המלחמה המהדית.

המלחמה המהדית.

ב-1892 כתב רודיארד קיפלינג, מגדולי המשוררים בהיסטוריה והבארד של האימפריאליזם הבריטי, את הפואמה "פאזי-וואזי" (Fuzzy-Wuzzy).

הפואמה מתחילה כך:

We’ve fought with many men acrost the seas, An’ some of ’em was brave an’ some was not. The Paythan an’ the Zulu an’ Burmese; But the Fuzzy was the finest o’ the lot.

So ‘ere’s to you, Fuzzy-Wuzzy, at your ‘ome in the Soudan; You’re a pore benighted ‘eathen but a first-class fightin’ man;

קיפלינג בעצם רומז שבין שלל האויבים הפראיים אשר לחמו נגד החיילים הבריטיים ברחבי העולם, בין אם אנשי שבט הזולו או בורמזים, היו ה"פאזי-וואזי" האויב המר ביותר עקב כישורי הלחימה הגבוהים שלהם. "פאזי-וואזי" היה למעשה כינוי שניתן לאנשי שבט הבג'ה (Beja) בסודן. השבט היה מוכר למדי עקב העצמאות העזה של אנשיו, וכן עקב סגנון השיער המורכב בעל המראה הפראי שלהם. בין השנים 1881-1899 לחמו הבג'ה ושבטים סודניים אחרים נגד הצבא האנגלו-מצרי. במהלך המלחמה הארוכה הזאת רכבו אנשי הבג'ה הנועזים לעתים קרובות ישירות אל תוך קו האש של הרובים הבריטיים תוך שהם חמושים בכידונים וחרבות בלבד שכן הם זלזלו בגברים שלחמו עם כלי ירי. הם נלחמו תחת שבועת אמונים למנהיגם השייח' מזרם הסופיזם מוחמד אחמד, אתו כינו "המהדי של האסלאם".

הקנאות הדתית, הפראיות וההתנהלות הקיצונית של הפאזי-וואזי הקדימו את המדינה האסלאמית אשר קמה יותר ממאה שנים לאחר מכן. הציווי הדתי הזה להקים תיאוקרטיה ולהטיל את חוק השריעה הנוקשה על עמים כבושים נמשך עד היום.

בספרו הנהדר "ח'רטום: ההרפתקה האימפריאלית האולטימטיבית",[1] כותב החוקר האנגלי מייקל אשר כי אנשי שבט הבג'ה, ובמיוחד קבוצת הבדואים שלו שנקראה אמארר (Amarar) אשר קראו לעצמם "טהורים אתנית", טענו כי הינם צאצאים של חם בן נח המקראי. ללא ספק, הייתה לבג'ה מסורת ארוכה של ליברליזם בכל הקשור לתיאור עצמי.

ב-1880 או שנה מאוחר יותר התאגדו הבג'ה ושבטים סודניים אחרים סביב פועל צנוע בעל השכלה דתית קטנה בשם מוחמד אחמד, אשר הוכרז בתור המושיע של האסלאם - המהדי - הדמות המשחית מהספרות האסלאמית האפוקליפטית. כפי שמייקל אשר כותב, היה זה "קדוש נודד" בשם עבדאלחי וואד תורשין אשר מינה אותו לתפקיד, ואחמד הכריז כי הנביא עצמו בחר בו לתפקיד.[2] "המינוי" הזה וההכרזה על המהדי משכו לאחמד אלפי סודנים, והוא ואנשי המעגל הקרוב אליו החלו לדרוש את "שחרור" אדמותיהם ואת החזרה לאסלאם "הטהור" של המאה ה-7.

המטרה העוינת הראשונה של המהדיסטים הזועמים הייתה האליטה הטורקית-מצרית אשר שלטה בהם. הפקידים העותמאנים הללו היו מושחתים לחלוטין, ועל כן היו להם חברים מעטים מאוד בקרב הסודנים. בעייני הדרווישים - השם המערבי שניתן לחיילים המהדיסטיים - הפקידים הטורקיים-מצריים היו כופרים, מוסלמים סונים אשר לא עסקו או העריכו מספיק את האמונה והדת "האמתית". חמור מכך, בעיניהם, רבים מאלו שאינם מוסלמים - לרבות יהודים, יוונים, אשורים וארמנים - עבדו בשירות המדינה העותמאנית.

