָׁתֵנוּ, וְתִגְבֹּרֶת הַקָּמִים עָלֵינוּ וּמָשְׁלָם בָּנוּ..."
"ועמד אחריו משוגע [הנביא] ונהג כמנהגו, כלומר לשנות דתנו, הואיל ופתח בו הפתח. והוסיף עם כל זה כונה אחרת, שרדף אחר המלכות וביקש שישתעבדו לו. והתחדש מה שהוא מפורסם." הרמב"ם לא היה הסופר היהודי היחידי בימי הביניים אשר נהג לקרוא לנביא בתואר זה.
הוא גם מסביר את אחת הסיבות לשנאה שלהם ליהודים:
"...אבל כוונתם באלה הדברים להתפאר בהם בפני הגוים ולהראות להם שהם מאמינים אבל הקלון שאומר שמשגע כתוב בתורה והישמעאלים עצמם אינם מאמינים בראיות אלו ואינם מקבלים אותן ואינם לוקחים אותן לראיה לפי שבטולה מבואר ומפני שלא מצאו להם טענה בשום פנים בפסוק מפסוקי התורה ולא בסברה ולא בדמיון כדי שיתלו ממנו הוצרכו לומר שהחלפנו התורה ושנינו אותה ושגררנו שם פלוני [הנביא] מן התורה ולא מצאו להם שום טענה להנצל יותר קרובה מזו..."
אחד ההיסטוריונים הגדולים והחשובים ביותר של המזרח התיכון, המזרחן היהודי הבריטי-אמריקאי פרופ' ברנרד לואיס, מצא כי התפיסה לפיה החיים היהודיים תחת שלטון מזרח תיכוני, במיוחד בספרד, היו סוג של אוטופיה שוויונית רב תרבותית הומצאה וקודמה על ידי היהודים עצמם במאה ה-19 בלבד, כחלק מהצרכים והאינטרסים של אותה התקופה. באופן לא מפתיע, המזרח תיכונים מיהרו לאמץ לעצמם תפיסה יהודית מאוחרת זו והפכו אותה לחלק מהדימוי שלהם, ובעקבותיהם באו כמובן "ההיסטוריונים" הליברליים. כפי שכתב ברנרד לואיס: "תור הזהב של שוויון זכויות היה מיתוס, והאמונה בו הייתה תוצאה .. של סימפתיה יהודית [מאוחרת] לאסלאם."[7]
למעשה, ייתכן כי מקורות המיתוס הזה הם מוקדמים אפילו יותר, כאשר אברהם אבן דאוד ציין ב"ספר הקבלה" במאה ה-12 שהיה יותר טוב בתקופה הקודמת של טולדו, אך היה זה רק בהשוואה לתקופה הנוכחית של אכזריות השושלות הבֶּרְבֵּרִיות.
בכל מקרה, אין ספק שהפופולריות של המיתוס הפכה לנפוצה רק במאה ה-19, בעיקר בזכות הביבליוגרף משה (מוריץ) שטיישניידר וההיסטוריון צבי (היינריך) גרץ, ואולי גם בהשפעת ספרו של בנג'מין ד'יזראלי "קונינגזבי / הדור החדש" (1844). כפי שכותבת ההיסטוריונית פרופ' ג'יין גרבר מאוניברסיטת ניו יורק: היסטוריונים יהודים הביטו באסלאם "... לתמיכה, לחיפוש בריתות ומודלים אמתיים או מדומיינים של סובלנות במזרח. הפולחן של אנדלוסיה בהירה ונוצצת בעיצומה של אירופה בורה וחסרת סובלנות היווה מרכיב חשוב בזרמים האינטלקטואליים של התקופה הזאת."[8]
כפי שגרבר מסכמת: "מאפיינו האריסטוקרטי של מעמד נבחר של אנשי חצר ומשוררים, אינו אמור להסתיר מאותנו את המציאות שמעגל המנהיגים והשאפתנים הזה לא היה כל ההיסטוריה היהודית הספרדית ולא חלק מהחברה היהודית הספרדית. הרגעים המוזהבים שלהם מהמאות ה-10 וה-11 הם רק פרק קצר מסאגה ארוכה יותר. אין ספק, הפולמוס של אברהם אבן דאוד סיפק נחמה והשראה לאליטה במשבר של המאה ה-12, בדיוק כפי שרעיונות תור הזהב יכלו לנחם גולים מדוכאים לאחר 1492. זה התאים לצרכים של תומכי האמנציפציה היהודית באירופה של המאה ה-19 או הריב בדיון המתמשך על פלסטין במאה ה-20 ... צריך ללמוד את ההיסטוריה של היהודים בארצות האסלאם, במיוחד ספרד המוסלמית, בפני עצמה, בלי מיתוס או מיתוס נגדי."[9]
תקציר מצוין, כמו גם הסבר לעיוות המודרני של היחסים שבין דתות בספרד הכבושה, ניתן למצוא בספרו של ריצ'רד א. פלטשר, "ספרד המורית":
