ראשיתה של דרום אפריקה, הטרק הגדול והעימות עם הזולו.
ראשיתה של דרום אפריקה, הטרק הגדול והעימות עם הזולו.
האבות ההולנדיים של האפריקאנרים/בורים, תחת הנהגתו של יאן ואן ריבק, ייסדו את ישוב הקבע הראשון ליד קייפטאון ב-1652, לאחר שנחתו בקצה הדרומי ביותר של היבשת, פחות מ-50 שנים לאחר שחברת וירג'יניה התיישבה על האי ג'יימסטאון. חברת הודו המזרחית ההולנדית העניקה את חסותה להקמת התיישבות קטנה וחקלאית מאוד בכף התקווה הטובה, כאשר המטרה הראשונית שלה היחידה הייתה לתמוך בספינות הולנדיות בדרכן לג'אווה ובחזרה. בהמשך, התווספו להולנדים מהגרים גרמנים וצרפתים פרוטסטנטים, והם פיתחו את מה שהפך בעצם להיות בהמשך מדינת דרום אפריקה (בדיקות ד.נ.א. מודרניות הראו שבפועל רק כ-40% מהאפריקאנרים הם בעצם הולנדיים). האדמה באזור ההתיישבות הייתה פורייה מאוד, כך שעם הזמן יותר ויותר משטחה הפך למעובד לחקלאות ומספר בעלי החיים החקלאים בה גדל.
תוך דור, המתיישבים כבר עבדו על שטחים גדולים, ולמעשה כבר היו מעבר לשליטת החברה. עם השנים הם ניתקו את עצמם לחלוטין מאירופה, למעט הקלוויניזם, והחלו לראות את אפריקה כביתם היחיד.
עם הגעתם של המתיישבים לאזור המוכר כיום כקייפטאון, הם לא פגשו התנגדות רבה מצד הפרימיטיביים המקומיים, והמגעים שלהם עם הללו הסתכמו רק עם שבטי הקויקוי והבושמנים. ככל שמספרם גדל, התפשטו המתיישבים למזרח ולצפון לאורך מאות קילומטרים ופגשו את שבט ה-קוסה בחוף המזרחי של דרום אפריקה במאה ה-18 המאוחרת. הקוסה היו שונים מאוד מהמקומיים הקודמים אותם הם פגשו וכן מלחמתיים יותר, ואשר היו בעיצומה של הגירה דרומה לאחר שברחו מהזולו המלחמתיים עוד יותר בצפון, אשר עסקו במסע של כיבושים אימפריאליסטיים.
במשך קרוב למאה שנה החוף המזרחי ויישובי הקוסה הגדירו את הגבול המזרחי של האירופאים. במהלך כל השנים הללו עסקו הקוסה בפשיטות אלימות קבועות אל תוך שטחם של הבורים, מה שהוביל את החקלאים להאשים את השלטון ההולנדי הקולוניאלי המרכזי בקייפטאון על שאינו עושה דבר לעצור את האלימות הזאת מצד השבט.
בעקבות התבוסה ההולנדית לצרפתים ב-1795, השתלטו הבריטים ב-1806 על מושבת הכף/קולוניית הקייפ על מנת למנוע מיריביהם הצרפתים לעשות זאת לפניהם במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ובכך פקדו על נתיבי הים סביב כף התקווה הטובה. הנתיב היה חיוני לשליטה על המסחר ותחנות העגינה בדרך למזרח הרחוק. הבריטים ראו את הבורים כנחותים להם, והחלו להפוך את המושבה לבעלת מאפיינים אנגליים ואף אכפו במושבה את החוקים שלהם, וכן החלו למחוק את המנהגים של הבורים ולפגוע בכלכלתם. ההולנדים התנערו ממה שראו כשלטון בריטי אנטי נוצרי, היות והיה נוקשה ופוגעני מאוד כלפיהם.