אחמד הכריז: "להפסיק לשלם מסים לטורקים הכופרים, וכל מי שימצא טורקי שיהרגו אותו כי הטורקים הם כופרים".[3] לאחר מכן הוא הכריז על ג'יהאד נגד הטורקים והמצרים וחוקק מספר צווים משיחיים ברוח הקָרַמָטִים אשר אלף שנה קודם לכן נטשו את הפולחן במסגדים ואת העלייה לרגל למכה לטובת ציפייה לבואו המתקרב של המהדי. הוא החל לשנות את האורתודוקסיה האסלאמית ואף הכניס את עצמו לשהאדה, דהיינו שהוא המהדי של האל ונציג הנביא. הוא דרש כי ה-זכאה, המצווה לתרום, תשולם אך ורק לתנועתו והחליף את העלייה למכה עם הג'יהאד בתור אחד מחמשת עמודי האסלאם. הוא דרש כי כל מאמיני העולם יבצעו הג'רה - הגירה לצורכי כיבוש - לממלכתו. מי שעבר על חוקי הדת קיבל את העונשים הכבדים ביותר של חוקי השריעה.[4] אפילו קריאת ספרים אחרים חוץ משני ספרי הקודש יכולה הייתה להוביל לעונש מוות.

תאופיק, ה-ח'דיו (שליט) של מצרים, ביקש לא לאבד את האחיזה בסודן ועל כן דרש לדכא את הג'יהאד הזה. הוא היה צאצא למוחמד עלי, אלבני שנולד תחת הכיבוש העותמאני במקדוניה אשר ייסד את מצרים המודרנית, ואשר כבש את רוב סודן ב-1822. מאז הייתה למעשה סודן קולוניה של קולוניה שכן עד המאה ה-19 המאוחרת נחשבה מצרים לפרובינציה של האימפריה העותמאנית. חרף העובדה כי לא הייתה סודן חשובה מבחינה כלכלית או ביטחונית עקב הצורך בהגנת הגבולות הדרומיים של מצרים, קהיר בכל זאת ביקשה לשמור על שליטה. כך, שלח תאופיק ב-1883 משלחת צבאית לסודן במטרה לדכא את ההתקוממות המהדיסטית של הדרווישים.

לאחמד הייתה פופולריות עממית גדולה, בניגוד מוחלט למצרים ובטח שלטורקים. לכן, לא הייתה לתאופיק ברירה אלא להשתמש בעזרתם של הבריטים. אחמד כתב בתגובה מכתב זועם ל-ח'דיו על שיתוף הפעולה עם "הלא-מאמינים",[5] וציטט מספר הקודש שלהם (סורה 5, נו): "אתם המאמינים! אל תכרתו ברית אהבה ליהודים ולנוצרים, כי רק איש את אחיו יעזרו‏; ואיש מכם כי יתרועע להם, יהיה כמוהם; אמנם אל לא ינחה את הבוגדים." המכתב לא ריגש רבות את תאופיק שכן מלומדי דת עותמאנים הוציאו מספר פתוות אשר ביטלו את הטענות של אחמד וקבעו כי הוא עובר על חוקי הדת בכך שהורג מוסלמים אחרים, אך בכל מקרה הציפייה הייתה שהבריטים יהיו אלו שיחסלו אותו.

אולם לשיתוף הפעולה עם הבריטים בכל זאת היה מחיר, וביוני 1882 החלו פרעות אנטי-אנגליות. אפילו שר המלחמה של ה-ח'דיו, הקולונל אחמד עוראבי, ערק והוביל צבא מורד נגד הבריטים, אך נפגע ממנו וכן מהסולטן העותמאני. חכמי הדת – עולמא – קראו לג'יהאד ולתמיכה בצבאו של עוראבי ואף הבטיחו גמול דתי בתמורה.[6] אולם בסופו של דבר מרד עוראבי נכשל והבריטים הבטיחו את שליטתם במצרים ויכלו להתפנות לג'יהאד המהדיסטי.

