שורשי הפוסט-אמת.

שורשי הפוסט-אמת.

בנובמבר 2016 הכריז מילון אוקספורד על "פוסט-אמת" כ"מילת השנה",[1] לאחר שזו ייצגה לדעתו בצורה הטובה ביותר את השנה שחלפה. ההגדרה של מונח זה מקשרת אותו ל"נסיבות בהן עובדות אובייקטיביות משפיעות פחות על התודעה הציבורית מאשר פניות לרגשות ואמונות אישיות".[2] למרות ששורשי המונח חוזרים ל-1992, ב-2016 השימוש בו בקרב האוכלוסייה עלה ב-2000% יחסית ל-2015.[3] כפי שהסביר עורך של המילון: העלייה הדרמטית החלה עם תוצאות הברקזיט ובחירתו של דונלד טראמפ למועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ולא נראה כי בעתיד הקרוב השימוש בו הולך לרדת.[4] כתבות ומאמרי דעה הנכתבים במיינסטרים על "עידן הפוסט-אמת" מלווים לרוב בתמונות של טראמפ או תומכיו, ומציגים אותו כתוצר של הפופוליזם המתעלם בצורה בוטה מהחדשות האמתיות.

כמובן, כהרגלם של הדברים, גם במקרה זה עלינו לשאול מהו המקור האמתי של התופעה? המציאות היא שהמקור לא נמצא אצל אנשים לא משכילים, כפי שלעתים קרובות נהוג להציג זאת במיינסטרים הליברלי, אלא דווקא אצל האקדמאים, ובהמשך גם אצל אנשים ממעמד הביניים. פרוגרסיבים שחיפשו חופש ממגבלות האמת אותן קיבלו מהשלטונות, ובמקום זאת יצרו את המגבלה הקוגניטיבית – הפוסט-אמת.

לפני למעלה מ-30 שנה, אנשי אקדמיה ליברלים החלו להכפיש את "האמת" כאחד "הנרטיבים הגדולים" שאנשים חכמים כבר לא יכלים להאמין בהם. במקום "האמת", שהחלה להידחות על-ידם כנאיבית או מדכאת, אדיקות אינטלקטואלית חדשה התירה רק "אמיתות" - תמיד ברבים, לעתים קרובות מותאמות אישית, ותמיד יחסיות ולא חד משמעיות.

על פי השקפה זו, כל הטענות על האמת הן רלטיביות ביחס למי שאומר אותה. אין אפשרות, מחוץ לתפיסות שלנו עצמינו, לקבוע אמת אוניברסלית. זה היה אחד העקרונות העיקריים של "הפוסט-מודרניזם", מושג שקיבל פופולריות מיוחדת בשנות ה-80 לאחר פרסום ספרו של ז'אן-פרנסואה ליוטר "המצב הפוסט-מודרני: דיווח על הידע" משנת 1979. מהבחינה זו, כל עוד אנו נמצאים בעידן הפוסט-מודרני, אנו באופן בלתי נמנע מקדמים את "עידן הפוסט-אמת".

במהרה, גישות אלו התפשטו לחברה הכללית. באמצע שנות ה-90 העיתונאים הלכו אחר אנשי האקדמיה הפרוגרסיביים ודחו את "האובייקטיביות" כלא יותר מטקסיות.[5] אלו שהעזו להמשיך לדבוק באובייקטיביות כעקרון מוביל ננזפו על כך שהם "מרמים" את הציבור ואף את עצמם במידה שווה.

עם הזמן קולות אלו הפכו לנפוצים יותר ויותר. תחת ססמת ה"פרגמטיזם", הקונצנזוס המקצועי הוריד את חשיבות האמת, למעשה לרמה של יחסיות אקדמית, אשר ניתקה את העיתונות המקצועית מהמסע ה"אנכרוניסטי" לכאורה אחר האמת האחת האמתית. לא באופן מקרי דיבר העיתונאי הצבאי האנגלי מרטין בל בעד "עיתונות של זיקה", דהיינו שהעיתונאים אמורים להגיב באופן אישי לאירועים.[6] מאפיין זה סימל באופן ברור את כניסתן של העיתונות והתקשורת אל תוך עידן ה"פוסט-אמת".

