אריק זמור והתאבדותה של צרפת.

אריק זמור והתאבדותה של צרפת.

אריק זמור (ילוד 1958) הוא סופר צרפתי-יהודי-אלג'ירי-בֶּרְבֵּרִי ואישיות טלוויזיונית ידועה בצרפת. בשנים האחרונות הפך לדמות מוכרת מאוד עקב הביקורתיות הרבה שהפגין כלפי האידאולוגיה השולטת והתנגדותו החריפה להגירה מהעולם השלישי והרב-תרבותיות. ב-2011 הורשע ב"הסתה לשנאה גזעית" לאחר שטען כי רוב סוחרי הסמים בצרפת הם אפריקאים או מזרח תיכונים. בהמשך הוא הורשע שוב באותה העבירה לאחר שהתעקש שהמעסיקים יכולים להעסיק עובדים כראות ענייהם, דהיינו ללא התחשבות באפליה המתקנת. ב-2014 הועמד לדין בגין הערות על התנהגותן הפלילית של כנופיות אתניות.

ב-1 באוקטובר 2014 פורסם ספרו המוכר ביותר - "ההתאבדות הצרפתית: 40 השנים שהביסו את צרפת"[1]. מיד עם פרסומו הפך הספר לרב מכר, ועבר במספר המכירות אפילו את ספר הזיכרונות חושף הסודות של הפילגש לשעבר של הנשיא פרנסואה הולנד. הספר הינו סקירה שנתית היסטורית המתארת שנה אחר שנה את התפוררותה של צרפת, החל מחקיקה מזיקה וכלה בשירי פופ וסרטים המשקפים או המעודדים את הניוון החברתי והתרבותי. אחת התמות של זמור היא תפקידם של השווקים החופשיים בקידום מנטליות צרכנית המסתכלת רק על ההווה, ובכך מבזבזת את ההון המוסרי של צרפת. עם זאת, הספר גם אָבֵל את אובדן כוח הרצון של הצרפתים המקומיים, העקירה ותפיסת מקומם בידי המהגרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה. ללא ספק, הוא נוגע לא מעט בנקודות הרגישות של אלו הכועסים על הכניעה הפסיכולוגית של בצרפת ב-40 השנים האחרונות.

זמור קובע כי המקור ל"התאבדותה של צרפת" הוא בארבע התפתחויות שונות בתקופה שבין השנים 1970-1972. הראשונה הייתה החוק מ-1970 אשר ביטל את הסמכות האבהית במשפחה לטובת "סמכות הורית" המשותפת בין בני הזוג. האבות, כפי שזמור מסביר, מגלמים ו"ממחישים את החוק ועקרון המציאות כנגד עקרון ההנאה. הם מתעלים ומרסנים את הדחפים של ילדים על מנת לרומם אותם. [אולם] האבות הם יצירה מלאכותית ותרבותית הזקוקה לתמיכת החברה בכדי להתגבר על הכוח האימהי הטבעי." ב-1970 הם איבדו את התמיכה הזאת. זמור מאמין שעל-ידי הענקת השפעה שווה לאימהות בניהול משק הבית, צרפת נדחקה בצורה ברורה לתרבות של צרכנות במקום חסכנות חכמה.

ההתפתחות השנייה התרחשה ב-1971 עם החלטה של המועצה החוקתית של צרפת, היכולה להגדיר חוקים כנוגדים את החוקה. המקרה כשלעצמו היה מורכב למדי, אך בכל אופן היה זה המקרה הראשון בו המועצה חרגה מבדיקת התאמת החוקים לנורמות חוקתיות גבוהות יותר, וצנזרה חוק באופן פוליטי רק עקב התוכן שלו. כך, לפי זמור, נטשה צרפת "ללא ידיעתה את חופי הרפובליקה ונכנסה בעיניים עצומות על הדרך הלא ישרה של שלטון השופטים." האמריקאים, כמו גם אחרים, מכירים היטב את השופטים התופסים גם בסמכות המחוקקת.

