היטלר ורצח העם הארמני.
היטלר
ורצח העם הארמני.
עובדה מוכרת וידועה בין חוקרי הג'נוסייד (רצח עם) היא שאדולף
היטלר דחק בקצינים שלו להשמיד קבוצות של "הגזע הפולני". מספר ימים לפני
הפלישה לפולין, ב-22 באוגוסט 1939, היטלר תועד אומר:
"ההחלטה שלי לתקוף את פולין הגיעה באביב האחרון. במקור חששתי
שהקונסטלציה הפוליטית תאלץ אותי לתקוף במקביל את אנגליה, רוסיה, צרפת ופולין. היה
צריך לקחת אפילו סיכון זה ... מאז סתיו 1938, ומכיוון שהבנתי ש-יפן לא תצטרף אלינו
ללא תנאים ושמוסוליני מאוים על ידי המלך הטיפש ונסיך הכתר הרמאי והבוגד, החלטתי
ללכת עם סטאלין ... לפי הבדיקה האחרונה ישנם רק שלושה מדינאים גדולים בעולם,
סטאלין, אני ומוסוליני. מוסוליני הוא החלש ביותר מכיוון שהוא לא הצליח לשבור את
כוחם של הכתר או של הכנסייה. סטאלין ואני היחידים שרואים את העתיד ולא כלום חוץ
מהעתיד. בהתאם לכך, בעוד כמה שבועות אושיט את ידי אל סטאלין בחזית הגרמנית-הרוסית
המשותפת ואתחיל אתו בחלוקה מחודשת של העולם ... כוחנו מורכב מהמהירות שלנו
והאכזריות שלנו. ג'ינגיס חאן הוביל מיליוני נשים וילדים לטבח - מתוך כוונה תחלה
ובלב מאושר. ההיסטוריה רואה בו אך ורק מייסד אומה. **אני אדיש לחלוטין כלפי מה
שיגידו עליי בתרבות המערב האירופית החלשה** ... נתתי את הפקודה - ואדאג שכל מי
שיוציא מילה אחת בלבד של ביקורת יוצא להורג על ידי כיתת יורים - שמטרת המלחמה שלנו
אינה הגעה לקווים מסוימים, אלא השמדה פיזית של האויב. בהתאם לכך הנחתי את יחידות
גולגולת המת להיות מוכנות - נכון לעכשיו רק במזרח - עם הוראות לשלוח אותם למוות
ללא רחמים וללא חמלה, גברים, נשים וילדים מהגזע ושפה הפולניים. רק כך נשיג את מרחב
המחיה שאנו זקוקים לו. הרי מי בכלל מדבר כיום על השמדתם של הארמנים?"[1]
אין ספק כי היטלר היה מודע היטב לזוועות שבוצעו נגד הארמנים
והנוצרים האחרים בשטחי האימפריה העותמאנית, אולם קשה לומר באופן חד משמעי עד כמה
התכוון ברצינות להשמיד את "הגזע הפולני" או עד כמה השפיע רצח העם של
הארמנים על ביצוע הזוועות האחרות של המלחמה בידי הנאציונל-סוציאליסטים. ניתן לומר
בוודאות כי העובדה שחלק את אותו הגזע עם הפולנים (כמו גם הארמנים) לא הייתה אמורה
למנוע את הפגיעה בהם. לעומת המתואר לעתים קרובות בתרבות הפופולרית, "הגזע
העליון" של היטלר לא היה הגזע הקווקזואידי אלא הקבוצה האתנית אליה השתייך,
לרבות גרמנים אתניים השייכים לאומות אחרות. מכאן השימוש השגוי במונחים כגון
"הגזע הפולני" או "הגזע היהודי", שכן מבחינת הסיווג הגזעי
הביולוגי כל הקבוצות הללו משתייכות לאותו הגזע. היטלר עצמו, בדומה למוסוליני
ובאופן אירוני גם למרקסיסטים המקוריים, ראה את העמים הסלאביים כנחותים וברבריים,
"תתי אדם" שאינם חלק מ"הגזע" הארי. אוסוולד שפנגלר, למשל, אחד
הגרמנופילים הגדולים של התקופה, סלד מהיטלר ושנא את המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית
בגלל הגרמנו-צנטריות, הבדלנות והשנאה שלהם כלפי האומות האירופאיות והמערביות