באמצע שנות ה-90 חברות ועסקים גדולים החלו לעשות יותר ויותר שימוש במותגים ככלי עסקי מרכזי. המיתוג נתפס כחשוב בהרבה מהפעילות השגרתית של עיצוב, פיתוח וייצור מוצרים. כאשר, בתחילת העשור, התעשייה הבריטית החלה לשקועה, הכלכלה הלאומית החלה להסתמך יותר ויותר על מה שהצרכנים היו מוכנים להאמין בו, ולייצר את מה שהפך מבחינת השווקים הפיננסיים ל"אמת". בכלכלות המערב, מערכת זו של תפיסות מנוהלות ויחסי ציבור קבועים – קידום מכירות כאורח חיים שלם - החליפה כעת במידה רבה את העובדות החד משמעיות של ייצור בקנה מידה גדול.

לאורך המחצית השנייה של שנות ה-90 ותחילת האלף החדש, הופיעו דיבורים אופטימיים על "כלכלה חדשה", מונעת על ידי התרחבות הטכנולוגיה והאינטרנט. אולם כעת ברור כי במעבר הבלתי נמנע אל ה"בלתי מוחשי", אותו בקושי ניתן לאמת, השילוב של שירותים יצירתיים ופיננסיים היה גם כן אבן דרך ל"פוסט-אמת".

התפתחויות מקבילות התרחשו גם ברמה הפוליטית. בארה"ב היה זה ביל קלינטון אשר הפך את הפוליטיקה למנוהלת כראות עיניו, עם אנשים בתפקידי מפתח שלא בהכרח מתאימים לתפקיד אך אשר מקדמים את "האמת" הרצויה. בבריטניה, היה זה טוני בלייר שהדגים זאת כאשר עמד בראש התגובות למותה של הנסיכה דיאנה. ניתן בהחלט להבין את התמונה הכללית הזאת ואת המיתוסים שמאחורי האמת המוצגת בחזית בסרטו של אדם קורטיס, "היפר-נורמליזציה" מ-2016.[7]

ללא ספק, בשני העשורים האחרונים הממשלות מייצגות פחות את האמת, ויותר את "האמיתות" אותן ניתן לקדם ולהציב בחזית.[8] ביל קלינטון, ברק חוסיין אובמה, טוני בלייר, כל אלו גרמו לשינוע הפוליטיקה רחוק יותר ויותר מהאמת ויותר אל לתחום הדמיון, בזמן שדאגו להציג את עצמם במונחים כמעט מיתולוגיים, כאלו שאינם מסוגלים לשגות. אכן, אנשים רבים לא חשבו שיש צורך לערער על "האמיתות" כביכול, המוצגות על ידי דמויות מיתולוגיות שכאלו. כך, אנשים אלו החלו להסתכל בחשדנות על האמת המבוססת ראיות, לחשוד בה, ובכך גם להגביר את העוינות כלפי מומחים אמתיים המקדמים נרטיבים של אמת המנוגדת למיינסטרים הליברלי.

[1] https://www.voanews.com/arts-culture/post-truth-named-oxford-dictionary-word-year

[2] https://www.lexico.com/definition/post-truth

[3] https://www.bbc.com/news/uk-37995600

[4] https://www.dailymail.co.uk/news/article-3940482/Post-truth-word-year-honest-Oxford-Dictionaries-crown-expression-international-word-year-following-Brexit-Donald-Trump-s-election-victory.html

[5] http://content.time.com/time/magazine/article/0,9171,2032138,00.html

[6] https://thatspikesnotsharp.wordpress.com/2010/12/14/journalism-of-attachment/

[7] https://www.bbc.co.uk/iplayer/episode/p04b183c/adam-curtis-hypernormalisation

[8] https://www.independent.co.uk/news/uk/politics/chilcot-report-inquiry-tony-blair-iraq-war-spin-unspun-a7123741.html