ההתפתחות השלישית התרחשה גם היא ב-1971 כאשר ביטל הנשיא האמריקאי ניקסון את תקן הזהב. הדבר הפך למעשה את הסכם ברטון-וודס, עליו צרפת הייתה חתומה, ללא רלוונטי, ובכך החל העידן הכלכלי הנוכחי של כסף פיאט. בהיותן חופשיות ממגבלות תקן הזהב, הפסיקו הממשלות לדאוג לנושאי הגירעונות. למעשה, לא היה לצרפת תקציב מאוזן מאז 1981.

המכה הרביעית והמכרעת הייתה מה שנודע כ"חוק פלוון" של 1972. הסוציאליסטים והקומוניסטים אומנם תמכו בחוק זה, אך הוא נקרא על שם הפוליטיקאי מזרם הגאוליזם אשר לבסוף אימץ אותו – רנה פלוון. החוק קבע איסור על "פרובוקציה לאפליה, שנאה או אלימות" כלפי אנשים או קבוצות "על רקע מוצאם או חברותם או אי-חברותם בקבוצה אתנית מסוימת, אומה, גזע או דת." החוק עבר פה אחד תוך מתן שבחים עצמיים רבים. החוק הזה, במילותיו של זמור, "מציג סובייקטיביות במקום בו שררה האובייקטיביות; הוא מגנה כוונות ולא פעולות; הוא נותן לשופטים את הזכות ואת החובה לחקור אל תוך לבם ונפשם של אנשים, לחקור מחשבות ומניעים נסתרים."

זמור מדגיש את המשמעות של הכללת "אומה" בין הקטגוריות המוגנות בחוק זה. הנשיא ז'ורז' פומפידו הכניס באותה העת באופן מילולי מיליוני עובדים זרים לצרפת לבקשת תעשיות הבנייה והרכב, ומשמעותו של חוק פלוון הייתה שאיש לא יוכל לבקר את נוכחותם במדינה. כפי שזמור מראה, עצם הרעיון של "אומה" דורש אפליה - קביעה שאנשים מסוימים הם "אנחנו", בעוד שהשאר הם "לא אנחנו". באופן מילולי, איסור על הבחנה זו אינו תואם את המשך קיומה של צרפת, ובפועל החוק משמש ללא יותר מאשר להשתיק כל ביקורת על העקירה וההחלפה הדמוגרפית. כפי שזמור עצמו גילה על בשרו, אפילו ציון עובדות וראיות אמפיריות הניתנות לאימות יכול להוביל להרשעה.

ההמשלה החמירה את המצב שכן תחת חוק פלוון היא העבירה למעשה ל"קבלני משנה" את הסמכות להעמיד לדין, כגון ארגונים פרטיים המציגים עצמם כ"אנטי-גזעניים" כגון "הליגה הבינלאומית נגד גזענות ואנטישמיות" (LICRA) או "התנועה נגד גזענות ולמען הידידות בין עמים" (MRAP). "על ידי הסמכתם לנקוט בפעולה משפטית כנגד כל דעה בלתי מוגנת ... המדינה העניקה להם את הסמכות לחיים או מוות פוליטיים וכלכליים על כל המתנגדים." לשם השוואה, יהיה זה דומה, למשל, להעניק בישראל לארגון "בצלם" את הכוח להעמיד לדין אנשים על כל הערה שלא מצאה חן בעיניו.