האחרות. למעשה, הייתה להיטלר הערכה גדולה בהרבה לעמים של המזרח, ולא רק משום שנלחם
לצדה של אומה מהגזע המונגולואידי נגד בעלות הברית, שכן מוצאם המסורתי של ה-ארים
הוא בקבוצות ההודו-איראניות; הוא אימץ למפלגתו סמל עתיק שהיה משותף לגרמנים
המוקדמים עם עמים במזרח, הוא ומקורביו היו מיודדים מאוד עם המופתי של ירושלים אשר
עזר להקים יחידות אלבניות ובוסניות נגד הסרבים והנוצרים האחרים, וייתכן מאוד שגם
ספרו המפורסם של היטלר קיבל את כותרתו מהאידאולוגיה הלוחמנית של המזרח התיכון -
הדורשת את הכנעתם ו"כניעתם" של אחרים. בעניין הניצחון ההיסטורי של
הפרנקים הצרפתים ב-732 בקרב פואטייה/טור נגד המזרח תיכונים אשר הציל את כל אירופה
מפלישה ג'יהאדיסטית, אמר היטלר: "אם קרל מרטל [המפקד הפרנקי] לא היה מנצח
בפואטייה - הרי כבר אתם רואים, העולם נפל לידיהם של היהודים, כל כך חסרת אומץ
הייתה הנצרות! - אז מן הסתם היינו צריכים להמיר את עצמו למוחמדנות, הכת שמפארת את
הגבורה ואשר פותחת את השמים ללוחמים הנועזים לבדם. אז היו הגזעים הגרמניים כובשים
את העולם. הנצרות לבדה מנעה מהם מלעשות זאת"[2].
אם נחזור לנושא רצח העם הארמני, ניתן להצביע על מספר נקודות
המרמזות כי אירוע מזוויע זה רמז לנאציונל-סוציאליסטים כי מיעוטים לאומיים מהווים
סכנה לקבוצה האתנית הדומיננטית. יתרה מזאת, רצח העם הוכיח שניתן לבצע השמדה המונית
"לטובת" המבצע ללא סיכון רב. חשוב לזכור כי היו אלו סוכנים גרמניים אשר
הבריחו משטחי האימפריה העותמאנית את מנהיגי "הטורקים הצעירים", האחראים
לרצח העם של 1.5 מיליון ארמנים ומעל למיליון יוונים פונטיים ואשורים.[3] עדויות
היסטוריות מגוונות מצביעות על כך שהיטלר ראה בארמנים ובפולנים כמקבילים; בכמה
מובנים, הצהרתו על הארמנים עלתה בקנה אחד עם אמונותיו וכתביו האחרים.
אתרי אינטרנט מסוימים, כמו גם מספר "היסטוריונים"
טורקיים המכחישים את רצח העם של הארמנים, טוענים כי ההערה של היטלר הינה זיוף, אך
לא פחות חמור מכך, גם כי היטלר לא ציין את רצח העם כדוגמה למקרה בו המבצעים חמקו
מכל עונש, והם כמובן גם מכחישים כי המקרה הארמני סיפק השראה כלשהי לזוועות של
הנאציונל-סוציאליסטים. אחת הטענות של המכחישים היא שתכנית ההשמדה של הנאצים נוצרה
רק בשלב מאוחר יותר. למשל, שבאוגוסט 1939 היטלר עדיין לא החליט על השמדתם של
היהודים.[4] קשה לקבל טענה זו, שכן כפי שראינו כבר באוגוסט 1939 היטלר כבר שקל את
השמדתם של עמים. שנית, היטלר הצהיר מספר פעמים כבר ב-1939 בדבר כוונותיו כלפי
היהודים, לרבות בנאום המפורסם בינואר בו "חזה" כי מלחמת עולם נוספת תביא
להשמדתו של "הגזע היהודי" באירופה.[5] יתר על כן, שוב לפני אוגוסט 1939,
דיבר היטלר בעקביות בגנותם של הפולנים והסלאבים.[6][7] באופן כללי, כל המעצמות של
התקופה, לרבות גרמניה הנאצית, הכירו, גם אם לא באופן פומבי, את השיטות בהן השתמשו
העותמאנים במהלך הטיהור האתני, ורעיון חיסול הפולנים היה עקבי עם האידאולוגיה של
היטלר לפיה האומות, כפי שמראה ההיסטוריה, נמצאות במאבק כאוטי תמידי על קיומן בעולם
אכזר זה.
