תילו סראצין והתאבדותה של גרמניה.

תילו סראצין והתאבדותה של גרמניה.

בפעם הקודמת שוחחנו על ספרו מ-2014 של היהודי הצרפתי אריק זמור "ההתאבדות של צרפת" בו הוא הציג סקירה היסטורית של 40 השנים האחרונות והצביע על המגמות שדרדרו את המדינה הזאת. הכותרת של הספר הושפעה כנראה מספר אחר שיצא לאור מספר שנים קודם לכן בגרמניה אשר גרם גם כן למהומה רבה והפך לשנוי במחלוקת.

כאשר פרסם ב-2010 הפוליטיקאי הגרמני תילו סראצין (ילוד 1945) את ספרו "גרמניה מחסלת את עצמה: איך אנחנו מכניסים את המדינה שלנו לסכנה",[1] הדבר לא היה מובן מאליו שכן הספר דן בנושאים אשר היו טאבו חברתי במשך כארבעה עשורים. סראצין טען כי האוכלוסייה הטורקית הגדולה של גרמניה לא רק שמסרבת להשתלב, אלא שהיא גם "מטמטמת" והופכת את האוכלוסייה הגרמנית לטיפשה יותר מכיוון שמערכת החינוך צריכה להתאים את עצמה למנת המשכל הנמוכה יותר בממוצע של המהגרים הללו. מובילי דעת הקהל הכריזו במהרה על הספר כ"כפירה", והאשימו את סראצין בכך שמפלג את המדינה לאורך הקווים האתניים והדתיים. המחבר טען כי היחס אליו הוא זוכה אינו הוגן ושהקוראים הגרמניים התייחסו לספר כל אחד באופן שונה. כל זה לא שינה את העובדה כי הספר כבר בשלב ההוצאה הראשוני מכר את כל 250 אלף העותקים המודפסים, ולאחר מכן עלה לראש רשימת המכירות באמזון ונשאר שם במשך קרוב לחצי שנה.[2]

עוד לפני הליך ההדפסה, אחת ההצלחות הגדולות של סראצין הייתה למצוא מוציא לאור שיסכים, ברוח התקופה, לקחת סיכון ולהוציא ספר כזה. אולם עם אסטרטגיית שיווק גאונית הוא אכן הצליח להפוך את הספר להצלחה מסחרית. הספר הנועז מעניק הצצה מפורטת למערכת מדינת הרווחה, והמחבר מציג נקודת מבט לקשר שבין הגורמים החברתיים והביולוגיים, ואפילו כותב על התורשה של האינטליגנציה ומנת המשכל. כהרגלם של הדברים, השקפות מסוג זה תייגו את סראצין בידי מתנגדיו כאיש "הימין הקיצוני". לפי הכלכלן האוסטרי הנודע פרידריך האייק, המשמעות האמתית במערכת הפוליטית המודרנית של המונחים "סוציאלי" או "סוציאליסטי" הינה חלוקה מחדש של משאבים, נכסים ורכוש, והשם המתאים יותר ל"מפלגה הסוציאליסטית" הינו "מפלגת החלוקה מחדש". המציאות היא שבחברה ליברלית-דמוקרטית, המפלגות שמקבלות את מירב הקולות הן אלו שמבטיחות במהלך מערכת הבחירות לחלק מחדש את הנכסים והאוצר. הדבר מוביל להליך דרמטי של הידרדרות, שאת השלכותיו מציג סראצין ביסודיות, תוך שהוא מצטט נתונים אמפיריים ונימוקים הנתפסים בעיניו כמיעוט רציונלי.

באופן נועז למדי, יוצא סראצין נגד התפיסות של מובילי הדעה ופוליטיקאים מקדמי האג'נדה, העושים זאת בזכות כוחם האלקטורלי, אשר בתגובה הגיבו לספרו כמצופה מהם. עוד לפני שהספר יצא אל האור הם מיהרו לפגוע בדמותו של המחבר בתקשורת תוך מספר ציטוטים אשר לטענתו הוצאו מהקשרם. הרושם מהתקשורת היה כי הספר כלל אינו מבוסס על מקורות מדעיים ושהוא קרוב יותר למדע בדיוני. אולם בחינה מדוקדקת יותר של הספר מציגה תמונה הפוכה, זאת לאחר שהעורכת, שהיא גם אשתו של המחבר אשר עובדת כמורה, דאגה לכך שיוצג בצורה מקצועית מאוד וללא טעיות דקדוק, ונראה כי הטבלאות והגרפים בספר נבחרו בקפידה היות וסראצין היה מלומד לפי שהפך לפוליטיקאי והצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הספר כולל גם אינדקס שמות ונושאים.