חוק פלוון הוביל לחוקים דומים נוספים. למשל חוק טאובירה של 2001 הגדיר את סחר העבדים האפריקני כ"פשע נגד האנושות", או חוק ללוש מ-2002 אשר החריף את העונשים על "עבירות גזעניות ואנטישמיות". כפי שזמור מציין: "החל מחוק פלוון, עלה תחום חדש לחלוטין של נושאים קדושים: הגירה, אסלאם, הומוסקסואליות, תולדות העבדות, הקולוניאליזם ומלחמת העולם השנייה, רצח העם הנאצי ביהודים. תחום עצום ומגוון שממשיך לצמוח על מנת לספק את רצונם של כל המיעוטים הרואים עצמם כמופלים לרעה." בקרב ההיסטוריונים העתידיים, כותב זמור, "החופש לחשוב, לכתוב ולהביע את עצמם לא יהיה אלא מאמר מוסגר היסטורי בן פחות ממאה שנה."

שנה לאחר העברת חוק פלוון הקטין משבר האנרגיה העולמי של 1973 באופן משמעותי את הדרישה לעובדים זרים. כפי שזמור כותב: "ההיגיון היה מכתיב את תחילתה של הגירה הפוכה. כך נהגה הרפובליקה במהלך כל משבר כלכלי כדי להגן על התעסוקה 'הלאומית'. שום דבר לא נעשה על ידי ימין או שמאל. זו הייתה ההיפרדות המהותית הראשונה עם העבר, כביכול מסיבות הומניטריות."

אולם הממשל הצרפתי אף הרחיק לכת והעביר את חוק "איחוד המשפחות" כדי להביא את נשותיהם וילדיהם של עובדי צפון אפריקה לצרפת. התוצאה הייתה כי "מאות אלפי נשים וילדים הוצאו מהכפרים שלהם ומחייהם הצנועים אך השלווים כדי להצטרף לבעלים והאבות שכמעט ולא הכירו." תעשיית בניית הדיור הצרפתית לא הצליחה לעמוד בקצב וכך החלו להופיע שכונות העוני. בתי הספר הוצפו ואיכות ההוראה לילדים צרפתיים ילידים צנחה, בזמן שמורים עבדו בעומס יתר על המידה בכדי לנסות ללמד ערבים להשתמש במברשות שיניים ולא לשחוט כבשים באמבטיות.

ב-1959 הזהיר שארל דה גול את בני עמו: "הצרפתים הם צרפתים. הערבים הם ערבים. לאנשים המאמינים באינטגרציה יש מוח של יונקי הדבש." בעשורים שבאו לאחר מכן מספר פוליטיקאים עדיין הקשיבו לדבריו. ב-1976 ניסה ראש ההמשלה רמון באר לבטל את חוק איחוד המשפחות, אולם הוא נבלם על ידי מועצת המדינה המשמשת כבית המשפט העליון להחלטות מנהליות. לאחר מכן הוא ניסה לשלם למהגרים "תמיכת חזרה" למדינתם בגובה של 10 אלף פרנק לכל מהגר שיסכים לחזור לביתו. הספרדים והפורטוגלים אשר לא גרמו לבעיות חברתיות הסכימו להצעה של באר, בזמן שהצפון אפריקאים, אליהם ההצעה הייתה מכוונת בפועל, נשארו במקומם. לאחר מכן הוא ניהל משא ומתן עם ממשלת אלג'יריה בכדי להחזיר את האלג'ירים למולדתם. אולם לפני שההסכם הספיק להיחתם, הסוציאליסט פרנסואה מיטראן נבחר לנשיאות וביטל את התנאים שלו.

התרבות הפופולרית מיהרה כמובן לעמוד לצדם של המהגרים. הסרט Dupont Lajoie מ-1975 הציג פועלים אלג'ירים העובדים קשה והחיים בצריפים צפופים בזמן שהם בונים בתי נופש לצרפתים עשירים. הנופשים מציקים לפועלים וחושדים שיש להם כוונות לבנותיהם. קטטה פורצת בין שתי הקבוצות והמשטרה עוצרת רק את האלג'ירים. מאוחר יותר, צרפתי "גזעני" במיוחד רוצח אישה ומנסה להאשים את הפועלים האלג'יריים על ידי השארת הגופה בסמוך לצריף המגורים שלהם. סצנת הסיום של הסרט מציגה את אחד האלג'ירים עוקב אחר "הגזעני" הראשי לבר בפריז ויורה בו למוות בנקמה צדקנית.