ועדיין, קשה לומר באופן חד משמעי עד כמה שימש רצח העם הארמני
כמודל עבור היטלר. בראיון שנערך ב-1931 הוא אמר לעורך עיתון גרמני שכאשר מחליטים
על עתידה של גרמניה, צריך "לחשוב על ההגליות המקראיות ומקרי הטבח בימי
הביניים ולזכור את השמדתם של הארמנים."[8] אין זה סוד שהיטלר (כמו גם מנהיגים
אירופאים אחרים בני התקופה) העריץ את מוסטפא כמאל אטאטורק בתור מי שהצליח להשיג את
"מרחב המחיה" הדרוש עבור הטורקים מהסלאבים והבריטים. בנאומו בשנת 1925,
היטלר "חשב באריכות על פטריוטיות וגאווה לאומית וציטט באופן מאשר את תפקידו
של כמאל אטאטורק מטורקיה ואת הדוגמה של מוסוליני שצעד על רומא" שבועות ספורים
לפני כן.[9]
אכן, ההקבלות בין היטלר לאטאטורק היו בהחלט מוכרות בתקופה זו.
מגזין ה-פוריין אפיירס פרסם מאמר בשנות ה-30, לפיו "כמו באיטליה מאז 1922,
כמו גם בגרמניה מתחילת השנה הנוכחית, התנהלות העניינים הפוליטיים בטורקיה נשענת
כיום על אישיותו של המנהיג ... באמצעות מזימות מתוחכמות, הנשיא, אף שהוא מבחינה
חוקתית ללא השפעה מופרזת, הופך לאוטוקרט האמתי"; ניתן לטעון כי עם תום "ההשפעה
הזרה", טורקיה "הפכה למדינה כמעט הומוגנית" במונחים "לאומיים
ודתיים", כך ש"המיעוטים הנוצריים שלה כמעט ולא קיימים יותר".[10]
בתחילת 1939 גם הסוציאליסטים הגרמניים ציינו את הדמיון הרב עם ההנהגה הטורקית.[11]
שלושה ימים לאחר דבריו על הארמנים וזמן קצר לפני הפלישה לפולין, כתב היטלר
למוסוליני כי הוא מקווה שניתן יהיה לשכנע את הטורקים להצטרף לאיטליה, ברית-המועצות
ויפן במאמץ אנטי-בריטי משותף,[12] ובשלב מסוים הוא אף תכנן למסור לטורקיה את דרום
ברית המועצות.[13]
גורלם הנוראי של הארמנים גם עלה בקנה אחד עם האידאולוגיה
הנאציונל-סוציאליסטית. כתיבתו של הסופר הבריטי האנטישמי יוסטון סטיוארט צ'מברלין,
אשר קיבל את השכלתו בפרוסיה, הייתה בעלת השפעה גדולה על היטלר. ספרו המפורסם
"יסודות המאה ה-19" (1899) מכר עד 1938 רבע מיליון עותקים והפך אותו
לדמות מוכרת מאוד בגרמניה. הכרך הראשון של ספרו הציע מודל לאופייה של גרמניה וטען
כי טורקיה היא "הפינה הקטנה האחרונה באירופה בה עם שלם חי בשגשוג ואושר ללא
הפרעה," והאשים את האומות הלא-גרמניות, בעיקר בריטניה וצרפת, על שעודדו מרד
ארמני, שבתגובה אליו "המוסלמים ההומניים לרוב קמים ומשמידים את עוכרי השלום."