לפי מייקל אשר, כוח המשלחת כלל 8,300 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים, 16 תותחי קרופ, וכן מספר רב של כלי ירייה רב-קניים. בראש הצבא המודרני הזה עמדו קצינים אירופיים תחת הנהגתו של ויליאם היקס, המוכר בכינויו "ויליאם פאשה". היקס היה ווטרן של צבא בומביי של חברת הודו המזרחית הבריטית, ונודע בזכות כישוריו הגדולים במהלך המרד ההודי הגדול של 1857. ב-1867 וכן שנה לאחר מכן היה הגנרל במשלחת האגדית הצבאית לאתיופיה, אשר הענישה את הקיסר האתיופי תאודרוס השני על שכלא מיסיונרים ודיפלומטים בריטיים.

חרף הציוד המתקדם וקצינים כישרוניים, המשלחת של 1883 התגלתה כלא יותר מנמר של נייר שכן רוב "החיילים" בצבאו של היקס היו פלאחים, חקלאים מצריים, אשר היו מוכרים בכך שהעדיפו להטיל מום על עצמם מאשר לשרת בסודן. אחד המשתתפים המוכרים היה גם סוציאליסט גרמני בשם גוסטב קלוץ אשר ערק ובגד בכוח המשלחת. כאשר 40,000 דרווישים של אחמד ארבו לצבא של היקס ליד אל-עובייד, אלפי "חיילים" מצריים מיד זרקו את נשקם ונמלטו. אחרים התפללו לרחמים בתקווה כי דתם המוסלמית המשותפת תציל אותם. רבים הופשטו עירומים ונמכרו לעבדות בשווקים המהדיסטיים.

לעומתם, היקס והאירופאים מצאו את סופם תוך שהם נלחמים עד אחרון האנשים. כפי שמייקל אשר כותב, אחד מהדרווישים שהשתתף בקרב ציין כי היקס "היה אמיץ כמו פיל." על פי העדויות, הגנרל רוקן וטען מחדש את אקדחו שלוש פעמים, וכאשר התחמושת נגמרה, תקף את הכוח המהדיסטי עם חרבו. לוחמי הבג'ה התרשמו רבות מעוז הלחימה של היקס והאירופאים האחרים, אך בכל זאת השחיתו כמנהגם את הגופות שלהם.

על פניו, לצבא המהדיסטי הפרימיטיבי לא היה סיכוי נגד העוצמה הבריטית, אולם הבריטים זלזלו באויבם ולא שלחו את מיטב חייליהם למערכה זו. קיימות אף טענות כי צבאו של אחמד היה קטן בהרבה מהמשלחת הבריטית-מצרית כאשר השיג ניצחון מכריע זה.

הידיעות בדבר הטבח גרמו לפאניקה ומהומה בקרב הצבא הבריטי וההנהגה האזרחית, אשר נהלה את מצרים מאז 1882. היו שחשבו כי יש בכלל לנטוש את סודן. אפילו גרנט ג'וזף וולסלי, הוויקונט הראשון מוולסלי, אשר לקח למעשה את מצרים מהעותמאנים, השמיע גם הוא דעות דומות במשך זמן מה.

חלק מקציני הצבא והפוליטיקאים, במיוחד אלו מהמפלגה השמרנית, האשימו את נפילת השליטה האנגלו-מצרית בסודן בשלטונו החלש של ראש הממשלה הליברלי ויליאם גלאדסטון. תחת הלחץ הציבורי וכן של המלכה ויקטוריה עצמה, החליטה ממשלתו של גלאדסטון לשלוח ב-1884 משלחת צבאית לסודן אשר הייתה אמורה לדווח על המצב. הגברים שנבחרו למשלחת הפכו להיות בין המרטירים הגדולים ביותר של התקופה הוויקטוריאנית.

הגנרל צ'ארלס גורדון היה מלומד, נוצרי אדוק, מיסטיקן ומפקד צבאי מוכשר. בשנות ה-60 של המאה ה-19 קיבל את הכינוי "הסיני" בעת ששירת כאחד המפקדים האירופאים ב"צבא הבלתי מנוצח" של שושלת צ'ינג. צבא זה עזר לסיים את מרד טאיפינג העקוב מדם לאחר שקיבל תמיכה כלכלית מסוחרים אירופאים ואמריקאים בשאנגחאי, הונג קונג וערי נמל אחרות, וכלל בתוכו מגוון רחב מאוד של שכירי חרב ווטרנים צבאיים. כפי שכותב מייקל אשר, מאוחר יותר אמר גורדון כי חייל סיני ממוצע "נלחם עבור השלל בלבד", ורוב הזמן בורח מקרב. עתה שירת גורדון בתור המושל הכללי של סודן והחזיק בדעות דומות גם כלפי הסודני הממוצע, והוא שנא תפקיד זה היות והבין עד כמה אזור סודן הינו ריק ומיותר לכל אינטרס שהוא.[7]

