מיתוס "הפרא האציל", חלק ב': רוחניות, מיסטיקה ונטורליזם.
מיתוס
"הפרא האציל", חלק ב': רוחניות, מיסטיקה ונטורליזם.
רבים מ"האינטלקטואלים" המערביים כיום ממהרים לבקר את
המערב על כישלונותיו, בין אם אמתיים או דמיוניים, בעוד שהם מגזימים לגבי מעלותיהן
של תרבויות אחרות, אותן הם מתארים כמונחות בידי חכמה קדמונית ואתיקה עליונה.
בפועל, הניסיונות שלהם להאדיר תרבויות פרה-תעשייתיות עשויים לעתים להיות קומיים
למדי. בעבר שוחחנו על האנתרופולוג היהודי-גרמני פרנץ בועז (1858-1942), מפתח
ה"יחסיות התרבותית" המנסה לקדם את התפיסה שכל התרבויות, בין אם פרימיטיביות
ואכזריות או מתורבתות ומתקדמות ככל שיהיו, הינן שוות ומכובדות באותה המידה, כל אחת
במסגרת שלה; בשנת 1911 הוא פרסם את "המדריך לאינדיאנים צפון אמריקאים",
בו הציג 4 מילים בהן משתמשים האסקימוסים לתאר "שלג", בדגש על השורש
"אפוט" – שלג על האדמה – ו"גאנא" – שלג נופל. הבלשן האמריקאי
בנג'מין לי וורף הרחיב את הרשימה במאמר שפורסם בכתב העת Technology Review ב-1940 ל-7 מילים. מכאן, המספר הלך ותפס תאוצה בהדרגה
קבועה, והגיע עם הזמן לפי עדויות פופולריות מסוימות למעל ל-400 מילים, מה שהוביל
לתפיסה המרמזת על רמה יוצאת מן הכלל של ניואנסים ורבליים. אולם, המציאות היא
שבפועל ניתן למצוא אולי 14 מילים בשפתם של האסקימוסים המתארות סוגים שונים של שלג
או תנאים מושלגים וקפואים.[1] למעשה, אפילו בשפה האנגלית לבדה ניתן למצוא מספר
גבוה בהרבה.[2]
ב-1997 פרסם ג'ארד דיימונד את ספרו המפורסם זוכה פרס הפוליצר
"רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם". המבוא לספר זה מציג
בצורה מושלמת את החשיבה הרדודה והקלישאות הנובעות מהמאמצים לבסס את עליונותם של
הלא-מערביים. מצד אחד, הוא דוחה אולי בצדק את ההסברים הגזעיים לפערים התרבותיים בהישגים
הכלכליים ומכריז שרעיונות כאלה "מתועבים" ו"טועים", כפי שבכל
מקרה מקובל כיום. דיימונד גורס כי "חסרות ראיות ברורות לקיומם של הבדלים
באינטליגנציה בין בני אדם המקבילים להבדלים הטכנולוגיים". אולם מיד לאחר מכן,
באופן שסותר את ההיגיון שלו עצמו, הוא טוען כי "עמים מודרניים 'מתקופת האבן'
הם בממוצע ככל הנראה אינטליגנטים יותר, לא פחות חכמים, מאשר עמים מתועשים."
אם כן, בזמן שזה "מתועב", "מטעה" וכמובן "גזעני"
להציע כי מערביים הם יותר אינטליגנטיים מאשר אבוריג'ינים, כיצד אפשר לטעון באופן
בוטה כי האנשים הפרימיטיביים הם אינטליגנטיים יותר מאשר העמים המתועשים?
"כבר מתחילת עבודתי עם תושבי גינאה החדשה", דיימונד כותב,
"הם הרשימו אותי בהיותם אינטליגנטיים יותר בממוצע, ערניים יותר, אקספרסיביים
יותר, ומתעניינים יותר בדברים ובאנשים סביבם מאשר האירופי או האמריקני
הממוצע." ללא ספק, קביעה זו מרמזת על הבדלי IQ על בסיס גזעי או אתני. כמה תושבי גינאה החדשה פגש דיימונד
על-מנת להגיע ל"מסקנה" כזאת? 100? 1000? מהו המספר המספק על-מנת להצביע
על קשר בין מוצא לאינטליגנציה?
אלא שהוא לא מסתפק בכך. דיימונד מצא לנכון להוסיף שמרבית
המערביים, כמיליארד אנשים, הם גזענים "באופן פרטי או בתת מודע".
