התפתחות המדעים בימי הביניים. האוניברסיטאות ו"תור הזהב" המזרח תיכוני.
התפתחות המדעים בימי הביניים. האוניברסיטאות ו"תור הזהב" המזרח תיכוני.
אחת הטענות הנשמעות לעתים קרובות היא שבין המאות 8 ועד ה-14 המדעים המזרח תיכוניים היו המובילים בעולם, אף יותר מסין והמערב, בין השאר בתחומי האסטרונומיה, אלכימיה, מתמטיקה, רפואה, אופטיקה וכד'. עם זאת, עובדה אחת ששוכחים לציין היא כי מדובר למעשה בתופעה רב תרבותית שכן כיבושי הג'יהאד סיפחו אל הח'ליפויות מוחות גדולים מקבוצות אתניות ודתיות שונות, זאת בזמן שהקבוצה האתנית והדתית הכובשת ממשיכה לקבל עד היום את מלוא הקרדיט היות וזה נעשה תחת שלטונה הרודני. אכן, "המדעים האסלאמיים" התבססו בדרך כלל על תרגומים, ברוב המקרים בעזרת מתרגמים מדתות אחרות, של הישגי התרבויות שקדמו לכיבושי הג'יהאד, כגון יוונים, מצרים, הודים וכו'. יתר על כן, מספר עצום של אותם מדענים "ערביים" היו בפועל פרסים אשר שאבו את הידע מתרבותם העתיקה לפני שהוכרחו להמיר את דתם במאה ה-7.
הספר שמתאר אולי בצורה הטובה ביותר תופעה זו הוא "עלייתו של המדע המודרני המוקדם: האסלאם, סין והמערב" של ד"ר טובי האף מאוניברסיטת הארוורד.[1] הוא מציג כי המהפכה המדעית הייתה תוצאה של הן מהפכה מוסדית הן אינטלקטואלית, אשר הכירה במבנה המדעי הטבעי ויצרה סדרה של תבונות חדשות במסגרת היכולות הקוגניטיביות של האדם. צורות התבונה והרציונליות שהיו תוצר של שילוב של התבונה היוונית, המשפט הרומי והתאולוגיה הנוצרית יצרו את בסיס האמונה ברציונליות האדם והטבע. חשוב עוד יותר, השילוב הזה מצא בית במוסדות ההשכלה התרבותיים והמשפטיים של חברת ימי הביניים - האוניברסיטאות. האוניברסיטאות יצרו מרחב ניטרלי אשר אפשר חיפוש אחר ידע ובחינת נושאים מדעיים וחברתיים חשובים. יסודות אלו אפשרו לאחר מכן למערב שלאחר הרנסנס לייצר תנועה מדעית אדירה, כמו גם פיתוחים כלכליים ופוליטיים שלפיהם אנחנו חיים כיום.
בדת המזרח תיכונית, לעומת זאת, האל הוא פעיל מאוד בהתרחשויות העולם, תפיסה שמגבילה במידה רבה פיתוח חופשי של המדעים שכן לא ניתן לחשוב על חוקים היכולים להגביל את פעילותו של אל זה.[2] כך, השיפורים של המדעים המזרח תיכוניים למדעים היווניים "מעולם לא היו משמעותיים",[3] וכלל לא היו פיתוחים של מדעים חדשים אשר לא התקיימו עד כה.
האוניברסיטאות המוקדמות, כגון בבולוניה שבאיטליה או באוקספורד שבאנגליה, נוסדו במאה ה-11, ורבות נוספות במאה ה-12 כגון בפריז. שיאם של ימי הביניים עד תחילת המאה ה-14 ראו גם חזרה אטית של המסורת היוונית-רומית, אשר החלה בחלקה גם (אך לא רק) כתרגום של טקסטים יווניים מסוימים מערבית, אולם במהרה הפכה בעיקר לתרגום ישיר מיוונית דרך המסמכים שנלקחו מקונסטנטינופול לאחר מסעות הצלב.