בשנת 1927 פרסם התאורטיקן הנאצי המוביל, אלפרד רוזנברג, חוברת
המכנה את צ'מברלין הסופר "השליח והמייסד של עתיד גרמניה." ב-1938 הוא
פרסם קובץ נאומים בו ציין כי בשנת 1921, אחרי שהשר הטורקי טלעת פאשה, ממנהיגי
"הטורקים הצעירים" ובין האחראים הראשיים לרצח העם הארמני, נרצח בברלין
על ידי ארמני, נערך קמפיין ב"עיתונות הבינלאומית" לשחרור המתנקש עקב
תולדות המאבק בין הארמנים לטורקים. רוזנברג תמך בצד הטורקי, כמו גם בהתנגדותם של
הטורקים לדרישות הארמניות לאוטונומיה, והשווה בין הארמנים ליהודים מכיוון שלטענתו
הארמנים עסקו בריגול נגד טורקיה כפי שהיהודים עשו נגד גרמניה.[14] הוא שיבח את
טלעת פאשה ומזער את רצח העם של הארמנים הנוצרים.
רוזנברג גם הציג להיטלר את מקס ארווין פון שויבנר-ריכטר אשר היה
סגן הקונסול הגרמני ב-ארזורום, ואשר תיעד את התכנון והביצוע של רצח ארמנים על ידי
"הטורקים הצעירים" בשם האסלאם והאידאולוגיה הפאן-טורקית. שויבנר-ריכטר
הפך למאוד מקורב להיטלר, ואף נהרג כאשר עמד לצדו ולצד רוזנברג בפוטש הכושל במרתף
הבירה ב-1923. לאור זאת הקדיש היטלר את החלק הראשון של מיין קאמפף לעמית הרוג זה.
ההיסטוריון הארמני-אמריקאי והאקן דאדריאן טען שלשויבנר-ריכטר הייתה השפעה ישירה על
היטלר, אשר אולי חשפה את הצורר לאופן בו הארמנים העותמאנים, אשר כונו "יהודי
המזרח", גורשו מכפריהם, אולצו לעמול למוות, הורעבו וקפאו למוות במהלך חשיפה
לתנאי חורף קשים.[15] תיאורי השיטות בעזרתן "פתרו" הטורקים את
"הבעיה הארמנית" שלהם כפי שהציג שויבנר-ריכטר, בישרו ואולי אף העניקו
השראה לרעיונות והרטוריקות המאוחרות יותר של היטלר בעניין היהודים, לרבות
פרובוקציות והאשמות בדבר תמיכה בטרור ומהפכה. לפני מותו, כפי שכתב דאדריאן, דחק
שלשויבנר-ריכטר בטיהור הזרים בעזרת שיטות אכזריות.
גם בכירים אחרים בממשל הנאציונל-סוציאליסטי למדו את פרטי רצח
העם הארמני ועדכנו את היטלר בפרטיו. פרנץ פון פאפן, שהפך לסגן הקנצלר של היטלר,
היה מפקד צבאי בכיר בפלשתינה במהלך מלחמת העולם הראשונה וכן מסופח לצבא הטורקי
הרביעי, והיה אחראי לניהול יחסי גרמניה-אוסטריה וגרמניה-טורקיה. רודולף פרנץ הס
נלחם לצד הצבאות העותמאניים נגד הרוסים באותה המלחמה. הנס פון זקט, ממקימי
הוורמכט, היה ראש מטה הצבא העותמאני ב-1917 ו-1918.