הספר מחולק ל-9 פרקים, עם מבוא, הקדמה, ו-50 עמודי נספחים. במבוא כותב המחבר: "אני מבסס את דבריי על מחקרים אמפיריים, אבל הטיעונים שלי הם ישירים וללא סלסולים ... מבחינה כלכלית, נמצאת כיום גרמניה בשלב האחרון של תור הזהב ... בהדרגה הוא מגיע עכשיו לסיומו. במהלך 20 השנים האחרונות, ההכנסה הריאלית של עובדים כלל לא גדלה, ותוך עשר שנים ... היא תרד כחלק ממגמה ארוכת טווח."

הספר הוא תולדה של העובדה שכמו כל מדינות המערב, סובלת גרמניה מגלים של מהגרים שברור שאין להם כל כוונה להשתלב, וכן מפוליטיקאים מתעים אשר גורמים לאזרחים לקבל את מה שהם יודעים באופן אינסטינקטיבי שאינו נכון עבורם. יחד עם זאת, עקב עברה הנאציונל-סוציאליסטי, הלחץ על הגרמנים להתאים עצמם לאידאולוגיה הממומנת של האו"ם לרב תרבותיות היה עצום. אכן, גם היום גרמנים רבים מתייחסים לכל ביטוי של גאווה גרמנית לאומית כאל ביטוי לנטיות ניאו-נאציות, וכאל משהו מעליב ומביש.

זאת סיבה מרכזית לחריגותו של הספר, שכן הוא נכתב על ידי אחד הפוליטיקאים המשפיעים של המדינה. כפי שכותב: גרמניה היא גרמניה "בזכות תושביה והאינטלקטואל החי שלהם כמו גם המסורות התרבותיות שלהם. ללא האנשים זה פשוט היה מונח גאוגרפי." הוא מציין כי במשך עשרות שנים לא ניתן היה לדבר על שימור גרמניה, מכיוון שהתקשורת מגנה את הדיבורים הללו עם השווה קבועה לנאציזם, גזענות ושנאת זרים.

כל פרק בספר עוסק באספקט כלשהו של בעיית המהגרים - עוני, פוריות, ירידה בממוצעת מנת המשכל והסטנדרטים החינוכיים, תשלומי רווחה שונים ומגוונים, פחדנות שמאלנית ואינטלקטואלית, האסלאמיזציה הבלתי פוסקת של גרמניה - למעשה סדרה של מיני מונוגרפיות היוצרות סינתזה.

טענה מרכזית בספר היא שהגרמנים, ובעיקר נשים בעלות מנת משכל גבוהה, אינם מולידים מספיק ילדים כך שמספרם של הגרמנים באוכלוסייה יורד, אך זו היא אינה סיבה להגירה: "אסור כי הירידה הטבעית בגודל אוכלוסיית מדינה אחת או קבוצת מדינות תשמש כבסיס מוסרי ופוליטי להצדקת הגירה או תפיסת אדמות. העיקרון הטריטוריאלי הוא חלק בלתי נמנע מריבונות המדינה, והכבוד אליו משמש לשמירת השלום."

לפי המחקרים עליהם מתבסס סראצין וכפי שטוען בספרו, האזורים מהם מגיעים מרבית המהגרים לגרמניה, בעיקר טורקיה, המזרח התיכון ואפריקה, מאופיינים במנת משכל נמוכה מהממוצע. ההגירה אם כך לא תציל את המדינה המזדקנת היות והעתיד הכלכלי של המדינה נמצא באדם ובאינטלקטואל. הוא אף מוסיף כי שלושת האוכלוסיות הללו מתרבות בקצב המהיר ביותר.