ההיסטוריון האמריקאי זוכה בפרסים רבים על מחקריו בתחומי ימי הביניים, פרופ' אדוארד גרנט מאוניברסיטת אינדיאנה, תרם אולי יותר מאחרים להבנה בדבר חשיבותן של האוניברסיטאות כבסיס למדעים המודרניים. הוא הראה כי פעילות התרגום בגודל חסר התקדים של המאות ה-12 וה-13 הפכה את מדעי הטבע לבסיס ההשכלה באוניברסיטאות.[4] אכן, המציאות ההיסטורית היא שהמהפכה המדעית התרחשה באירופה, לא הודו, סין או המזרח התיכון. חרף קיומם של מוסדות השכלה מכובדים, עדיין לא היה דבר הדומה לאוניברסיטאות אפילו בתקופה הרומית, וגם הללו קיבלו את מרבית המידע המדעי שלהם מהיוונים. הרומאים קידמו רבות את ההנדסה והטכנולוגיה, אך בדומה לסינים לא הצליחו להציג השקפה מדעית משמעותית על העולם הטבעי. האוניברסיטאות מילאו חלל זה ופיתחו חידושים ממשיים, וכפי ש-האף מראה, במרכז ההישג המדעי המערבי עמדה ההחלטה לשלב בתכניות הלימודים את מדעי הטבע והפילוסופיה לפי המסורת הקדומה, ולא רק את התאולוגיה. המוסדות הדתיים במזרח התיכון לא אפשרו פיתוח מתקדם של מדעי הטבע והפילוסופיה, כאשר הללו קודמו בעיקר על ידי אנשים פרטיים בלבד ללא תמיכה רבה מהשלטונות. בסין, לעומת זאת, מחקר פילוסופי מדעי מתקדם לא התאפשר רבות מחוץ למסגרת הממסדית.
החוקר הרפורמי הסורי תושב גרמניה באסם טיבי כותב כי המדע הרציונלי נחשב במזרח התיכון כ"מדע זר" ולעתים אף כופר, וגם כאשר מדע כזה התאפשר, הוא התבסס על "עלם אל-קודמה" - מדע הקדמונים - דהיינו היוונים.[5] המדע המזרח תיכוני היה בעיקרו מדע דתי, חקר ספר הקודש, החדית', ההיסטוריה הערבית וכו'. על כן, כותב טיבי, אין זה נכון לתת את התואר "אוניברסיטה" למוסדות דת גבוהים כמו אל-אזהר בקהיר, שכן התרגום ההיסטורי של "מדרשה" הוא לא "אוניברסיטה" היות ובמוסדות כמו אוניברסיטת פריז המחקר היה חופשי המבוסס על תבונה ורציונל, שהיו חידושים אירופאים.
אל-אזהר נוסדה במאה ה-10 ותמיד נחשבה לאוניברסיטה הראשונה בעולם. אולם אפילו במחצית השנייה של המאה ה-20 הסופר המצרי העיוור טה חוסיין עדיין התלונן על חוסר הביקורתיות ב"מחקרים" שמציג מוסד זה, מוסד אשר המשיך ללמד את אותם הדברים ואשר בו חוסיין כלל לא למד דברים חדשים.[6] הוא עזב את המדרשה הזאת ועבר לאוניברסיטה אמתית וחילונית שהוקמה בקהיר לפי הסגנון המערבי, ואחר כך המשיך גם לסורבון. הוא גרם למהומה גדולה במצרים לאחר שטען כי אין לקבל חלקים של ספר הקודש באופן מילולי, וכי קטעים של שירה קדם-אסלאמית "שופצו" מאוחר יותר על מנת להתאימם לתפיסה הדתית. הוא הואשם בכפירה וחי בסכנה מתמדת.
האף מציין כי במידה וספרד לא הייתה משוחררת מהשלטון הזר היא לא הייתה מסוגלת להקים אוניברסיטאות עצמאיות מהממסד השלט, שכן בסיס ההשכלה המזרח תיכונית היה מבוסס על ה-פיקה, לימודי חוק ומשפט ושימור מסורות העבר. הדבר בא לידי ביטוי ב-יג'אזה – אישור אישי להעביר ידע עבר על ידי מלומד – זאת בניגוד לאישורי קבוצות שלמות במערב. על כן, האוניברסיטאות שהוקמו בפלנסיה (1208), ואיאדוליד ו-סלמנקה (1227), היה זה באזורים שכבר שוחררו מהבֶּרְבֵּרִים, ולפי המודל של פריז ובולוניה. הוא גם כותב כי הקמתן של האוניברסיטאות סימנה חדשנות ממסדית אשר בהדרגה הובילה לפרלמנטים ונבחרי ציבור, וכן מגבלות חוקתיות ושלטוניות, התפתחות שנראתה עוד באנגליה של המאה ה-13. ללא ספק, רעיון הייצוג הפוליטי הוא אחד הפיתוחים של שלטונות ימי הביניים.[7] בזמן שהיוונים והרומאים בהחלט הציגו התקדמות לכיוון זה, לא היו להם תפיסות משפטיות ופילוסופיות מספיקות, כאשר במהלך ימי הביניים אספות נבחרים הופיעו בכל מקום: איטליה, ספרד, ודרום צרפת בתחילת המאה ה-13. בשנים שבאו לאחר מכן גם בצפון צרפת, אנגליה וגרמניה.