הבורים ראו כי שפתם ותרבותם מתחילים להיעלם מצד אחד, ואת העלייה בהתקפות הקוסה מצד שני. כך, בין 1835 ל-1843, כ-12,000 איכרים בורים, רבע מאלה שהתגוררו במושבת הכף, קשרו את השוורים שלהם לעגלות מכוסות, ועם נשותיהם, ילדיהם, משרתיהם ובעלי החיים, יצאו אל המסע לצפון ולמזרח, ולבסוף עברו להתגורר באזור הפנים במסגרת של מה שנודע כ"וורטרק" או "הטרק הגדול", האירוע המכונן בלאומיות האפריקאנרית. הם עברו את אזורי הקוסה והשאירו אותם מאחור בחיפוש אחר ביתם החדש.
ב-1836, בתעוזה אדירה הם הצליחו במה שנשב לבלתי אפשרי, וחצו את רכס ההרים אל תוך נטאל. הרכס, הגבוהה ביותר בדרום אפריקה, קיבל את השם "דראקנסברג" - הרי הדרקון - שכן הוא נחשב לבתי אפשרי למעבר.
מטרתם של הבורים לא היה כיבוש. האדמות בטרנסוואל וסביבתה, צפונית לנהר אורנג', ומה שהפך להיות נטאל, רפובליקת דרום אפריקה ומדינת אורנג' החופשית, התרוקנו ברובן עקב עימותים בין השבטים עוד לפני הגעתם. פיט רטיף, ממנהיגי הבורים, כתב מניפסט מפורסם בו פירט את העוולות אותן עשו הבריטים לאפריקאנרים. בנוסף, פורסם במניפסט כי "אנו מציעים ... להציג לשבטים הילידים את כוונותינו ואת רצוננו לחיות בשלום ויחסי ידידות איתם." אף על פי כן, כאשר המשיכו אנשי הטרק צפונה מעבר לנהר ה-ואל, הם נכנסו לאזורים עליהם ביקש להשתלט שבט ה-נדבלה, השבט היליד החזק ביותר בדרום אפריקה אחרי הזולו, וכיום חלק ניכר מאוכלוסיית זימבבואה. השבט, בפיקודו של הצ'יף מזיליקאזי, נתן לעגלות הראשונות של הבורים לעבור בשלום, אך החל לתקוף אותם בהמשך, תוך רצח נשים וילדים. היה זה במהלך הלחימה נגד השבט הזה שהבורים שיכללו את יכולות הלחימה שלהם, אותן נראה להלן.
ב-19 באוקטובר 1836, קבוצה של 40 בורים, יחד עם נשים וילדים, הצליחה להדוף התקפה של אלפי אנשי נדבלה במה שנודע כקרב וגופ (Vegkop). הם הציבו את 50 העגלות שלהם במעגל באופן שיצר סוג של מבצר (Laager), חיברו אותן בשרשראות, ושמו דוקרנים ביניהן ומתחתיהן על מנת למנוע מעבר מבחוץ. כל בור החזיק באקדח או שניים ואשתו הייתה אחראית לטעינה. הם גם חתכו את הכדורים על מנת שיתפצלו ויפגעו במספר מטרות במקביל.
במהלך העימות, הנשים והילדים הסתתרו ב"מבצר" פנימי שהורכב מ-4 עגלות שהורכב לצורה של ריבוע וכוסה במוטות עץ ועורות. ה-נדבלה סבלו מאבדות רבות בעימות, כ-1000 איש. החניתות שלהם לא הצליחו לחדור את עורות העגלות, בזמן שרובה שירה כדורים מפוצלים יכל לפגוע בשישה שבטיים במכה אחת. הבורים איבדו רק 2 גברים בעימות, ללא נשים וילדים. בתחילת 1837 פתחו הבורים בתקיפת תגובה ונקמה נגד הצ'יף מזיליקאזי, שרפו את כפרו והרגו 400 לוחמים.