דבר דומה התרחש גם בתעשיית המוזיקה. השיר ה"אנטי-גזעני" בשם "לילי" דן בילדה סומלית המגיעה לצרפת לרוקן פחי אשפה.[2] הגזענים מציקים לה, ומלון שמקבל אירופאים בלבד מגרש אותה. היא מתאהבת בילד צרפתי אך המשפחה מתנגדת ולבסוף היא עוברת לארה"ב, שם היא פוגשת את אנג'לה דייוויס ולומדת שלשחורים אסור לנסוע באוטובוסים. היא מתחתנת ומביא ילד ב"צבע האהבה". התקליטנים הפכו את השיר ללהיט, ועיתונאים אפילו חיפשו במלון את העובד שדחה את הילדה חרף העובדה שמדובר בשיר דמיוני, כמו גם איסור הנסיעה באוטובוסים בארה"ב. מילות השיר נלמדות בביתי הספר בצרפת, והוא לעתים מופיע גם במבחני הגמר.

ב-3 באוקטובר 1980 התרחש פיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז. הפיצוץ תוזמן להתרחש עת יצאו המתפללים מהמבנה, אולם באותו היום התרחשה התפילה בשעה שונה ולכן נרצחו 4 עוברי אורח לרבות ישראלית אחת. את הפיצוץ ארגן ערבי אשר החזיק בדרכון קפריסאי מזויף, ואשר במשך שנים קיבל תמיכה מקומוניסטים ממזרח אירופה ומהחזית העממית לשחרור פלסטין. כהרגלו, היה השמאל הצרפתי בטוח שהתקפה כזאת יכלה לבוא רק מכיוון צרפתים מקומיים מ"הימין הקיצוני". קבוצה צרפתית מאוד קטנה הנקראת הפדרציה לפעולה לאומית ואירופית (FANE) אפילו "קיבלה אחראיות" לכאורה על הפיגוע, אולם מאוחר יותר התגלה שהמסר הגיע בכלל ממסתנן. המשטרה חיפשה אחר פרנקואיסטים ספרדיים אולם לא מצאה כלום. צעירים יהודים הפגינו ברחובות ובזזו משרד של ארגון לאומני. כפי שכותב זמור: "מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967, חלק מהצעירים היהודים הצרפתים נרשמו לתנועות ההגנה הציוניות. הם פעלו נגד נאצים דמיוניים ברחובות ובאוניברסיטאות ... העמידו פנים שהם במחתרת יחד עם ז'אן מולן [לוחם ההתנגדות המפורסם] או בגטו ורשה."

התבצע ירי על ארגון לאומני. מרכזי חשיבה ימניים הוקעו על ש"תרמו לאווירה" בה פשע כזה יכול היה להתרחש. הסוציאליסטים צעקו שהנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הפועל ברוח דה גול, היה "שותף לרוצחים". גם דבריו של רמון באר - "ההתקפה הדוחה הזאת כוונה נגד היהודים שהגיעו לבית כנסת, אך פגעה בארבעה צרפתים חפים מפשע שחצו את כביש" בית הכנסת - כבר התפרשו כשנאה ואנטישמיות. הצעקות והבכי תרמו אולי לניצחונו של הנשיא הסוציאליסטי מיטראן בשנה שלאחר מכן.

האמת יצאה אל האור רק לאחר קריסת הקומוניזם ופתיחת תיקי המשטרה החשאית במזרח גרמניה.