הרופא הסורי אבן אל-נאפיס, אשר פעל במאה ה-13 בבתי החולים בקהיר ובדמשק, היה ללא ספק מנתח כישרוני. יחד עם זאת, הוא בעצמו כתב כי נמנע מדיסקציה (בתור) בגלל חוקי השריעה הדתיים וה"רחמים" שלו עצמו לגוף האדם. הוא גם מציין כי בכל הקשור לחלקים הפנימיים של הגוף, דהיינו אלו שרלוונטיים לדיסקציה, ישנה הסתמכות גדולה מאוד על הכתבים של הקודמים, במיוחד קלאודיוס גלנוס "המצוין", אשר "ספריו הם הטובים ביותר שהגיעו אלינו". אל-נאפיס היה גם משפטן דתי, כך שלהערה שלו בדבר בעייתיות הדיסקציה יש משמעות מיוחדת. גלנוס היה רופא יווני בן המאה ה-2 לסה"נ אשר ארגן למעשה את הידע הרפואי של העולם הקלסי. הוא תמיד ביקש לחקור את תחום הניתוח (דיסקציה) והאנטומיה, אולם היות והחוקים הרומיים אסרו על ניתוח גופות הוא נאלץ להסתמך על גופות של בעלי חיים, באופן אירוני כאלו שסולדים מהם בדת המזרח תיכונית – כלבים, קופים וחזירים. כך, גם הטעויות של גלנוס לא שונו במזרח התיכון, אלא תוקנו רק באירופה.
במהלך ימי הביניים המאוחרים והרנסנס, הידע הרפואי באירופה גדל לממדים אדירים, הודות במידה גדולה לדיסקציות שבוצעו על ידי תלמידים במוסדות הרפואיים של האוניברסיטאות. החזירים, אשר דומים אנטומית לבני האדם, נותחו במספרים גדולים. כך הייתה לאירופאים גישה לידע רפואי אותו אי אפשר היה לפתח או לממש אצל אל-נאפיס ובני דתו. מעבר לאיסור הדיסקציה של בני אדם וניתוח החזירים, הדת המזרח תיכונית אסרה גם על ניתוחים פומביים, וכן על איורים אנטומיים מאוד מפורטים של שלבי הניתוח השונים, אולי אפילו בצורה מוגזמת. חשוב לזכור גם כי ההשכלה הרפואית במזרח התיכון עדיין הייתה מבוססת בעיקר על שינון טקסטים ממסדיים.
ללא ספק, רופאים אינדיבידואלים מהמזרח התיכון יכלו לתרום רבות לתחום זה. אביסנה (אבן סינא) היה אחד המלומדים המוסלמים המוכרים בהיסטוריה וכתביו הרפואיים נלמדו באירופה של תקופה זו. אולם גם הוא הוגבל מאוד ונפגע עקב המגבלות של דתו, ופריצת דרך רפואית אמתית התאפשרה לבסוף רק בזכות הרופא הבלגי אנדריאס וסאליוס בן המאה ה-16, אשר למד באוניברסיטת פריז והיה מרצה בעצמו. ב-1543 הוא פרסם את ה"על אודות מבנה הגוף האנושי" (De Humani Corporis Fabrica) אשר הפך למוכר בכל רחבי המערב בזכות מהפכת הדפוס של גוטנברג כמה דורות לפני כן, המצאה שנדחתה גם היא במזרח התיכון. לפי האף, הסיבה לכך הייתה שבמזרח התיכון לא סמכו על האנשים הפשוטים ועל כן ביקשו למנוע מהם גישה למידע ולידע.
