התבונה היוונית והמשפט הרומי.
התבונה היוונית והמשפט הרומי.
ה"אגורה" הייתה מקום כינוס ציבורי ביוון העתיקה, ולמעשה הייתה סמל לעשייה פוליטית חדשנית ויוצרת. במקום זה התאספו האזרחים להשתתף ולקחת חלק פעיל וישיר בפעילות הפוליטית של עיר המדינה, "הפוליס". עצם הרעיון של "אזרח" היה הישג יווני יוצא מן הכלל בפני עצמו, לפיו האזרחים היו שווים בפני החוק ללא קשר למוצאם האתני. באגורה הם הקשיבו לדעות ורעיונות שונים של מגוון האזרחים וכן הציגו את שלהם. מתוך המנהג הזה הופיעו אמנות השיח, או רטוריקה, וטעון רציונלי, מדע הדיאלקטיקה.[1]
הדיונים בעניינים פוליטיים ומדיניים באגורה סימנו גם את חילון המדינה והפרדת הפוליטיקה מהדת אשר מכאן ואילך פעלה לאורך ההיסטוריה המערבית. בטרגדיות של אייסכילוס וסופוקלס ניתן לראות כיצד המתח המתמיד בין הדתי לחילוני התקיים ביוון העתיקה. ה"אורסטיאה" של אייכילוס בוחנת את הפולמוס שבין האלים הקדמונים והנקמניים מצד אחד, והסדר החברתי השומר על החוקים והדיונים האנושיים מצד שני. לבסוף הצדק מנצח את הנקמה, שכן "דרך הפוליטיקה, לא הדת, שהשלום מובטח", כאשר הנקמה היא אלוהית אבל הצדק הוא מוניציפלי.[2]
סופוקלס לקח תמה זו לשלב הבא ב"אנטיגונה", מחזה בו החוק הציבורי של המדינה מתנגש עם אהבה משפחתית פרטית, דהיינו חובה דתית לאח. פולינייקס נהרג מול שערי עירו תבאי שנגדה נלחם, והמלך קראון קבע חוק לפיו יש להרוג את כל מי שיאפשר לאויב ההרוג את כבוד הקבורה; אנטיגונה, אחותו של פולינייקס, לא יכולה לקבל ציווי זה שכן החובה שלה היא למשפחתה, ועל כן מבצעת את החובה הדתית לקבור את אחיה ופונה אל חוקי האלים, אך אלו הם אלי השאול ולא אלי החיים הציבוריים.[3] הדאגה של קראון היא לביטחון והסדר הציבורי של הפוליס, אשר דורשת כי נאמנויות פרטיות יהיו כפופות לצורכי העיר וחוקיה. החוקים השולטים בערים הם תוצאה של תבונת האדם וכושר ההמצאה שלו בכיבוש הטבע.
כך, עבור היוונים, החוק והמשפט הציבורי לא היה פרטי, ללא קשר לצרכים האישיים או המעמד. כפי שכתב אריסטו, שלטון החוק עדיף על שלטון של כל אינדיבידואל. כל אזרח מקבל אחריות על מעשיו תחת שלטון החוק ללא משוא פנים. אך בעוד שחוק ערי הפוליס אינו אישי, הוא גם יצירה אנושית שניתן לבקר ולתקן אותה במידת הצורך. החוק החילוני הוא חלק מהסדר הקונבנציונאלי - "נומוס" - בניגוד לסדר של הטבע - "פיזיס" - לו יש חוקים משלו.
ההבחנה הזאת שבין הנומוס והפיזיס עומדת מאחורי המצאת המדעים של היוונים - המטרה למצוא הסברים טבעיים במקום על-טבעיים לתופעות מאובחנות, המתקיימות במסגרת חוקי ומשפטי הטבע הכלליים וההכרחיים. המדע היווני הוא גם תוצאה של סקרנות גדולה ותחושה שהאדם הוא ישות רציונלית. אלקמאון מקרוטון בן המאות ה-6 וה-5 לפנה"ס כתב שהאדם נבדל מהיצורים האחרים בכך שרק הוא מבין. היכולת להשיג ידע לגבי העולם ולהעריך את הסביבה שלנו מעניקה ערך לחיי אדם. אנכסגורס אמר שהסיבה היחידה להנות מהקיום היא בהתבוננות בשמיים ובכל הסדר של היקום. אריסטו אמר שטבעם של כל בני אדם הוא הרצון לדעת; הוא מציין גם שהיכולת והרצון ללמוד על העולם מבדילה את בני האדם, בזמן שבעלי חיים אחרים חיים לפי מה שרואים וזוכרים בעוד שהאנושות מתקיימת גם לפי אמנות ותבונה. ישנן אומנם טענות כי היוונים התחברו גם לאלמנטים לא רציונליים של החוויה האנושית יותר ממה שחשבנו עד כה,[4] אך הם בכל מקרה הורישו לנו מסורת של תבונה ביקורתית הנמשכת לכל אורך ההיסטוריה המערבית, וגם אם נעלמת היא תמיד שוב מופיעה בסופו של דבר מחדש.