בורים רבים הסתפקו באזורים בהם התיישבו בטרנסוואל, אך אחרים, לרבות פיט רטיף, האמינו כי האומה האפריקאנרית זקוקה לגישה לים. פירוש הדבר היה מעבר לנטאל, ארץ הזולו החזקים. רטיף זיהה אזור לא מאוכלס צפונית לשטחם של הזולו, אשר היה אידאלי להתיישבות. הוא ידע שלא יהיו מתנגדים בשטחים אלו כי לא ישבו בהם שבטים כלשהם, אך הבין כי אם יוקם ישוב עלולים הזולו לתקוף אותו בעתיד ועל כן ביקש לקיים דיאלוג עם שבט לוחמני זה, וחשב שיוכל לנהל עימם משא ומתן. הוא שלח מכתב למלך זולו בו הסביר מדוע הוא מעוניין לדבר איתו, ולאחר מכן ביקר בבירת הזולו - מעגל גדול של בקתות קנים ועשב - ב-5 בנובמבר 1837. לשם כך הוא עזב את הקבוצה העיקרית של הטרקרים. הוא הגיע לבירת הזולו, אומונגונדהלובו ("מקום הפיל"), לנהל משא ומתן על חוזה שיאפשר לבורים ליישב בשלום אדמות הסמוכות לממלכתם. מלך/צ'יפ הזולו, דינגאן, אמר שהוא יאפשר לבורים להתגורר בנטאל במידה והם יחזירו בקר שנגנב ממנו על ידי שבט אחר באזור. רטיף ואנשיו עשו זאת, ודינגאן הסכים לתנאים של הבורים.
רטיף חזר לבירה השבטית ב-3 בפברואר על מנת לסגור את ההסכם, יחד עם קבוצה של 66 בורים מתנדבים, לרבות בנו ושלושה ילדים, דבר שהיה נפוץ בתקופה זו, וכן 30 משרתים שחורים תחת דגל השלום. למחרת הם חתמו על ההסכם – דינגאן סימן X על הנייר – ובכך האדמות עברו לבורים. רטיף שלח את הסיירים שלו חזרה למחנה לעדכן את אנשיו בעניין ההצלחה, והתכונן לעזוב גם כן. אלא שאז קיבל הזמנה מדינגאן להישאר לסעודה. רטיף חשד, אך לא רצה להעליב את הצ'יף, וכמו בפעמים הקודמות, הוא ואנשיו השאירו את נשקם מחוץ לקירות הקנים. אחרי 3 ימי סעודה, הלוחמים הכי נועזים של הזולו ("חיות הבר") החלו בריקוד, במהלכו התקרבו לאט לאט לבורים היושבים. לפתע קפץ דינגאן וצעק "להרוג את המכשפים!". את השורדים של תקיפת הפתע הזולו קשרו ולקחו ל"הר ההוצאה להורג", ליד הבירה. שם הם הכו את הבורים למוות עם אלות אחד אחרי השני, והשאירו את רטיף לסוף, אשר צפה בבנו נרצח מולו. לאחר שלבו של רטיף נתלש מגופו והובא לדינגאן, הגופות הושארו בשטח לנשרים, כפי שהיה נהוג בקרב הזולו. הטבח של רטיף, אנשיו ומשרתיהם השחורים החל את מלחמת הבורים והזולו.
לאחר הטבח, דינגאן נתן הוראה לתקוף את מחנה הבורים. הבורים, אשר קיבלו מקודם את ההודעה מהסיירים שההסכם נחתם, היו לפיכך לא מוכנים ולא מאורגנים למתקפה. 66 אנשיו של רטיף היו מתים, וגברים רבים אחרים הלכו לצוד ובכך השאירו בעיקר נשים וילדים להגן על המחנה. הם היו כל כך בטוחים בשלום שנחתם שאפילו לא השאירו שומרים. וכך, בלילה, תקפו הזולו את הנשים, הילדים והזקנים בזמן שהללו ישנו.
