סקנדרבג - לוחם החופש האלבני.
סקנדרבג
- לוחם החופש האלבני.
קרוב ל-60% מאוכלוסיית אלבניה המודרנית שייכים לזרם הסוני, בזמן
שהנוצרים מרכיבים מיעוט של 17% בלבד. הנתונים הסטטיסטיים הללו יוצרים ניגוד מוחלט
בין אלבניה של ימינו לאלבניה ההיסטורית. לפני מאות שנים, הייתה אלבניה אחד משדות
הקרב המרכזיים בין אירופה הנוצרית לצבאות האימפריה העותמאנית. היא הייתה אומנם
בעלת אוכלוסייה זעירה יחסית, עם משפחות פאודליות יריבות ומצב כלכלי ירוד, אך
תושביה עדיין הציגו התנגדות עזה מאוד ומתמשכת נגד הכובשים המזרח תיכונים - במיוחד
תחת הנהגת הדמות האייקונית שלהם ואחד האבות המייסדים של אלבניה – סקנדרבג
(1405-1468). סיפורו המופלא, הכישרון המנהיגותי הבולט, וההתנגדות האמיצה שלו הציתו
את הזהות הלאומית החזקה של האלבנים, וכן העניקו השראה לחיילים אירופאים רבים
במאבקם רב השנים נגד האימפריה העותמאנית.
במאה ה-15 הייתה אלבניה חזית מורכבת. היא הייתה מרכיב חיוני
מאירופה הנוצרית, אולם מפוצלת פנימית עקב מערכת פאודלית תחרותית. כך, ללא אחדות
לאומית נוצרית, הצליחו העותמאנים בקלות לתקוף את הבלקנים ועד 1385 היו הטורקים
לאדונים של האצילים האלבנים. המנהיגים האלבנים נשבעו אמונים לסולטאן מהמט השני
במאה ה-15, והחופש של האלבנים הפך למצומצם מאוד. האצילים קיבלו אומנם אישור לשמור
על התארים והרכוש שלהם, אך היו חייבים לשלם מס לסולטאן ולשלוח כמות מסוימת של
הבנים שלהם לצבא העותמאני. הבנים הללו אולצו בכוח להמיר את דתם והפכו לאויבי
הנצרות.
ב-1423, השנה של ההתקפה הגדולה על נוצרי הבלקן, נשלח סקנדרבג בן
ה-18, יחד עם שלושת אחיו הגדולים, לצבא העותמאני בידי אביו, האציל הנוצרי גיון
קַסְטְרִיוֹטִי. מסיבה לא ידועה, שלושת אחיו הוצאו להורג בידי המזרח תיכונים.
סקנדרבג עצמו הוכרח להמיר את דתו, ועבר אימונים צבאיים במסגרת הצבא העותמאני.
סקנדרבג נולד בשם ג׳יֵרְג׳ קַסְטְרִיוֹטִי ב-1405. אולם עקב
כישוריו הצבאים הגבוהים במסגרת הצבא העותמאני קיבל ממהמט השני את הכינוי
"אדון אלכסנדר" ("איסקנדר ביי"), כינוי שכאשר תורגם מטורקית
לשפות האירופאיות קיבל את השם "סקנדרבג". ללא ספק, האלבני הצעיר הציג
גבורה רבה בשדה הקרב והחזיק ביכולות צבאיות יוצאות מהכלל. הוא עלה במהירות בשרשרת
הדרגות, הפך לקצין פרשים ובהמשך אף למושל. לאחר קרוב ל-20 שנה בשירות העותמאנים
נשלח סקנדרבג למשל על אזור מוצאו, אלבניה. כאן, ההתוודעות שלו לסבל הגדול של עמו
תחת השלטון הטורקי, כמו גם הזיכרון בדבר ההוצאה להורג של אחיו וההכנעה של משפחתו,
היו בין הסיבות שבגינן החליט לנטוש את אדוניו ולתכנן לפעול נגד הסולטאן. כך, הוא
ערק והשאיר מאחור את כל העושר של האימפריה העותמאנית. יחד עם 300 פרשים הנאמנים
אליו הוא עזב את הצבא ועבר למבצר קרויה האלבני, תוך חיסול חיל המצב העותמאני הכובש
שהוצב במקום. סקנדרבג התנער לבסוף מהדת המזרח תיכונית שנכפתה עליו ועל חבריו
והכריז על עצמו כנוקם של משפחתו ועמו. לאחר שהשתלט במהרה על האחוזות הפאודליות
והביצורים של הסביבה הקרובה, הוא איחוד את האצולה האלבנית תחת "ליגת
ה-לז'ה" מתוך מטרה אחידה לכולם לשחרר את אלבניה מהכיבוש העותמאני. כך החל המרד.