"עדותם של אלה שחיו בתקופת זוועות כיבושי הבֶּרְבֵּרִים, של הפיטנה האנדלוסית בראשית המאה ה-11, של פלישת מוראביטון – אם לציין רק מספר פרקים היסטוריים קשים – חייבות לחשוף את השקר. האמת ההיסטורית הפשוטה והניתנת לאימות היא כי ספרד המורית הייתה לעתים קרובות יותר ארץ של אנדרלמוסיה מאשר שלווה ... סובלנות? תשאלו את יהודי גרנדה שנטבחו בשנת 1066, או את הנוצרים שגורשו על ידי המוראביטון למרוקו בשנת 1126 (כמו המוריסקוס 500 שנים מאוחר יותר) ... במחצית השנייה של המאה ה-20 מתגלה סוכן חדש של ערפול עדויות: האשמה של המצפון הליברלי, הרואה את הרעות של הקולוניאליזם – אותן ניתן להניח אך לא להוכיח - שהתבשרו בכיבוש הנוצרי של אל-אנדלוס ורדיפת המוריסקוס (אך לא, באופן מוזר, בכיבוש ובקולוניזציה של המורים). מערבבים את התערובת הזאת יחדיו ומוציאים אותה בחופשיות לאקדמאים ולתקשורת ברחבי העולם המערבי. ואז שופכים אותה בנדיבות על פני האמת ... בתנאים התרבותיים השוררים במערב כיום צריך לשווק את העבר, וכדי לשווק אותו בהצלחה הוא צריך להיות ארוז בצורה אטרקטיבית. ספרד של ימי הביניים במצבה הטבעי היא חסרת משיכה. פנטזיות מפוארות של זוהר ... גורמות פלאים לחידוד הדימוי שלה. אבל ספרד המורית לא הייתה חברה סובלנית ונאורה אפילו בתקופה המתורבתת ביותר שלה."[10]
ההיסטוריה הסוציו-פוליטית של אנדלוסיה, אשר התאפיינה בדיכוי גדול במיוחד של מעוטים דתיים, אינה מתיישבת עם התפיסות המודרניות של שוויון בין אינדיבידואלים, ללא קשר לאמונה הדתית.[11[12] שופט נוסף מהאסכולה המלאכית, אבן אבו זייד אל-קאראוואני, כתב: "יש להם אלטרנטיבה להמיר את דתם או לשלם את המס [ג'יזיה], אחרת תוכרז נגדם מלחמה."[13] הפיכתם של ה"לא מאמינים" לד'ימים התבצעה בהתאם לדרישת ספר הקודש של הכובשים (9:29), שעקרונותיו המרכזיים היו: 1. אי שוויון בזכויות נגד הד'ימי. 2. הפלייה חברתית וכלכלית. 3. השפלה ופגיעות הד'ימי.[14] לעשרות אלפי העבדים של המזרח תיכוניים לא היו אפילו את מעט הזכויות של הד'ימי. גם אלו שהסכימו להמיר את דתם לא זכו למלוא הזכויות ורכושם נלקח מהם לעתים קרובות.
אז היכן היה עדיף ליהודים לחיות? זה כמובן תלוי באיזו מאה ובאיזו אומה, ותחת איזה שלטון. חסידי התקינות הפוליטית בכל מקרה יגידו שגם אם במסגרת סטטוס הד'ימי היהודים והנוצרים אכן חוו הפלייה והטרדה ממוסדות, זה עדיין היה עדיף ליהודים מאשר החיים בארצות הנצרות. ההיסטוריון פול ג'ונסון מסביר: "בתיאוריה... הסטטוס של יהודים ד'ימים היה חמור יותר תחת שלטון האסלאם, שכן הזכות לעסוק בדתם, ואפילו הזכות שלהם לחיות, יכלו להילקח מהם באופן שרירותי בכל רגע נתון. בפועל, עם זאת, הלוחמים הערביים שכבשו חצי מהעולם המתורבת באופן כה מהיר במאות ה-7 וה-8 לא רצו להשמיד קהילות יהודיות שידעו קרוא וכתוב והיו חרוצות, ואשר העניקו להם הכנסה קבועה ואמינה ממסים ושירתו אותם בדרכים רבות".[15]
נראה כי בכל הקשור למגבלות חוקיות, מצבם של היהודים היה קשה בהרבה תחת המזרח תיכונים מאשר בארצות הנצרות. ב-1272, האפיפיור גרגוריוס העשירי חזר על דבריו של האפיפיור גרגוריוס הראשון ב-598: "אסור שהיהודים יסבלו מכל אפליה בהטבות שניתנו להם". גרגוריוס העשירי גם חזר על צו אפיפיורי מוקדם יותר ואסר על המרה דתית כפויה ופקד כי "שום נוצרי לא יתפוס, יכלא, יפגע, יְעַנֶּה, יטיל מום, יהרוג או יהיה אלים כלפיהם; בנוסף, אף אחד לא יחשוב, אלא אם דרך פעולת הסמכות המשפטית של המדינה, לשנות את המנהגים הטובים בארץ בה הוא חי למטרת לקיחת כספם או רכושם מהם או מהאחרים." המאפיינים הללו היו קיימים אומנם גם בארצות שנכבשו תחת הג'יהאד, אולם גרגוריוס הוסיף: "אף אחד לא יטריד אותם בשום אופן בזמן חגיגות החגים שלהם, ביום או בלילה, עם אלות, או אבנים או כל דבר אחר". ציווי זה נוגד בצורה ברורה את האיסור של השריעה על הד'ימי לציין את החגים והאירועים הדתיים שלהם בפומבי. יתר על כן, לאור העובדה שעדותו המשפטית של יהודי נגד נוצרי לא הייתה קבילה, האפיפיור אסר על הנוצרים להעיד נגד יהודים, זאת בזמן שהשריעה אסרה על יהודי להעיד נגד בן דתה אך אפשרה ללא שום מגבלות מתן עדות נגד הד'ימי.[16]