חלק גדול מהטורקים המגיעים לגרמיה לעבוד אינם חוזרים למדינתם, והמשפחות שלהם מצטרפות אליהם במדינה האירופאית ובכך יוצרות למעשה מעמד חדש. סראצין מכנה את תכנית העובדים הזרים "טעות ענקית", וטוען כי הבעיות שהמוסלמים מביאים איתם הינן אבטלה, תלות ברווחה וחלוקת נדבות, פוריות גבוהה מהממוצע, הפרדה חברתית עם נטייה לייצר חברה נפרדת, פעילות דתית מעל הממוצע עם משיכה לאסלאם הפונדמנטליסטי, פשע והשתתפות גבוהה בטרור.

סראצין מציין כי מדיניות הרווחה האירופית הנדיבה מתפוררת תחת העומס של מיליוני מהגרי עבודה מובטלים מהעולם השלישי. עם זאת הוא מתעקש שכל מי שאינו יכול להאכיל את עצמו ואת צאצאיו "נדרש וצריך לעזור לו". בין אם סראצין באמת מאמין בכך או בין אם חושב שמי שמוליד אין ספור ילדים ללא חשיבה על ההשלכות יש להשאיר אותו להשלכות אלו, אין הוא מעז לכתוב על כך בספרו.

בכל מקרה, הוא מאמין כי המדיניות כלפי עוני המהגרים מונעת על ידי הרגש ולא על ידי השכל. "סף סיכון העוני בגרמניה גבוה כיום מההכנסה הממוצעת נטו של הגרמנים בנקודת השיא של הנס הכלכלי בראשית שנות השישים." עוד לפני שכתב את הספר, ביצע סראצין ניסוי כלכלי לפיו הראה כי הוא ואשתו יכולים לחיות טוב מאוד רק בעזרת התמיכה של מערכת הרווחה בלבד. הפרסום סביב ניסוי זה הוביל לתוכנית טלוויזיה, וצלם אמר לסראצין שהוא הונחה שלא לצלם את דירותיהם של מקבלי הרווחה מכיוון שהן מלאות בגאדג'טים אלקטרוניים.

סראצין מזהה שלוש סיבות לכך שכל אתגר במערכת הרווחה מעורר רגש כה רב. ראשית, המקבלים עצמם אוהבים את המערכת. שנית, המון חוקרים וביורוקרטים תלויים בכך לתפקידיהם. שלישית, אם אפשר לחיות כראוי על הרווחה לבדה אך אלה שעושים זאת לא חיים כך, אז זוהי אשמתם שלהם ולא איזו קטסטרופה קיומית. נקודה אחרונה זו היא שמעוררת את מירב הזעם והתוקפנות. סראצין מתאר את השפעות הרווחה הנדיבה של גרמניה, ומצטט דיווח אחד על תוהו ובוהו של משפחה טורקית מהגרת: "והטלוויזיה עם מסך שטוח תמיד דולקת, תמיד."

הוא גם מספר על עיר קטנה בה 300 טורקים נולדו משתי משפחות בלבד. אחד מהם מתהדר: "אנחנו לא צריכים את הגרמנים." סראצין גם כותב על נויקלן, אחד הרבעים של ברלין, שהוא רק אזור אחד מבין רבים בהם החליפו המהגרים את האוכלוסייה המקומית: "גרמני העובר במחוזות אלה היה מרגיש כמו זר במדינתו שלו". אחת הטענות שלו היא כלפי התקשורת אשר לא מדווחת על העבריינים כאשר הללו הגרים: "למי למעשה זה עוזר כאשר עובדות ציבוריות מדוכאות..? "בהחלט לא לאמת ולא למסקנות או אינטגרציה ברורים."

סראצין מסיים את ספרו עם שני תרחישים: סיוט וגאולה. בתרחיש הסיוט הוא מסתכל קדימה לסוף המאה ה-21. הוא רואה גרמניה שהיא כבר לא גרמנית. הוצאות הרווחה משתוללות ואי שליטה בהגירת העולם השלישי הפכו את גרמניה למעשה למדינה מוסלמית. הכנסיות המפורסמות של גרמניה, לרבות קתדרלת קלן, הוסבו למסגדים. יש דרישות לדגל גרמני חדש, עם כוכב וסהר. הגאולה, אם עדיין בכלל אפשרית, מגיעה ממפלגות הימין הפופוליסטיות בכל רחבי אירופה. בקרת ההגירה מתהדקת, הסטנדרטים החינוכיים עולים ונשים עם מנת משכל גבוהה מתחילות ללדת יותר ילדים. מגורי המהגרים בערים הגדולות מתכווצים והרבה פחות טורקית וערבית נשמעות ברחובות.