הוא בכל זאת עשה את כל אשר יכול היה, אולם "בעלי בריתו" לכאורה בגדו בו. במרץ 1884 תקף הצבא המהדיסטי חיילים מצריים בנוה מדבר לא רחוק מח'רטום. כאשר התקרב גורדון עם צבאו על מנת לשחרר את האואזיס, המצרים שהיו בתוכו הזהירו את הדרווישים שעליהם לסגת או שיושמדו. הדרווישים בהחלט כבר הכירו את המוניטין המאיים של גורדון והחלו לסגת, אך בשלב זה, באופן לא ברור, שני קצינים מצריים החלו לקרוא להם לחזור; שאר המצרים, לאחר שהבחינו בבגידה זו, נכנסו לפאניקה וברחו לכל כיוון אפשרי. גורדון כתב ביומנו כי "60 רוכבים הביסו 2000 גברים".[8] שני הקצינים טענו שהם בסך הכל ביקשו מהמהדיסטים להיכנע, אך גורדון לא שוכנע ולא יכול היה להסתכן בכך שיהיו בוגדים במחנה שלו ועל כן הוציא אותם להורג.

גורדון מינה עצמו למשנה למלך הבריטי החדש בח'רטום, אולם כוח דרווישים בגודל של 50,000 לוחמים הטיל מצור על המחנה הצבאי שלו בעיר זו. ברשותו של גורדון היו רק 7,000 "חיילים" מצריים וסודניים והוא שלח מברקים ללונדון ולקהיר בהם תיאר את מצבו העגום. רוב הדוחות שלו התקבלו שבועות רבים לאחר שנשלחו, אך בכל מקרה הייתה התעלמות מרבים מהם. גורדון וחיל המצב שלו גוועו ברעב ונאלצו לחכות חודשים עד שהחלו בכלל דיונים בעניין כוח הסיוע, כאשר כלל לא היה ברור מתי בכלל הוא יוכל אפילו לצאת לדרך.

הגנרל גרנט ג'וזף וולסלי, מתומכיו הגדולים של גורדון, ארגן את כוח הסיוע הנדרש בסוף 1884. על מנת להימנע מהטעות של היקס, נע וולסלי דרומה עם מרבית הכוח הבריטי. הוא יצר את אחת מיחידות הכוחות המיוחדים הראשונות בהיסטוריה - Desert Column - שהורכבה ממיטב הפרשים הבריטיים אשר רכבו על גמלים ערביים. בדומה לכלל הצבא הוויקטוריאני, מרבית החיילים שלחמו במקמפיין הנילוס הזה, המוכר גם כ"משלחת הסיוע גורדון", היו אנגלים.

בין 1884 ל-1885 החיילים הנועזים הללו של וולסלי לחמו מספר קרבות עקובים מדם עם הפאזי-וואזי למרות שהיו במיעוט מספרי. בקרב אל-טב, סבלו הבריטים מ-35 אבדות בזמן שהדרווישים איבדו מעל ל-2000 לוחמים.[9] כאשר תקפו הפאזי-וואזי את אוניית "הקלה" של הצי המלכותי, הרג הקפטן ארתור ווילסון מספר אויבים ואף הצליח לערוף את ראשם של כמה מהם חרף העובדה שסבל מדקירה בבטן. כאשר חרבו נשברה, לחם עם אגרופים.

בקרב תמאי לאחר מכן, החלו פרשי המשמר השחור האגדי בהתקפת כידוני רובה ספונטנית לאחר שמבנה הלחימה שלהם נפרץ. למעשה, הוכיח החייל הבריטי הממוצע כי הוא יעיל יותר בשיטת הלחימה של הפאזי-וואזי עצמם בעת התקפה חזיתית עם נשק ידני בלבד.