אולם היה זה כבר מאוחר מדי, והתגובות המקוריות לפיגוע בבית הכנסת של 1980 כבר הפכו לסטנדרט ותסריט קבוע לכלל התגובות לפיגועים מזרח תיכוניים נגד היהודים: "יותר משלושים שנה לאחר מכן, במהלך מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 2012, נרצחו [שלושה] ילדים יהודים מול בית ספר דתי. כולם הוקיעו את הפשיזם-גזענות-אנטישמיות ... התקשורת חיפשה נאצי גבוה ובלונדיני עם קלצ'ניקוב". הרוצח התגלה במהרה כערבי בעל אזרחות צרפתית, אך זמור מציין כי מבלי לפספס פעימה, התקשורת הצרפתית החלה מיד להבטיח לאומה כי הפשע בשום אופן לא משקף את המוסלמים של צרפת או את דתם השלווה.

התסיסות בשכונות ההגירה החלו להופיע באופן הדרגתי במהלך שנות ה-70, אך בחירתו של פרנסואה מיטראן, סוציאליסט, הלהיבה עוד יותר את המתפרעים. הם ידעו שעתה לא יישלחו הביתה, וצעיר צפון אפריקאי בשכונה בדרום ליון זרק בקבוק תבערה לעבר מכוניתו של השוטר האחרון שהתגורר באזור וצעק "אין עוד שוטרים בשכונה!" בעקבות זאת הקצין אכן עבר ושינה את מקום מגוריו. היה זה המקרה המתועד הראשון לשרפת רכבים, מנהג אשר הפך לצורה הסטנדרטית של "מחאה" בקרב המהגרים. הממשלה הגיבה ביצירת תכניות בילוי והעשרה למען "הצעירים". העבריינים, מצדם, למדו את הלקח: האלימות משתלמת.

לאחר ההתפרעויות של 1990 הקים מיטראן את המשרד לעניינים עירוניים בניסיון להשיג שקט חברתי. סכומי כסף אדירים הושקעו בהרס המבנים הישנים ובניית חדשים בשכונות המהגרים, או מעבר המהגרים לאזורים חדשים. המדיניות הזאת לא הייתה יעילה ולא היה סוף להוצאות. "הצעירים" הפכו זאת למסורת שנתית לשרוף רכבים בערב השנה החדשה, עם מעל ל-1000 רכבים כל שנה.

התרבות "האנטי-גזענית" קיבלה חיזוק רב ב-1984 עם תנועת SOS Racisme. "היה זה בסודיות גדולה בארמון האליזה שהאגודה הזאת נולדה. יועצים פוליטיים ודוברי הנשיא היו מעורבים, ומיטראן היה מאחורי ההגה. המעשייה על צעיר שחור, דייגו, שהואשם בגנבה [כוזבת] ברכבת התחתית, הומצאה יש מאין ושודרה על ידי כל אמצעי התקשורת." סמל האגודה הייתה כף יד צהובה עם הכיתוב "תעזבו בשקט את החבר שלי".

האגודה השיגה ניצחונות רבים, קיבלה את תמיכתם של רבים בתרבות הפופולרית, והדגישה שוב ושוב את ההמשכיות ההיסטורית לכאורה בין הסלידה הצרפתית להגירה האפריקאית לרדיפת הנאצים של היהודים. בשלב מסוים ניסתה האגודה להחליף אפילו קבוצות אנטי-גזעניות ותיקות הרבה יותר, אולם זמור מאמין כי נוכחות יהודית גדולה בהנהגה שלה גרמה לערבים שלא לסמוך על פעילותה ובכך מנעה ממנה תמיכה גדולה יותר: "ללא כוחות קרקעיים או כל אחיזה ב'רחוב', חזרו מנהיגי ה-SOS Racisme לפעילות הליבה שלהם וגבו סובסידיות [ממשלתיות]. הם פיתחו צורה של אקטיביזם תקשורתי תוך כדי שימוש בפעילות הטרוצקיסטית הייחודית שלהם כדי לתמרן מוחות, הפכו לאינקוויזיטורים של הדת האנטי-גזענית, מטיפים ומדריכים בטלוויזיה, החרימו, הפריטו את מערכת המשפט לטובתם שלהם כמו טורקמדות מאוחרות..."