יתר על כן, קשה להתעלם מהדמיון בין השיטות הרצחניות בהן נקטו
הנאציונל-סוציאליסטים והעותמאנים. ההקבלות בין התיאוריות והפרקטיקות העותמאניות
והנאציות כללו את המקום המרכזי של הגזע בתפיסה העצמית של האליטות הפשיסטיות ואת
הרעיון של העברת מיעוטים אתניים לשמורות נפרדות. באימפריה העותמאנית הייתה קיימת
מסורת ארוכה של הגליית קבוצות, לרבות יהודים, הנקראת סורגון (Surgun). היטלר הביע לא פעם את אמונתו, לרבות במיין קאמפף, כי הגזע
הוא המשתנה העצמאי הדומיננטי בהיסטוריה וכי כל מנהיג אתנו-לאומני הרוצה להצליח
צריך לעסוק בו ישירות. "כאשר הגזע נמצא בסכנת דיכוי, שאלת החוקיות ממלאת
תפקיד משני בלבד."[16]
גם העותמאנים וגם הנאציונל-סוציאליסטים השתמשו ברעיון הטיהור
האתני. בזמן שהעותמאנים, כפי שכתב שגריר גרמניה בקונסטנטינופול, "מנקים היטב
את האויבים הפנימיים - הנוצרים הילידים,"[17] הנאצים יישמו "טיהור
מיהודים, ה'אינטליגנסיה', אנשי דת ואצולה".[18] הבכיר שהודיע על תכנית הטיהור
האתני בפולין היה מודע למדיניות דומה של גורמי ביטחון הפנים של האימפריה
העותמאנית. היטלר עצמו השתמש לא פעם ב"ניקוי" או "טיהור"
כיופמיזם להשמדה,[19] ותיאר את שלטונו כהליך של טיהור. גם גבלס כתב ביומן שלו
ב-1941 כי בעניין השאלה היהודית החליט היטלר לבצע ניקוי.[20]
אפשר כי השפעות אידאולוגיות ופוליטיות רבות הובילו מרצח העם
הארמני לזוועות פולין והשואה. צ'מברלין, הס, רוזנברג, פון זקט, שויבנר-ריכטר ו-פון
פאפן, לכולם היה קרוב לוודאי תפקיד כזה או אחר בלהניע את היטלר להשתמש במודל
הטורקי בפולין. ד"ר סטפן איריג ממכון ון-ליר בירושלים כותב בספרו "הצדקת
רצח עם: גרמניה והארמנים מביסמרק ועד היטלר"[21] שהצבא והממשל הגרמני,
ובמיוחד שויבנר-ריכטר, ידעו כנראה כמעט הכל על רצח העם הארמני אך היו מוכנים
"להקריב את הארמנים כמחיר לשמירת היחס החיובי של העותמאנים כלפי
גרמניה." איריג מראה שרצח העם היה ידוע גם בקרב האזרחים, אולם סופרים
ועיתונאים גרמניים פרו-ארמניים אשר ניסו לכתוב בעניין היו מסוכסכים - בעדין
הסנטימנט הפרו-עותמאני שלאחר מלחמת העולם הראשונה - עם אלו שטענו בדבר
"החיוניות" של רצח העם; זאת בזמן שסופרים אחרים גם לא הספיקו להזהיר
בזמן בדבר הפוטנציאל הרצחני של הנאציונל-סוציאליסטים. בחלק האחרון של ספרו הוא
עונה על השאלה במרכזית באופן חד משמעי: אין ספק שרצח העם הארמני היווה השראה
לנאצים. "גרמניה השלימה [עם רצח העם הארמני] באופן שאולי לא היינו מצפים לו
ואיננו יכולים לקבל מבחינה מוסרית."
שום דבר מזה לא מקטין את האשמה הנאצית. להפך, המודעות לזוועות
הנוראיות שחוו הארמנים והנוצרים האחרים באימפריה העותמאנית הייתה אמורה להרתיע כל
גורם רציונלי מלשחזר אותן כלפי אוכלוסיות אחרות.
[1] https://www.armenian-genocide.org/hitler.html
על האותנטיות של המסמך ראו:
Kevork B. Bardakjian, Hitler and the Armenian Genocide, Zoryan Institute, 1985, pp. 14-23.
[2] Hitler’s Table Talk 1941–1944, translated by Norman Cameron and R. H. Stevens, Enigma Books, 2000, p. 667.
[3] Vahakn Dadrian, ‘The Armenian Genocide in German and Austrian Sources’, in Israel Charny (ed.), The Widening Circle of Genocide, vol. 3, Transaction, 1994, pp. 122-4.
[4] Guenter Lewy, The Armenian Massacres in Ottoman Turkey: A Disputed Genocide, University of Utah Press, 2007, p. 265.
[5] https://www.yadvashem.org/docs/extract-from-hitler-speech.html
[6] Richard Veatch, ‘Minorities and the League of Nations’, in United Nations Library (ed.), The League of Nations in Retrospect, Walter de Gruyter, 1983, p. 380.
[7] William Shirer, The Rise and Fall of the Third Reich, Simon and Schuster, 1960, pp. 872-5.