מצפה הכוכבים ב-מראגה, איראן, היה שיא המדע האסטרונומי של המזרח התיכון. נוסד ב-1259, הוא נודע בדייקנות שלו, אולם חרף הקמתו תחת חוקי ה-וקף וכל התמיכה הנלווית לכך, פעילותו הופסקה כבר ב-1304 ועד אמצע המאה הזאת המקום כבר היה הרוס. הוקמו אומנם מצפי כוכבים נוספים, כגון בסמרקנד במאה ה-15, אך אף אחד מהם לא התקרב להישגים של מראגה. ייתכן שחישובי אסכולת מראגה עלו אפילו על המסורתיים של מודל תלמי העתיק, אך בכל מקרה היא לא הציגה התקדמות בתחום. הקפיצה החשובה ביותר - המודל ההליוצנטרי המעמיד את השמש במרכז מערכת השמש - לא התפתחה במזרח התיכון אלא היה זה פיתוחו של ניקולאוס קופרניקוס במאה ה-16. קופרניקוס לא המציא כמובן את המודל, עליו כתבו כבר ביוון העתיקה וכן ההודים, אלא יצר את המודל הקוהרנטי הראשון. כפי ש-האף כותב, האסטרונומיה לא הפכה לחלק אינטגרלי מהעולם המזרח תיכוני, ובזמן שהיא לא נגדה את הדת היא עדיין הייתה קרובה מדי לאסטרולוגיה אשר התיימרה לנבא את העתיד ובכך הייתה מנוגדת לתאולוגיה. רק האל יודע את העתיד, ומסיבה זו גם מצפי הכוכבים האחרים במזרח התיכון מצאו את סופם. המונגולים, למשל, אהבו אסטרונומיה בעיקר מסיבה זו, שילבו בין שני התחומים והשתמשו רבות בנבואות אסטרולוגיות/אסטרונומיות אפילו לצרכים צבאיים.
חוקרים מזרח תיכוניים מודרניים טוענים כי הפיתוח המדעי שלהם נעצר עקב הכיבושים של אותם המונגולים. אולם קשה לקבל טענה זו. ראשית, הכיבושים לא השפיעו על מצרים, צפון אפריקה וחצי האי ערב, והאזורים הללו בכל זאת לא הציגו התקדמויות מדעיות חשובות. שנית, ההתקדמות המדעית המזרח תיכונית כבר עצרה במקומה בהרבה תחומים עוד לפני כיבושים אלו. השיא המדעי האסטרונומי התרחש באיראן לאחר הפלישות הללו ואף תחת עידודם של המונגולים עצמם. השליט המונגולי הולאגו העניק את ברכתו לבנות את המצפה של מראגה שנה לאחר שבזז את בגדד וסיים את הח'ליפות העבסית, בזמן שאחיו קובלאי חאן בנה מצפה כוכבים בסין.
קופרניקוס, אשר היה כמובן תוצר של האוניברסיטאות האירופאיות, השיג את אשר האסטרונומים של מראגה לא הצליחו לאחר שלמד בקרקוב ובולוניה. קרוב ל-90% מהמדענים האירופאים החשובים קיבלו את השכלתם באוניברסיטאות,[8] אך חשוב מכך הוא שכמחצית מהם גם עבדו באותן האוניברסיטאות בעצמם. בנוסף לקופרניקוס, הדבר היה נכון גם לטיכו ברהה, גלילאו, יוהאנס קפלר וניוטון. ללא ספק, תפקידן המכריע של האוניברסיטאות המוקדמות בהיסטוריה של המדע לא מקבל הערכה מספקת.