מנהלי האגודה קיבלו תדמית של עשירים נהנתנים האוכלים במסעדות הטובות ביותר, ולובשים את המותגים היוקרתיים ביותר. היות ומרבית כספם הגיע מסובסידיות, השלטונות בדקו אומנם באופן שטחי את הפעילות שלהם, אך לא קבעו שום מסקנות חד משמעיות.

ההחלפה הדמוגרפית המתמשכת של הצרפתים הילידים הפכה לנושא אסור בתקשורת, כמעט ללא שום התייחסות. ב-18 בספטמבר 1989 שלוש ילדות נשלחו לביתן מבית הספר לאחר שסירבו להוריד את כיסוי הפנים האסלאמי המדכא. המקרה הופיע בחדשות הבינלאומיות, וכ-1000 איש הפגינו בפריז בעד הילדות. הממשלה נמנעה מלקבל כל החלטה, ושר החינוך ביקש מהמועצה החוקתית להכריע, אולם גם הגוף החזק הזה השאיר את העניין בידי המורים. הדיון נמשך 15 שנים.

ב-2004, קיבל הנשיא ז'אק שיראק סוף סוף את ההחלטה האמיצה לאסור על כיסויי הראש בכיתות הלימוד. אולם עד השלב הזה כבר התרחשו התפתחויות רבות אחרות: "בזמן שהרפובליקה ניצחה במאמץ רב בקרב הרעלה, היא לא הבחינה בכך שהפסידה בקרב החלאל [שחיטה מוסלמית פולחנית]. בשכונות בהן האוכלוסייה המוסלמית הפכה לרוב, היא הטילה את שליטתה התרבותית והדתית. הריבוי של חנויות אטליז חלאל היה הסימפטום של אסלאמיזציה מלמטה, שחרגה הרבה מעבר להרגלים קולינריים גרידא והשפיע על כל תחומי הקיום: לבוש, שפה, מין, נישואים, חינוך, משפחה ... הרפובליקה בקושי הספיקה להגביל במחיר גבוה את השריפה בנקודה אחת כאשר מיד החלה שריפה אחרת. הרעלה, האסורה בבית הספר, נלבשה בעבודה, בגני הילדים; אמהות רעולות הגיעו לאסוף את בנותיהן בבתי הספר; הם דרשו פחות או יותר באלימות שלילדיהם יוגש בשר חלאל בקפטריה, ולעתים הרחיקו לכת ואף דרשו שולחנות נפרדים מ"הכופרים". תלמידים סירבו ללמוד נושאים מסוימים: דרוויניזם השולל את ההוראה המקודשת בקוראן, את תולדות מסעות הצלב, את וולטר הלא מאמין, את האישה הבלתי נאמנה מאדאם בובארי, שואת היהודים הרוצחים את הפלסטינים וכו'. בנות לא יכלו להשתתף בשיעורי ספורט; בנים נשרו בהמוניהם; התלמידים הטובים הנדירים קיבלו [מהמוסלמים האחרים] כינויי גנאי כגון 'יהודים' או 'צרפתים מלוכלכים'." כל זה התרחש עם ברכת השמאל הצרפתי, שממשיך לפנטז שהמהגרים המוסלמים יוותרו יום אחד על האסלאם בכדי להצטרף אליהם לסגידה התבונה.