היוונים ראו את הסקרנות והתבונה כתכונות אנושיות, אך הם עלו על התרבויות האחרות בנות התקופה בכך שגם יישמו אותן בחקר הטבע. בשונה משכניהם במזרח, הם פיתחו שיטה מופשטת לניתוח האבחונים שלהם וכן תיאוריות כלליות יותר להבנת העולם. התוצאה של כל זה הייתה סדרה אדירה של גילויים מדעים בתחומי המתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, פיזיולוגיה, רפואה, ביולוגיה וזואולוגיה, אשר הפכה למסורת המדעית הגדולה של התרבות המערבית במשך מאות שנים. הסקרנות והפתיחות הניבו את ההיסטוריה הגדולה של הרודוטוס, ההיסטוריון הראשון בהיסטוריה, אשר תיאור את מלחמת פרס, וכן את הגישה ההיסטורית המדעית יותר לתיעוד אותה קיבלנו מתוקידידס.
"פאידיאה" היה קונספט יווני - מצוינות או שלמות, הגשמת הפוטנציאל האנושי. המרדף אחר ידע ואמנויות רק לצורכי קידומן שלהם, ללא אינטרסים אחרים. היוונים הקימו גם מערכת מוסדות חינוך והשכלה עצמאיים. בתי ספר יסודיים בהם לימדו קריאה, כתיבה ואריתמטיקה. גימנסיות אשר הדריכו בנושאי הדקדוק והספרות וכן לימודי חשיבה ביקורתית. מוסדות להשכלה גבוהה עסקו בפילוסופיה, רטוריקה ורפואה. השכלה מקיפה נחשבה להַאֲצָלָה ושימשה כהכנה חיונית לפעילות אזרחות וקידום החירות.[5]
בזמן שהיוונים המציאו את שלטון החוק, היו אלו השופטים והמשפטנים הרומאים אשר רקמו את המערכת המורכבת של המשפט האזרחי, שהפך לבסיס המשפטי של ההתנהגות האזרחית המודרנית. המערכת המשפטית הרומאית יצרה מסגרת חוקית גמישה ששילבה מאפיינים משפטיים שכבר הוכיחו את עצמם עם חידושים ופיתוחים נוספים. האימפריה הקוסמופוליטית שלהם הובילה את הרומאים להרחבת הרעיונות המשפטיים שלהם ולגיבוש הרעיון של משפט הטבע המשותף לכולם. המשפט הרומי העניק הגדרה לרכוש הפרטי, ויצר דרך פורמלית ולגלית להבדיל בצורה ברורה וחד משמעית "מה שלך ומה שלי".[6] המרחב הפרטי הופרד בבירור מהמרחב הציבורי, ועודדה תחושה חדשה של האדם כאינדיבידואל ייחודי. בכך שהכיר בלגליות הפרטיות, סלל המשפט הרומי את הבסיס להומניזם המערבי. המשפט האזרחי גם העניק הגנה משפטית לרכוש. קונספטים מהם התעלמו במזרח.[7]
בתרבות הומנית, האוטונומיה של האדם מקבלת עדיפות על פני הזהות הקבוצתית, ולא ניתן להקריב את האינדיבידואל למען מטרה קולקטיבית כזאת או אחרת, כפי שכתב הכלכלן האוסטרי זוכה פרס הנובל פרידריך האייק.
[1] Philippe Nemo, What Is the West?, Duquesne University Press, 2006.
[2] Roger Scruton, The West and the Rest: Globalization and the Terrorist Threat, ISI Books, 2002, pp. 2-3.
[3] G. W. F. Hegel, Aesthetics: Lectures on Fine Art, trans. T. M. Knox, Clarendon Press, vol. 1, 1988, p. 464.
[4] E. R. Dodds, The Greeks and the Irrational, University of California Press, 1962, p. 136.
[5] Nemo, Op. cit., pp. 7-16.
[6] ibid., pp. 23-4.
[7] ibid., p. 27.