אבן אל-היית'ם בן המאות ה-10 וה-11 היה אינדיבידואל נוסף שהגיע להישגים מרשמים אשר לא קיבלו שום תמיכה ממסדית במזרח התיכון. "ספר האופטיקה" שלו היה אומנם פורץ דרך בתחום, אך למעט הפילוסוף הפרסי של הטבע אל-פריסי בן המאות ה-13 וה-14 אשר השתמש במחקרו של אל-היית'ם לחקר השבירה של האור וצבעי הקשת, הייתה התעלמות כמעט מלאה מספר זה במזרח התיכון. ההשפעה האמתית וארוכת הטווח של אל-היית'ם, אולי המדען הערבי הגדול בהיסטוריה, הייתה דווקא באירופה ולא במסגרת תרבותו שלו. אל-היית'ם נולד בתקופה בה יכול היה ליהנות מגישה למחקרים של תרבויות אחרות לאחר שדתו ספגה אליה את המסורות המתמטיות של יוון העתיקה והודו - התרבויות המתמטיות המתקדמות ביותר באזור הזה של העולם. כמובן שגם המדע הזה נעצר בסופו של דבר, אם כי במשך תקופה מסוימת במהלך ימי הביניים הוא היה מתקדם יותר במזרח התיכון אף יותר מאשר בסין. כפי שכותב האף, נראה כי החל מהמאה ה-11 המדעים הסיניים לא קידמו את הגאומטריה והטריגונומטריה, דבר שפגע גם בבסיס המדעים האחרים כגון אופטיקה ואסטרונומיה, תופעה שעד המאה ה-14 כבר הפכה את המדעים הסיניים לנחותים יותר למערביים והמזרח תיכוניים. הסינים ביקשו לא להשתמש בממצאים המדעים של אחרים, לרבות של היוונים העתיקים, זאת משום שהקימו מסורת לפיה ראו בלא-סינים כברברים. הדבר היה נכון גם לגבי ההמצאה של ספרת ה-0 על-ידי ההודים במאה ה-8. כמו כן, קיים רושם שהייתה לסינים סלידה מיוחדת למוסלמים אשר השפיעה גם היא על התפתחותם המדעית, ומנעה למשל מהסינים להשתמש במערכת מודל תלמי אשר היה בשימוש אפילו במצפה הכוכבים של מראגה.
הסיבה לסלידה זו נבעה ככל הנראה שהעובדה שהמונגולים העסיקו פקידים וגובי מסים מוסלמים אשר ניצלו לרעה את מעמדם ובכך ניצלו גם את הסינים.[9] ועדיין, כפי שצוין לעיל, הבעיה המדעית הגדולה ביותר של סין הייתה לא נחיתות טכנולוגית, אלא שמדענים אינדיבידואלים לא יכלו להתפתח רבות מחוץ למסגרת הביורוקרטית הממסדית. כפי ש-האף כותב, הייתה בסין ריכוזיות שלטונית גדולה בכל הקשור להשכלה, אשר הוקדשה במידה רבה לתחומים הקלסיים והמסורתיים או למיומנויות הקליגרפיות, תופעה שנמשכה למעשה מסוף המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-20. לא פחות קריטית היא העובדה שהיה רק מוסד השכלה גבוהה אחד בכל סין, ל-120 מיליון אנשים, אשר התקרב לרמה של אוניברסיטה. באירופה, לעומת זאת, בין המאות ה-12 וה-14, עם מחצית מאוכלוסיית סין, היו לפחות 89 אוניברסיטאות ומאות מכללות, כולן בעלות אוטונומיה ועצמאות גדולים יותר מאשר בכל סין. ללא ספק היו לסינים מכשולים רבים בחקר מדעי הטבע. הם בהחלט פיתחו חידושים טכנולוגיים ומדעיים במגוון של תחומים, לרבות רישומים של שתילה וקציר, הידראוליקה, שעונים, פרמקולוגיה וטקסונומיה פרמקולוגית, אלכימיה, מחקרים רפואיים, תצפיות מפורטות מאוד של אירועים אסטרונומיים כגון כוכבי שביט, ליקויי חמה, נובה וכתמי שמש, ואפילו חשיבה הסתברותית. אולם בסופו של דבר, הסמכות השלטונית היא זאת שקובעת כיצד משתמשים בידע.
החוויה "הלא נעימה" של גלילאו עם האינקוויזיציה במאה ה-17 מוכרת לכולנו, ונמצאת בשימוש רב בידי אלו המציינים את הדיכוי הכנסייתי של המדעים. אולם במידה והממסד הדתי באמת היה מעוניין לדכא לחלוטין את המדע התבונתי והרציונלי, המהפכה המדעית כלל לא הייתה מתרחשת באירופה. למעשה, האיום הדתי הגדול ביותר על המדעים המוקדמים במערב התרחש במאה ה-13, כאשר הבישוף סטפן טמפייר מאורליאן גינה 219 "חשודים" מאוניברסיטת פריז ב-1277.[10] היה זה בתקופה בה הפילוסופיה היוונית ומדעי הטבע הופיעו באוניברסיטאות החדשות וגרמו לבלבול. לבסוף, האיסור הזה בוטל לחלוטין ב-1325, והלימודים רק התחזקו בתגובה.