ביוני 1996, 300 מהגרים בלתי חוקיים, בעיקר אפריקאים, השתלטו על כנסיית סן ברנרד בפריז ודרשו "הסדרה". בעיניהם, הם לא היו אשמים בכניסה הלא חוקית שלהם למדינה, אלא צרפת עצמה הייתה אשמה בכך שלא העניקה להם את האישור. הם הקימו משטחי שינה, השתינו ועשו צרכים בתוך הכנסייה, ויצרו כאוס רב. שחקני קולנוע ובעלי תפקידים הגיעו להצטלם כתומכי המחאה, אם כי העדיפו לחזור בלילה לביתם. זמור כותב שבעיני ההמונים שתמכו בהם, ייצגו האפריקאים את היהודים המאוחרים הנרדפים על-ידי הצרפתים "יורשי הנאצים", תושבי הקולוניות לשעבר להם מגיעים הפיצויים, נרדפים דמויי ישו, הפראים האצילים וקורבנות הציביליזציה אשר פגעה במוסריות והאקולוגיה, או פרולטרים מנוצלים אשר נאלצו להפוך לסוכני המהפכה. בשביל הטייקונים התעשייתיים, מצד שני, הם סימלו כוח עבודה זול לעומת הצרפתים. לאחר חודשיים ב-23 לאוגוסט ניקו שירותי הביטחון את הכנסייה מהמתפרעים ושלחו לפחות חלק מהאפריקאים לביתם. הללו הפכו לקדושים מעונים ו"האנטי-גזענים" עדיין מציינים את האירוע מדי שנה במועד זה.

ז'אק שיראק השמרן היה הנשיא בין השנים 1997-2002 אולם הבחירות הפרלמנטריות הביאו לחקיקה שמאלנית תחת ראש הממשלה הסוציאליסטי ליונל ז'וספן. אף צד לא היה מרוצה מההסדר הזה לו הצרפתים קראו "מגורים משותפים". בבחירות לנשיאות של 2002 הם רצו אחד נגד השני, בזמן ששניהם לא היו פופולריים. שיראק הסתבך בפרשיות כלכליות וזכה להשפלה גדולה לאחר שקיבל פחות מ-20% מהקולות כנשיא מכהן. ראש הממשלה, מולו עמדו שמאלנים רבים אחרים, קיבל כ-16%. התוצאה הייתה שמנהיג "החזית הלאומית" ז'אן-מארי לה פן עבר את כל המתמודדים השמאלנים והתמודד מול שיראק בסיבוב השני, בבחירות שהיו אמורות להתקיים שבועיים לאחר מכן. זמור מסביר: "בכל ערב הציגו שידורי הטלוויזיה תמונות ארכיב המשחזרות את עליית הנאצים לשלטון, השמדת היהודים ומלחמת העולם השנייה. תלמידי בתי ספר רצו לרחובות, בעידוד המורים, [תוך שהם צועקים] 'צריך לשרוף את לה פן'. מערך התעמולה פעל בהיקף מלא. כל המעמד הפוליטי נקרא להצביע עבור שיראק 'כדי להציב מחסום לפשיזם'. כל הסתדרות, כל חברה, כל רשות פנו להציל את הרפובליקה: בישופים, רבנים, אימאמים, ספורטאים מקצועיים, שחקנים, שופטים, עורכי דין, הבונים החופשיים, הליגות האנטי-גזעניות, התנועה ההומוסקסואלית, ואפילו השופט הלפן [שחקר את הנשיא שיראק] הוסיף את הפניה הקטנה שלו!"

היחידי שלא הצטרף לתופעה היה ראש הממשלה הסוציאליסטי היוצא, אשר מאוחר יותר הודה כי לא הייתה כל סכנה פשיסטית לצרפת, שהחזית הלאומית לא הייתה מפלגה פשיסטית ושכל ההתרחשות הזאת הייתה לא יותר מתרגיל ומשחק פוליטי.

ב-5 במאי הגיעו מצביעי השמאל בהפגנתיות לקלפיות עם אטבי כביסה באף, ובחרו מחוסר ברירה במועמד השמרן במקום מי שלפי זמור הוצג להם כפשיסט. בין אם היה אשם או לא, התעמולה הצליחה ושיראק זכה עם 82% מהקולות.