הפרק הראשון, שכותרתו "מדינה וחברה", הוא סקירה היסטורית מרשימה בת 12 עמודים, ללא טעויות הנראות לעין, המשתרעת על פני תקופה ארוכה ממצרים העתיקה ועד ימינו. הוא מסיים את החלק הזה בהערה "כל מחקר מאשר כי ככל שהאוכלוסייה חרוצה, משכילה, יוזמת ואינטליגנטית יותר, כך גם הכלכלה, החברה והממשלה מצליחים יותר. בדירוג של מדינות מצליחות, גרמניה תמיד הייתה בצמרת."

פרק 2, שכותרתו "מבט אל העתיד", עוסק בפריון העבודה והביצועים הכלכליים באופן כללי. "אם מספר האנשים היצרניים מצטמצם, ניתן לקיים צמיחה כלכלית רק באמצעות תפוקת עבודה גבוהה יותר לשעה", כתב. אולם בגרמניה צמיחה זו פחתה משמעותית.

פרק 3, שכותרתו "סימני הידרדרות: לעשות חשבון", מאופיין בביטוי מהמלט של שייקספיר - "משהו רקוב במדינת דנמרק." "גם אם נהיה טובים ונשאר כך", הוא כותב, "זה עדיין יהפוך להיות קשה יותר ויותר, מכיוון שאחרים משתפרים ובעיקר רבים יותר." כאן הוא עוסק בפעם הראשונה עם דמויות בוגרי אוניברסיטאות במתמטיקה, מדעי המחשב, מדעי הטבע והטכנולוגיה, שהם, כך כותב, "התחומים שבאמת מניעים התקדמות טכנולוגית ואשר מכריעים בקביעת את הכיוון וההיקף של חדשנות טכנית." מספר הבוגרים בתחומים אלו נמצא בירידה לעומת סין למשל, במיוחד בקרב המהנדסים. ב-50 העמודים של פרק זה הוא מפרט את הטענות המרכזיות של הספר, שוב בהתבסס על מחקרים מדעיים, על התפקיד המכריע של מגמות ההגירה, רמות האינטליגנציה, ביצועי השכלה, מבחן פיז"ה, ציוני מבחנים, מעמד חברתי, עוני והבדלים חברתיים בשיעורי הילודה.

בפרק 4, "עוני ואי-שוויון", הוא כותב: "הבעיה העיקרית היא לא עוני חומרי, אלא עוני אינטלקטואלי ומוסרי." זהו העוני המוסרי והאינטלקטואלי אשר מונע למעשה מאדם לברוח מעוני חומרי. בהיותו לשעבר שר האוצר של ברלין, הוא מציג בפרק זה את ידיעותיו והבנתו בדבר מדיניות הרווחה והחלוקה מחדש של הנכסים.

הפרק ה-5 מציג סקירה בנושאי "עבודה ופוליטיקה".

בפרק 6, "השכלה וצדק", מציג סראצין את אחת הנקודות המרכזיות של התזה שלו, כאשר מספר ציטוטים יכולים להראות את הטענות הללו: "אופטימיסטים חינוכיים רבים פשוט אינם מסוגלים להשלים עם הבדלים מולדים ביכולת. במקום זאת, הם מייחלים למערכת חינוך שוויונית המייצרת באופן אידאלי תוצאות ביצועים שוות ... תומכי 'מערכת החינוך המקיפה' צריכים להבין שהתוצאה הבלתי נמנעת של עידוד רוב התלמידים היא לא שוויון, אלא אי שוויון גדול יותר. הסיבה לכך היא שככל שההזדמנויות להישגים גדלות יותר, כך המציאות הגנטית הזאת תתבטא יותר." הוא דן בקשרים ההדוקים לטענתו בין תוצאות מבחן פיז"ה לבין תוצאות בדיקות מנת המשכל, ומסתמך על מחקרים חינוכיים של חוקרים גרמניים. "בממוצע, ילדים במדינה מסוימת לומדים פחות מהחלק הגדול מהאנשים שממשיכים להשכלה גבוהה." המקור להשקפה זו מגיע מהתקופה בה היה סראצין שר האוצר של ברלין, לאחר שטען כי הבחין שבזמן שעיר זאת מוציאה יותר מאחרות על כל תלמיד וכי שעורי מורה-תלמיד היו הטובים ביותר, ציוני מבחן פיז"ה עדיין היו הנמוכים ביותר, והוא החליט לשאול "מדוע זה כך?"