העותמאנים, מצדם, כבר היו מאומנים ורגילים להתמודד בקביעות עם
התנגדויות נוצריות. מאז התמוטטותה של האימפריה הביזנטית - אשר עמדה במשך מאות שנים
נגד ההתקדמות המזרח תיכונית אל תוך אירופה - הפלישה העותמאנית למערב פגשה התנגדות
נוצרית רבה. סרבים, בולגרים והונגרים התנגדו בעוצמה לפלישה העותמאנית, אך לא יכלו
לעמוד מול מספרם האדיר של הג'יהאדיסטים. הטורקים הציבו לעצמם מטרה להכחיד את
התרבות האירופאית ובכך הרסו את הערים הגדולות, בעיקר בבולגריה, ואנשי הדת המשכילים
נאלצו לברוח למדינות נוצריות אחרות. מרידות נגד העותמאנים פרצו במזרח אירופה,
מבולגריה ועד קרואטיה, ועתה גם באלבניה.
המטרה הגדולה של העותמאנים הייתה כמובן בסופו של דבר רומא,
האפיפיורות הנוצרית החזקה ומרכז התאולוגיה הנוצרית, התרבות והאמנות של אירופה.
אולם על מנת להצליח להגיע ולבזוז את רומא יהיה על הסולטאן להעביר את צבאו לאורך
איטליה. עקב המרד העיקש של סקנדרבג הגישה האסטרטגית לאיטליה לא הייתה אפשרית. כך,
דיכוי מרד זה הפך לעדיפות גבוהה יותר ממקומות אחרים.
הלוחמים המזרח תיכונים האמינו כי לא יהיה זה קשה להכניע אלבנים
מפוצלים, מעטים ועניים. ועדיין, בקרב טורוויול ביוני 1444, עם 15,000 חיילים בלבד,
הקיף סקנדרבג את כל 30,000 לוחמי הכוח העותמאני וחיסל 20,000 מהם בזמן שאיבד פחות
מ-4000 מכוחו. הייתה זו התבוסה הראשונה של העותמאנים על אדמת אירופה. הניצחון
האדיר העניק השראה גם לשליטים הנוצרים האחרים שחיו תחת כיבוש באירופה לצאת למרד
והתנגדות. אפילו האפיפיור פיוס השני קרא למסע צלב חדש נגד הפולשים לאירופה ואף
הכריז על סקנדרבג כמפקד עליון של הצבא הצלבני הפוטנציאלי נגד העותמאנים.
גם לאחר מכן המשיך סקנדרבג להרשים את אירופה בניצחונותיו הרבים
נגד כל הסיכויים. הוא הוביל את האלבנים לשני ניצחונות מפתיעים ב-1445. במהלך המצור
על סווטיגרד ב-1448 הוא הוביל כוח של 12,000 לוחמי גרילה אשר חיסלו צבא של עשרות
אלפי פולשים. במהלך המצור על קרוג'ה ב-1450 הוא הצליח להציל את המבצר נגד כוח אדיר
של 100,000 לוחמים בעזרת 12,000 חיילים בלבד. קרב אלבולנה ב-1457 היה אולי הניצחון
הגדול ביותר שלו, כאשר בעזרת כוח של 10,000 חיילים מול 80,000 הצליח סקנדרבג לחסל
20,000 מהפולשים ולבזוז את המחנה שלהם.
לאחר הפסקת אש קצרה, שלח מהמט השני 3 צבאות שהרכיבו 50,000
לוחמים אל תוך אלבניה, אך כל אלו הובסו באוגוסט 1462. בהמשך, עם כוח גרילה קטן,
פשט סקנדרבג אל תוך מקדוניה הכבושה ותפס בה אוצרות גדולים וחשובים. ההישגים הללו
העלו את המורל והגאווה הלאומית האלבנית מצד אחד, אך חשוב מכך, בלמו את השאיפות של
הסולטאן להגיע לאיטליה ולבזוז את רומא מצד שני.
אכן, האפיפיור היה אסיר תודה יותר מכל אחד אחר והכריז על
סקנדרבג כאלוף הנצרות. הוא שלח אליו מתנות רבות והעניק את כל התמיכה שיכול היה
לתת. ממלכת נאפולי, אשר תמיד הייתה בעלת ברית של משפחתו של סקנדרבג, שלחה לו גם כן
נשק, אספקה, חיילים וכסף. עם זאת, לונציה היו תכניות אחרות. מנהיגיה לא אהבו כיצד
הלאומיות של סקנדרבג פוגעת בשאיפות שלהם להשיג שליטה על מבצרים, כגון דגנום
באלבניה, ולבסוף הם נכסו לעימות נגדו, ואפילו פעלו בשיתוף עם העותמאנים לפגוע
בהתקוממות האלבנית. כך, מצא את עצמו סקנדרבג נלחם לעתים קרובות בשתי חזיתות
במקביל, לרוב ללא כוחות מספיקים. ללא ספק הייתה זו פגיעה סימבולית קשה שכן בין אלו
שלחמו נגדו היו גם נוצרים.