לפי האף, פרשת גלילאו לא הייתה חמורה, מבחינה מדעית, כמו פרשת 1277, שכן אפילו בזמן שהותו במעצר בית המהפכה המדעית המשיכה בכל הכוח, התזה של קפרניקוס המשיכה להיבחן במלוא המרץ, והדפוס אפשר לרבים יותר ויותר לעסוק בתחום. הניסיונות של הכנסייה להצניע את הלימודים הללו חוו כישלון חרוץ חרף מאורעות גלילאו. בשונה מסין והמזרח התיכון, שום סמכות שלטונית ממסדית, דתית או לא, לא הייתה מסוגלת לבטל את הרעיונות התאורטיים החדשים של קופרניקוס או את היסודות התאולוגיים, המשפטיים והפילוסופיים שכבר היו חלק בלתי נפרד ממוסדות המערב.
ללא ספק, המצב בסין היה חמור יותר. חונגוו, הקיסר הראשון של שושלת מינג במאה ה-14, האמין שהתלמידים באקדמיה הקיסרית לא מתנהגים בצורה מכובדת, ומינה את אחיינו כראש המוסד. הוא ציווה על עונשי מוות ומאסר.[11] כל אדם כישרוני ומלומד שלא ישרת את השלטון כאשר יידרש לכך, דינו מוות ורכושו יילקח. רשימות שהוכנו של אנשים אשר יכלו לקבל את העונשים הרתיעו רבים מללמוד. המשפט של גלילאו לא התקרב אפילו לממדים כאלו של אימה ופגיעה ממסדית בסדר גודל כזה במדע.
לסיכום, ההצלחה המדעית הגדולה של המערב נבעה ממידה גדולה יותר, יחסית, של חירות פוליטית וחופש הדיבור. בסין, הבעיה הגדולה ביותר הייתה "ההנחיה" המדעית מצד הריכוזיות השלטונית. במזרח התיכון, חרף הפוטנציאל האדיר שהתאפשר עם הבאת מוחות גדולים מכל העולם עקב כיבושי הג'יהאד והגישה למדעים העתיקים של היוונים, המוגבלויות הדתיות לא אפשרו את פיתוחם של חידושים רבים, למעט התקדמויות מצומצמות בתחומים שכבר היו קיימים.
[1] Toby E. Huff, The Rise of Early Modern Science: Islam, China and the West, Cambridge University Press, 3rd ed., 2017.
[2] Rodney Stark, The Victory of Reason: How Christianity Led to Freedom, Capitalism, and Western Success, Random House Trade Paperbacks, 2006.
[3] Stanley Jaki, The Savior of Science, Scottish Academic Press, 1990, p. 43.
https://archive.org/details/saviorofscience00jaki
[4] Edward Grant, The Nature of Natural Philosophy in the Late Middle Ages, The Catholic University of America Press, 2010, p. 17.
[5] Bassam Tibi, Islam Between Culture and Politics, Palgrave Macmillan, 2nd ed., 2005.
[6] https://books.google.co.il/books?id=xNSPo_Xda_0C&pg=PA158&lpg=PA158&dq=%22began+until+it+was+over.+After+the+dawn+prayer+came+the+study+of+Tawhid,+the+doctrine+of%22&source=bl&ots=1K7qns3L87&sig=ACfU3U1W19e3MQV28lbjQjcSKvd7S-lTWg&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwjZ-e_y2ODoAhWOGewKHedIAacQ6AEwAHoECAsQKA#v=onepage&q=%22began%20until%20it%20was%20over.%20After%20the%20dawn%20prayer%20came%20the%20study%20of%20Tawhid%2C%20the%20doctrine%20of%22&f=false
[7] Joseph R. Strayer, On the Medieval Origins of the Modern State, Princeton University Press, 2016, p. 64.
[8] https://books.google.co.il/books?id=zZwmSc--fR8C&pg=PA208&lpg=PA208&dq=%22of+the+European+scientists+born+between+1450+and+1650%22&source=bl&ots=-UkVFM7uou&sig=ACfU3U2rPOMpd-auEHMKVKI1bEUdwn6j4A&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwi3v5LoxuHoAhWEDewKHRx9DYAQ6AEwAHoECAsQKA#v=onepage&q=%22of%20the%20European%20scientists%20born%20between%201450%20and%201650%22&f=false
[9] Thomas T. Allsen, Culture and Conquest in Mongol Eurasia, Cambridge University Press, 2001, p. 195.
[10] https://plato.stanford.edu/entries/condemnation/
[11] The Cambridge History of China, Volume 7, Part 1, p. 154.