[8] Vahakn N. Dadrian, The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, Berghahn Books, 1995, p. 408.
https://books.google.co.il/books?id=ZCVJMAVoMM0C&pg=PA408&lpg=PA408&dq=%22of+the+biblical+deportations+and+the+massacres+of+the+Middle+Ages%22&source=bl&ots=sCUCJkBiYu&sig=ACfU3U29z8ciFWHJMLHSwWtIdS1O7OkVaQ&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwi-ycyg5bHoAhUM_qQKHe54DTUQ6AEwAnoECAYQAQ#v=onepage&q=%22of%20the%20biblical%20deportations%20and%20the%20massacres%20of%20the%20Middle%20Ages%22&f=false
[9] Martyn Housden, Hitler: Study of a Revolutionary, Routledge, 2000, p. 47.
https://books.google.co.il/books?id=gfuFAgAAQBAJ&pg=PA47&lpg=PA47&dq=%22dwelt+at+length+on+patriotism+and+national+pride+and+quoted+approvingly+the+role+of+Kemal+Atat%C3%BCrk+of+Turkey+and+the+example+of+Mussolini,+who+had+marched+on+Rome%22&source=bl&ots=OH-84aqQKy&sig=ACfU3U2-hvk6-KPJv0m4CXvR6DJ6302Ulg&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwiHl__G5rHoAhUksKQKHbVKBNcQ6AEwAHoECAUQAQ#v=onepage&q=marched%20on%20Rome&f=false
[10] Ten Years of the Turkish Republic, https://www.foreignaffairs.com/articles/southeastern-europe/1933-10-01/ten-years-turkish-republic
[11] Robert Gellately, Backing Hitler: Consent and Coercion in Nazi Germany, p. 129.
[12] Max Domarus (ed.), Hitler: Speeches and Proclamations 1932-1945: The Chronicle of a Dictatorship, vol. 3, I.B. Tauris, 1996, p. 1689.
[13] Robert Gellately, Lenin, Stalin, and Hitler: The Age of Social Catastrophe, Random House, 2009, p. 422.
[14] Alfred Rosenberg, Kampf um die Macht: Aufsätze von 1921-1932, Thilo von Trotha (ed.), F. Eher nachf, 1943, p. 436.
[15] Vahakn Dadrian, “The Historical and Legal Interconnections between the Armenian Genocide and the Jewish Holocaust: From Impunity to Retributive Justice”, The Yale Journal of International Law 23, (1998), pp. 534-7.
[16] Albert Camus, ‘State Terrorism and Irrational Terror’, in Roger Griffin and Matthew Feldman (eds.), Fascism: Critical Concepts in Political Science, Routledge, 2004, p. 16.
[17] Benjamin Lieberman, Remaking Identities: God, Nation, and Race in World History, Rowman & Littlefield Publishers, 2013, p. 221.
https://books.google.co.il/books?id=hgk6SV16fk8C&pg=PA221&lpg=PA221&dq=%22clean+sweep+of+internal+enemies%E2%80%94the+indigenous+Christians,%22&source=bl&ots=mbCLjkbm6A&sig=ACfU3U1nDq0GMQw8rgUOUYDDWFT986J4Ag&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwiq09XNk7LoAhXxoVwKHezECy4Q6AEwAHoECAYQAQ#v=onepage&q=%22clean%20sweep%20of%20internal%20enemies%E2%80%94the%20indigenous%20Christians%2C%22&f=false
[18] https://books.google.co.il/books?id=ixaluvF7Mx8C&pg=PA352&lpg=PA352&dq=%22housecleaning+of+Jews,+intelligentsia,+clergy,+and+the+nobility.%22&source=bl&ots=cb-bnWZcLT&sig=ACfU3U36bfliLB9zK92EulptqsL741AhwA&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwjfyM3cpbLoAhWN-aQKHfzGCyAQ6AEwAHoECAkQAQ#v=onepage&q=%22housecleaning%20of%20Jews%2C%20intelligentsia%2C%20clergy%2C%20and%20the%20nobility.%22&f=false
[19] M. Cherif Bassiouni, “From Versailles to Rwanda in Seventy-Five Years: The Need to Establish a Permanent International Criminal Court", Harvard Human Rights Journal, (1997), p. 21.
[20] https://www.smithsonianmag.com/history/first-moments-hitlers-final-solution-180961387/
[21] Stefan Ihrig, Justifying Genocide: Germany and the Armenians from Bismarck to Hitler, Harvard University Press, 2016.