[1] Evariste Levi-Provencal, Histoire de l'Espagne Musulmane, Paris, 1950, Vol. 1, p. 150.
[2] Moshe Perlmann. “Eleventh Century Andalusian Authors on the Jews of Granada”, Proceedings of the American Academy of Jewish Research, Vol. 18 (1949), pp. 269-70.
[3] Robert Wistrich, Antisemitism - The Longest Hatred, Schocken Books, 1991, p. 196.
[4] Dario Fernandez-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise: Muslims, Christians, and Jews under Islamic Rule in Medieval Spain, Intercollegiate Studies Institute, 2016.
https://books.google.co.il/books?id=PJNgCwAAQBAJ&pg=PT163&lpg=PT163&dq=In+1066,+only+a+few+years+after+the+death+of+the+Prince,+the+rioting+Muslim+populace+of+Granada+killed+his+son,+the+vizier+Rabbi+Joseph+Ibn+Naghrela,+in+a+pogrom+that+destroyed+the+city%E2%80%99s+Sephardic+community&source=bl&ots=JO4CIyeIxo&sig=ACfU3U2lz59OC3es59kBe8uneODN3wK8WQ&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwiC3fTNi83oAhVD_KQKHeBCAlwQ6AEwAnoECAsQKA#v=onepage&q=In%201066%2C%20only%20a%20few%20years%20after%20the%20death%20of%20the%20Prince%2C%20the%20rioting%20Muslim%20populace%20of%20Granada%20killed%20his%20son%2C%20the%20vizier%20Rabbi%20Joseph%20Ibn%20Naghrela%2C%20in%20a%20pogrom%20that%20destroyed%20the%20city%E2%80%99s%20Sephardic%20community&f=false
[5] H. Z. Hirschberg, A History of the Jews of North Africa, E.J. Brill, 1974, Vol. 1. pp. 123-39.
[6] https://en. http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/teyman1-2.htm
[7] Bernard Lewis. "The Pro-Islamic Jews", Judaism: a quarterly journal of Jewish life and thought, Vol. 17 n.4, (1968), p. 401.
https://www.academia.edu/14337228/_718_THE_PRO-ISLAMIC_JEWS_1968_Bernard_LEWIS
[8] Jane Gerber, Towards an Understanding of the Term: 'The Golden Age' as an Historical Reality, in Aviva Doron (ed.), The Heritage of the Jews of Spain, Levinsky College of Education Publishing House, 1994, p. 16.
[9] ibid., pp. 21-2.
[10] Richard Fletcher, Moorish Spain, University of California Press, 2006.
[11] Evariste Levi-Provencal, Histoire De L’Espagne Musulmane, Vol. 3, 1953, pp. 131-3, 470-6.
[12] Bat Ye’or, Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide, trans. Miriam Kochan and David Littman, Associated University Presses, 2001, pp. 62-3.
[13] Ibn Abi Zayd al-Qayrawani, La Risala, trans. Leon Bercher, 5th ed., Algiers, 1960, p. 165.
[14] Bat Ye’or, The Dhimmi: Jews and Christians Under Islam, trans. David Maisel, Paul Fenton, and David Littman, Associated University Presses, 1985, pp.51-77.
[15] Paul Johnson, A History of the Jews, Harper & Row, 1987, p. 175.
[16] Gregory X, “Papal Protection of the Jews,” in The Portable Medieval Reader , Viking Press, 1949, pp. 170–1.