רבים תהו מדוע סראצין, בעל השקפות כאלו, הוא סוציאל-דמוקרט. בחלק של ספרו בו הוא מנסח את הצעותיו לרפורמה בחינוך הוא מציע תשובה. הצעותיו כוללות השמת חובה של ילדים בפעוטונים ובגנים, תכניות לימודי יום, שיעורי בית חובה, מדי בית ספר וכד'. שום דבר מזה אינו כמובן מקורי, והכול עולה כסף. סראצין מודע ללא ספק למחסור בתקציבים, וכן שהם יהיו נדירים עוד יותר בשנים הבאות. ואם לא יהיה שיפור מהותי גם אם ההצעות הללו לרפורמה יתקבלו? לעתים רחוקות הוא משתמש בספרו בלשון המדוברת ובמונחים כגון "טיפשים" או "לא משכילים". לרוב הוא משתמש במונחים יותר תקינים פוליטית, אולם קרוב לוודאי שאין זה מסווה את השקפותיו האמתיות לגבי טיפשות ואינטליגנציה.

בפרק 7, "הגירה ואינטגרציה", משתמש סראצין בנתונים ותוצאות מבחנים אחרונים על מנת להציג את הנושא הפרובוקטיבי שלו לפיו הגירה גדולה של מוסלמים, להם יש מנת משכל הרבה מתחת לממוצע, היא פצצת זמן חברתית פוטנציאלית. הוא כותב: "בגרמניה, צבא של מומחי אינטגרציה, חוקרי אסלאם, סוציולוגים, מומחי מדע המדינה, פעילי קהילה ופוליטיקאים נאיביים פועלים באינטנסיביות, יד ביד, כדי להשפיל את המצב, להונות את עצמם ולהכחיש את הבעיות."

בפרק 8, "דמוגרפיה ומדיניות אוכלוסייה", סראצין מפר עוד יותר באופן בוטה את הכללים הלא כתובים. הוא כותב על "השינוי במבנה האוכלוסייה לעבר אחת הקבוצות הפחות אינטליגנטיות או חסרות ההשכלה." ללא ספק טענה שאסור כיום להציגה בשום מקום בעולם המערבי, בייחוד גרמניה. הוא מספר על מקרה בתחילת שנות ה-70 בו קבוצת חוקרים ממזרח גרמניה בדקה את הקשרים שבין מנת משכל לשיעור הילודה, ובכך השפיעה על המדיניות החינוכית והחברתית שהובילה למדיניות אוכלוסייה איכותית.

פרק 9 והאחרון, "חלום או סיוט" ושני החזונות האפשריים לעתיד, נדון לעיל.

על פניו נראה כי הייתה לסראצין גם השקפה הנתפסת כ"גזענית" כלפי היהודים לאחר שציין כי יש ליהודים "גן" מיוחד: "כל היהודים חולקים גן מסוים, לבאסקים יש גנים מסוימים, המבדילים אותם מאחרים". כוונתו הייתה שליהודים כקבוצה יש חלוקה דומה של גנים או דפוסי מבנה הגנים, וגם בישראל מרכזי המחקר הגנטי פרסמו מחקרים על התפלגות גנים בקרב קבוצות אוכלוסייה יהודיות המציגים לכאורה את ההבדלים בין היהודים לעומת אוכלוסיות אחרות. עם זאת, כלל ההערות והמחקרים הללו הינם למעשה שנויים במחלוקת ובוודאי שלא כולם מסכים לכאן או לכאן, ומעבר להערה הזאת דעותיו של סראצין כלפי היהודים לא לגמרי ברורות, אך בכל מקרה היא פגעה רבות בתדמיתו וכן בקריירה שלו.

[1] Thilo Sarrazin, Deutschland schafft sich ab - wie wir unser Land aufs Spiel setzen, Deutsche Verlags-Anstalt, 2010.

[2] [https://www.spiegel.de/international/germany/the-man-who-divided-germany-why-sarrazin-s-integration-demagoguery-has-many-followers-a-715876.html](https://www.spiegel.de/international/germany/the-man-who-divided-germany-why-sarrazin-s-integration-demagoguery-has-many-followers-a-715876.html)