ב-1463 ההתנגדות הנוצרית-אלבנית פעלה כבר קרוב לשני עשורים.
העותמאנים החלו בפלישה הרביעית שלהם לאלבניה עם כוח של 40,000 לוחמים מול 12,000
של סקנדרבג. הפולשים סבלו מאבדות קשות, ואיבדו את אחד המפקדים הבכירים שלהם, אלבני
שהפך לעותמאני, יחד עם 24,000 לוחמים. בזעמו, אסף מהמט השני את כל המשאבים
האפשריים שהיו בראשותו על מנת להקים את הכוח הגדול ביותר שיכל בכדי למוטט את המרד
האלבני, כ-100,000 לוחמים. הדבר הוביל למצור השני ובהמשך השלישי על קרוג'ה. ועדיין,
נגד כל הסיכויים האפשריים, הצליח סקנדרבג עם כוחו הקטן להניס את העותמאנים בעזרת
מספר קרבות טקטיים ואף הרג את הפשה, המפקד העליון שלהם.
לרוע המזל, להצלחות אלו היה מחיר כבד. העותמאנים גרמו להרס רב
ולמוות בממדים אדירים של האוכלוסייה האזרחית האלבנית. מספר אצילים אלבנים נהרגו,
נתפסו, עונו והוצאו להורג. סקנדרבג אסף את מה שנותר מאלבניה בעיר לז'ה על מנת
לבחון כיצד ניתן יהיה לשקם את המדינה ולהתכונן לעימותים העתידיים עם המזרח
תיכונים. אולם במהלך הדיונים הללו חלה סקנדרבג ונפטר. בגיל 64, המלחמה בת שני
העשורים שלו עם העותמאנים הסתיימה עבורו.
לאחר מותו החל המצור הרביעי על קרוג'ה, שהוביל לחולי ורעב
גדולים. חיל המצב האלבני נכנע לבסוף בתמורה להבטחה כי יקבלו רחמים. אולם למהמט
השני לא הייתה שום כוונה לשמור על ההבטחה, האוכלוסייה האזרחית נטבחה והנשים
והילדים ששרדו נמכרו לעבדות. ב-1479 המבצר האחרון של האלבנים נפל לפולשים, והאנשים
הגאים של אלבניה חזרו תחת העול העותמאני. במשך מאות השנים שבאו לאחר מכן הנחילו
העותמאנים הליך אסלאמיזציה ארוך של המדינה. אלפי נוצרים אלבנים ברחו למדינות
נוצריות אחרות.
לפי המסורת, כאשר החזיר לעצמו את דתו המקורית ב-1443 והעלה את
דגל משפחתו מעל מבצר קרוג'ה, הכריז סקנדרבג כי "לא הבאתי לכם את החירות,
מצאתי אותה כאן ביניכם". אירוע מכונן זה היה יותר מתחילת המרד נגד העותמאנים,
שכן הייתה זאת הפעם הראשונה בה אלבניה כולה עמדה כאומה מאוחדת אחת. אין זה צירוף
מקרים שהדגל שהניף סקנדרבג הוא הסמל הלאומי של אלבניה גם היום.
יתרה מזאת, ניצחונותיו הכבירים עם צבא קטן ומשאבים מעטים הקנו
לו הערכה גדולה באירופה כולה. ההישגים שלו היו אחת הסיבות העיקריות לבלימת
ההתקדמות המזרח תיכונית לאיטליה, דבר שהעניק לאיטלקים זמן יקר אשר אפשר להם
להתכונן למלחמות העתידיות. מלך נאפולי הכריז כי סקנדרבג היה "כמו אב לכולנו".
במהלך המצורים הקשים על קרוג'ה, כאשר המורל היה בשפל, היו אלו
הנאומים של סקנדרבג שהעניקו תקווה לנוצרים. במשך מאות שנות הכיבוש העותמאני,
במהלכן היו האלבנים מנותקים מהנאורות האירופאית, הזיכרונות של גבורתו של הגיבור
הלאומי שמרו על התקווה לעצמאות. הוא הפך לסמל גדול לאחדות הלאומית האלבנית, לחופש,
לאמונה, לסולידריות וזהות. אפילו בהחלטת הקונגרס של ארה"ב 2005 נכתב:
"לכבוד 600 שנה להולדתו של ג׳יֵרְג׳ קַסְטְרִיוֹטִי (סקנדרבג), מדינאי, דיפלומט
וגאון צבאי, על תפקידו בהצלת מערב אירופה מכיבוש עותמאני".[1]
[1] Congressional Record, V. 151, Pt. 18, October 27 to
November 7, 2005.