עם זאת, משלחת הנילוס כשלה בניסיונה להציל את גורדון, וב-26 בינואר 1885 הסתערו אלפי מהדיסטים אל תוך ח'רטום. בדומה להיקס, גם גורדון נלחם עד המוות. לפי העוזר האישי שלו, גורדון נסוג לארמונו מצויד באקדח וחרב בלבד, תוך שהוא ממשיך לטעון את האקדח ולפגוע בדרווישים עם חרבו. הוא הצליח להרוג מספר לא ידוע של סודנים לפני שנרצח על ידי מספר רב של דקירות ולפחות כדור אחד. כמו היקס, גם הגופה שלו הושחתה וראשו נערף. לאחר מכן המהדיסטים רצחו או מכרו לעבדות 30,000 גברים, נשים וילדים. כפי שכותב מייקל אשר, בכל שארית חייה האשימה המלכה ויקטוריה את חוסר ההחלטיות האטית והליברלית של גלאדסטון.

מות הקדושים הזה של גורדון הפך למוכר ומפורסם. אחרים גם למדו את אשר קרה לקהילה האירופאית הקטנה של ח'רטום. הדרווישים כרתו את הידיים של הקונסול היווני ניקולאוס לאונטידס לפני שערפו את ראשו. הם ירו באב יווני בראשו לפני שריסקו את מוחו של בנו עם גרזן ולקחו את אשתו ההרה כשפחה. גם ראשו של הקונסול האוסטרו-הונגרי מרטין הנסאל נערף לאחר שעוזרו בגד בו. הם חתכו את גרונו של החייט פרנץ קליין בזמן שאשתו האיטלקייה וחמשת ילדיהם אולצו לצפות במתרחש, ואחת הבנות שלו נאנסה. הם בזזו את המיסיונריות הקתוליות של העיר ורצחו רבים מהפעילים.

הבריטים נאלצו לחכות מספר שנים עד שקיבלו את נקמתם. בינתיים, הפכה סודן באופן בלתי נמנע למדינה תיאוקרטית, סוג של המדינה האסלאמית מוקדמת. היא עודדה כיבוש, לקיחת עבדים, אונס והשמדת שבטים החשודים בכל נאמנות קטנה לממשל האנגלו-מצרי.

עדיין, הג'יהאד של "המהדי של האסלאם" לא הצליח להגיע רחוק מעבר להצלחתו נגד גורדון בח'רטום. ביוני 1885 אחמד מת באופן פתאומי ומוזר. למרות שהפך לדמות קדושה בעיני חסידיו אשר הצליחה לעמוד איתן מול האימפריה הגדולה בעולם, ללא מנהיגותו הכריזמטית החלה תנועתו להיחלש.

כך, השלטון המהדיסטי הגיע לסיומו עם קרב אומדורמאן ב-1898. בעימות זה, צבא של 25,000 בריטים, מצרים וסודנים הביס כוח של 52,000 דרווישים. הבריטים, אשר השתמשו במקלעי מקסים ובטכנולוגיית הארטילריה המתקדמת ביותר נגד חרבות וכידונים, איבדו פחות מ-50 חיילים. המהדיסטים איבדו קרוב ל-12,000. שנה לאחר מכן הייתה סודן מדינה שלווה ורגועה.

הבריטים יצאו מסודן ב-1955. מורשת הנועזות והאכזריות של הדרווישים הפכה לאגדתית, וההשקפה התיאוקרטית שלהם נשארה עודנה בסודן ודרום סודן המוכות חמושים משוטטים שאונסים, שודדים ומכים את נשות השבטים האחרים,[10] אכזריות שמשפיעה גם על הארצות אליהן הסודנים מהגרים.[11]

[1] Michael Asher, Khartoum: The Ultimate Imperial Adventure, Penguin UK, 2006.

[2] Richard Bonney, Jihad from Qur’an to bin Laden, Palgrave Macmillan, 2004, pp. 183-4.

[3] Daniel Allen Butler, The First Jihad: The Battle for Khartoum and the Dawn of Militant Islam, Casemate, 2006, p. 42.

[4] Rudolph Peters, Islam and Colonialism: The Doctrine of Jihad in Modern History, Mouton Publishers, 1979, p. 67.

[5] ibid., p. 69.

[6] ibid., p. 79.

[7] Butler, Op. cit., p. 105.

[8] ibid.

[9] Harold E. Raugh, The Victorians At War, 1815-1914: An Encyclopedia of British Military History, ABC-CLIO, 2004, p. 132.

[10] https://www.bbc.com/news/world-africa-46404668

[11] https://www.foxnews.com/us/deadly-tennessee-church-shooting-sudanese-immigrant-arrested-fbi-launches-civil-rights-investigation