ב-27 לאוקטובר 2005 ברחו שני צעירים מאחד הפרברים האפריקאים של פריז מניידת סיור של המשטרה. הם התחבאו בטרנספורמטור חשמלי והתחשמלו למוות. הדבר הוביל למהומות הרגילות כבר בשלב הזה. נשרפו רכבים, אוטובוסים, בתי ספר ומכוני כושר. אולם הפעם האלימות לא פסקה לאחר מספר ליליות. המתפרעים זרקו מהחלונות בקבוקי תבערה, מכסי ביוב ומכונות כביסה, שכן "כל האמצעים היו כשרים בכדי לסלק את האויב עם הקסדה - המשטרה הצרפתית". המהומות הפכו להיות מזוהות בטלוויזיה הצרפתית עם ההגירה בפרברים, והאלימות התפשטה ליותר מ-270 ערים. "לא היו מארגנים, לא היו נציגים, לא היו ססמאות, לא היו דרישות, לא אידאולוגיה או מפלגה: רק שמחת ההרס והלחימה". היה זה שיא "מרשים": קרוב ל-9000 רכבים שרופים, 2900 עצורים, 126 שוטרים וכבאים פצועים, ושני הרוגים. גודל הנזקים לפי זמור הגיע ל-200 מיליון אירו.

באופן אירוני, יום לפי מותם של שני הצעירים שוחח שר הפנים ניקולא סרקוזי עם התושבים הצרפתים של אחד הפרברים האחרים של פריז בהם פשיעת המהגרים יצאה משליטה: "נמאס לכם מהאספסוף הזה, נכון? אנו הולכים להיפטר מהם עבורכם." הממסד הפוליטי הצרפתי, במיוחד מפלגתו שלו, נבהל והוקיע אותו. עם זאת, ייתכן שההערה המפורסמת על האספסוף - הנתמכת בשקט על ידי מיליוני צרפתים רגילים - הייתה אחראית לבחירתו של סרקוזי לנשיאות צרפת בשנת 2007. לנשיא סרקוזי היו 5 שנים לממש את הבטחתו, אך לאחר שסיים את תפקידו האספסוף עדיין היה שם.

הם עדיין שם כיום, כותב זמור, וגדלים במספרם. הפרברים בהם הם גרים אינם נשלטים על ידי הצרפתים והרשויות אלא על ידי מנהיגי דת אשר מיישמים את חוק השריעה, לרבות עונשי מוות. היחידים אשר אינם נשמעים למנהיגים הדתיים אלו הם ברוני הסמים החזקים, אותם איש לא מעז לבקר. התקשורת מדווחת כי מאות "צרפתים" לכאורה נסעו לסוריה כדי להילחם למען המדינה האסלאמית.

האופוזיציה למשטר הצרפתי הנוכחי וההחלפה הדמוגרפית מתקדמות לאט אבל בטוח. ב-2012 הצליחה מארין לה פן להשיג תוצאה מעט טובה יותר מאשר אביה אי פעם הגיע אליה, והפופולריות שלה ממשיכה להעלות. החל מ-2014 מראים המדגמים בעקביות על יכולתה לזכות בנשיאות.

ספרו של זמור הפך כאמור לרב מכר ורבים רואים בו סמל של תקווה. באתר אמזון בצרפתית הוא הפך לספר השני הנמכר ביותר, ולעתים קרובות משווים אותו ל-"גרמניה מחסלת את עצמה" של תילו סראצין,[3] עליו נדון בפעם הבאה. זמור עצמו לא מבצע כל תחזית ואינו מציע פתרונות. בסופו של דבר, הספר מעלה את השאלה האם האופוזיציה הפטריוטית יכולה להפיל את הממסד הנוכחי בזמן בכדי להציל את האומה הצרפתית ההיסטורית - או אפילו למנוע מלחמת אזרחים עקובה מדם?

[1] Eric Zemmour, Le Suicide Français, Albin Michel, 2014.

[2] https://www.youtube.com/watch?v=s1LwIKW2DX0&feature=emb_title

[3] Thilo Sarrazin, Deutschland schafft sich ab, Deutsche Verlags-Anstalt, 2010.