האירופאים מוצגים בספרו כמובן בתור "קולוניאליסטים" רשעים שלא תרמו דבר
לאנושות למעט הכחדתם של עמים ילודים באוסטרליה, אמריקה ואפריקה. העובדה
שהאינדיאנים והאפריקאים ביצעו ג'נוסיידים אכזריים אחד כלפי השני ושעבדו אחד את
השני בכמויות אדירות הרבה לפני שפגשו את האירופאים בבירור לא מעניינת את דיימונד.
ספק רב אם ספר זה המתיימר להיות מדעי באמת זכאי לכזאת הוקרה
ופרסום, ועל כן בפעם הבאה נדון בו בהרחבה גדולה יותר.
כפי שראינו מספר פעמים בעבר, אחד המיתוסים הכוזבים והנפוצים
יותר הוא שאינדיאנים ותרבויות פרימיטיביות אחרות חיו בהרמוניה עם הטבע לפני הגעתו
של האירופאי. המציאות ההיסטורית כמובן לא יכלה להיות שונה יותר. האינדיאנים
האמריקאים התענגו והפריזו רבות ולעתים קרובות בהרג חיות הבר וכן אפשרו רעיית יתר
של האדמות.[3] החוקרים גילו שתושבי פולינזיה לא היו גם הם רגישים יותר לסביבה.
העמים הפולינזיים באו במקור מהאיים של דרום מזרח אסיה בסירות קאנו, והביאו איתם
"כלבים, חזירים, שתילי עץ הלחם, טארו, ובאופן בלתי נמנע, חולדות, לאיים
שמעולם לא ראו דבר כזה"; "ברגע שהיו באי החדש, הפולינזים החלו לייצר
מחדש חברה חקלאית הדומה לזו שהשאירו אחריהם, תהליך שהוביל להכחדתם של אינספור
מינים ילידים של בעלי חיים וצמחים." ארכאולוגים שעבדו על אופולו, מאיי
הסמואה, הגיעו למסקנה כי הוא פעם הכיל "בין 100 ל-242 אנשים לקילומטר רבוע -
צפיפות שהייתה יכולה להשפיע בצורה הרסנית על האקולוגיה של האי"; תוצאה נוספת
של אוכלוסיית יתר זו הייתה "שיטות לגיטימיות תרבותית לשליטה באוכלוסייה - החל
מרצח תינוקות, לפולחן קורבנות ועד לקניבליזם."[4] הסופר הרמן מלוויל, במיוחד
בספריו 'טאי-פי' ו'אומו' על המסעות בים הדרומי, מתאר בצורה חיה כמעט את מגבלות חיי
האנשים באזור זה, באופן שמזכיר את הטענות של מרקס ואנגלס בדבר "האידיוטיות של
החיים הכפריים". ללא ספק, המציאות היא שהרעיון של איזון אקולוגי הוא הבניה
מערבית מודרנית בלבד.
מיתוס מגוחך נוסף, עליו ניתן לכתוב ערך שלם בפני עצמו, הוא
החכמה הרוחנית של המזרח. את מקורותיו ניתן למצוא עוד אצל הרודוטוס וההיסטוריונים
שהגיעו עם אלכסנדר הגדול להודו. לרוב, אנשים מערביים אינם מכירים את מקומן החשוב
של מסורות אתאיסטיות ונטורליסטיות בהיסטוריה ההודית. החוקר האמריקאי דייל מאוריס
ריפה בחן את האסכולות המוקדמות של הפילוסופיה ההודית וציין כי היו
"נטורליסטיות בעליל", או מטריאליסטיות כמו קרוואקה-לוקאיאטה, ללא מקום
לאלוהות, אלמותיות, נשמה או קארמה, והיקום נתפס כמתפתח תמיד; כמה אחרים היו
"בוודאי חזקים במרכיבים נטורליסטיים מסוימים"; לטהרוואדה הבודהיסטית**
**וג'ייניזם ההודי, למשל, אין שום עיקרון טלולוגי בעולם, ולא אלוהות. כתוצאה מכך,
הן מערכות הומניסטיות בהן האדם הפרטי משיג את המטרות האתיות הגבוהות ביותר ללא
עזרה של מישהו חוץ מבני אדם.[5]
ריפה מוסיף שמאז שקיבלה הודו עצמאות, נטורליזם שב לסטנדרט העתיק
והמכובד שלו. כיום קיים מרכז אתאיסטי פורח בדרום הודו. אין ספק שרוב תושבי הודו הם
מאמינים דתיים, אך הם אינם "רוחניים" יותר מאשר המערבי הממוצע. הם בעיקר
נאבקים כדי לשרוד ומנסים להשיג את היתרונות החומריים שהמערביים רואים כמובן מאליו.
רבים מהם עניים מאוד לעומת העשירים יותר בערים שלהם, כך שהם מגלים נחמה בדת.
רבות דובר על המיסטיקה של המזרח, אבל מיסטיקה אסלאמית, בעיקר
סופיזם, נגזרה כמעט כולה מגנוסטיות ומיסטיקה נוצרית מזרחית, שבעצמם התבססו על
הרעיונות של נאופלאטוניזם.[6] במערב יש מסורת ארוכה של כתבים מיסטיים המתחרים
בהצלחה בכל דבר בבודהיזם או בהינדואיזם. כדוגמאות בודדות של מיסטיקנים מערביים
ניתן לציין את ברנאר מקלרבו, פרנציסקוס מאסיזי, בונוונטורה הקדוש, רמון ליול,
מייסטר אקהרט, ז'אן ואן רוסברוק, וולטר הילטון, ג'וליאן מנוריץ', קתרינה מסיינה,
מרגרי קמפ, תומאס פון קמפן, תרסה מאווילה, ו-יאקוב במה.[7] אולם אלו הממהרים
להצביע על "החומרנות המערבית", ינסו בכוח לחפש את החווי המיסטיקני
במקומות מוזרים במזרח.
באשר לאסלם המרכזי, כמובן שאי אפשר להתייחס ברצינות
ל"רוחניות" המציעה בעולם הבא את כל התענוגות החומריים של העולם הזה. גם
הסופר האלג'יראי ראשיד בודג'דרה מותח ביקורת על כל אלו שמתיימרים להתפלל או עושים
זאת רק במהלך הרמאדן, כאלו שעולים למכה רק לצרכים חברתיים ושותים יין ונואפים אך
עדיין רואים עצמם כאנשים רוחניים טובים.[8]
"רוחניות" הפכה למעשה למונח מעורפל, כאשר רוב האנשים המגדירים
עצמם ככאלו כיום אינם מבינים את האשליה בה הם נמצאים. בפועל, יהיה זה נכון יותר
להגדיר אדם שחסך כסף לנסוע לבוואריה ולשמוע את האופרה של הנדל בבית הפסטיבלים של
ביירוית כרוחני הרבה יותר ממישהו שמבצע ריטואל למחול עצמו מחטאים. הביצוע וההערכה
למוסיקה הקלאסית המערבית אלו באמת פעילויות רוחניות. אפילו הקטן שבכפרים הצרפתיים
מתגאה בפסטיבל המוסיקה השנתי שלו. תצוגה של אמנות חזותית, שימור מונומנטים עתיקים,
פעילויות האגודה ההיסטורית של ניו יורק, מפגשי אגודת השירה של בארנס ונובל, ביקור
בתערוכת פרה אנג'ליקו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, לילה באופרה – כל אלו פעילויות
רוחניות מהרמה הגבוהה ביותר. המערב, אם כך, מגלה עניין בעניינים רוחניים במובן
הקונבנציונלי יותר, אך גם מטפח את חיי הרוח והנפש בדרכים מגוונות יותר ממה שאפשר
להשיג בשאר העולם.
לקריאה נוספת:
Steven Le Blanc and Katherine E. Register, Constant Battles: The Myth of the Peaceful, Noble Savage, (St. Martin's Press, 2003).
Lawrence H. Keeley, War before Civilization: The Myth of the Peaceful Savage, (Oxford University Press, 1997).
[1] Geoffrey K. Pullum, The Great Eskimo Vocabulary Hoax and Other Irreverent Essays on the Study of Language (University of Chicago Press, 1991), pp. 159–71.
[2] https://www.farmersalmanac.com/how-many-words-snow-16650
[3] Shepard Krech, The Ecological Indian: Myth and History (W. W. Norton, 1999).
[4] Nathaniel Philbrick, Sea of Glory: America’s Voyage of Discovery, the U.S. Exploring Expedition, 1838–1842 (New York: Penguin, 2004), p. 143.
[5] Dale Riepe, The Naturalistic Tradition in Indian Thought (University of Washington Press, 1961), p. 247.
[6] R. A. Nicholson, The Mystics of Islam (1914; Routledge & Kegan Paul, 1975), pp. 10–27.
[7] Evelyn Underhill, Mysticism: A Study in the Nature and Development of Man’s Spiritual Consciousness (1911; New York: Dutton, 1961); William James, The Varieties of Religious Experience (1902; Modern Library, 1999), lec. 16 and 17.
[8] Luc Barbulesco and Philippe Cardinal, L’Islam en questions: Vingt-quatre écrivains arabes répondent (Grasset, 1986), pp. 203–14.