השורדים של התקיפה תיארו את הזוועות שחוו: עשרות בני אדם נרצחו, ראשי תינוקות רוצצו על גלגלי העגלות, הנשים נאנסו בצורה טקסית מזוויעה ושדיהן נחתכו. הדם שנשפך מילא את המחנה. כך מתועד אצל היסטוריון הבורים גוסטב פרלר (Preller) אשר ראיין את השורדים. הטבח קיבל את השם Weenen, המילה ההולנדית ל-"בכי", ועיר בשם זה עדיין עומדת במקום. מתוך כ-600 הבורים במחנה, כ-300 נרצחו, לרבות 185 ילדים. אחרים שרדו בזכות העובדה שהוקמו מספר מחנות עקב צרכי המרעה של בעלי החיים ולכן הם היו מפוזרים על פני שטחים רחבים. במידה והסיירים של דינגאן היו מגלים גם אותם, הטבח היה גדול בהרבה. תאריך הטבח, 17 בפברואר 1838. זכור היטב בקרב הבורים. הזולו המשיכו לתקוף את הבורים בהמשך השנה, והצליחו לרצוח מאות וורטרקים.
ההתנגשות הגדולה בין הבורים לזולו לא הייתה, כפי ש"היסטוריונים" פרוגרסיבים אוהבים לטעון, תוצאה של קולוניאליזם אירופאי אכזרי המדכא את ילידים. היא התרחשה מכיוון שהזולו דחו ניסיון אמתי למשא ומתן עם הבורים.
הבורים עמדו כעת בפני האתגר הגדול ביותר שלהם. המחנות שלהם היו מלאים בפצועים, ילדים יתומים ואלמנות. הזולו גנבו מהם כ-25,000 ראשי בקר וצאן, וכן לא נשארה תחמושת רבה. הזולו יכלו לחזור למתקפה נוספת בכל רגע. האפשרויות היחידות שעמדו בפניהם היו לחזור לקולוניית הקייפ תחת ידם הרודנית של הבריטים, או למצוא דרך חדשה להילחם. האלמנות והיתומים, כמו גם הבורים הדתיים יותר, ביקשו להמשיך להילחם שכן ידעו שבמושבת הכף יצטרכו לחיות מנדבות, בזמן שאם יביסו את הזולו יכלו לקבל את הצאן שלהם בחזרה.
כך, בסוף 1838 היה לבורים מנהיג חדש – עורך דין בשם אנדריאס פרטוריוס (שעל שמו נקראת פרטוריה) – אשר היה נחוש לנקום על הטבח של רטיף וטבח ה"בכי". בראשותו היו 468 לוחמים בורים בלבד, לרבות 3 סקוטים, ו-64 עגלות. הטקטיקה של פרטוריוס הייתה למשוך את הזולו אל מצודת העגלות ולהימנע בקרב בשדה פתוח, וכן להימנע מהתקפות פתע מצד הזולו. הוא אומנם ניסה שוב את הדרך הדיפלומטית, שחרר את שבויי הזולו עם מסר לדינגאן בדבר הצורך בהידברות, אך לא קיבל כל תשובה.
ב-15 בדצמבר ראה פרטוריוס כוח זולו של בין 12,000 ל-25,000 לוחמים ליד יובל נהר הבאפלו ליד דנדי המודרנית. חלק מהזולו התחפשו כצאן על מנת לפתות את הבורים להתקרב ולהרוג אותם דרך הפתעה. אולם לא הייתה זאת הפעם הראשונה בה הם ניסו תכסיס שכזה והבורים לא נפלו בפח, אלא הבינו כי הזולו מתכוננים לקרב.
פרטוריוס הציב את העגלות בצורת חצי מעגל הגנתי, עם שני תותחים אשר הגנו על הכניסות. את העגלות הם קשרו עם רצועות עור, והמעברים בין העגלות ומתחתיהן כוסו בעץ אך השאירו מקום ליורים מבפנים. שני מעברים קטנים הושארו לפרשים. המיקום נבחר בקפידה שכן מחסומים טבעיים מסביב הגבילו את נקודות התקיפה של הזולו. למרות שעמדו בפני כוח רב בהרבה, נשאו האפריקאנרים כלי נשק מערביים מודרניים - רובי פלינטלוק ומוסקט - ואילו הזולו נשאו רק מגנים וחניתות דקירה קצרות המכונות אסאאים, אותן הם זרקו לעתים רחוקות. לבסוף, עששיות הודלקו בלילה ונקשרו באופן שזזו בתנועתיות, ובכך הפחידו בלילה את הזולו אשר חשבו כי מדובר ברוחות, דבר שהפחיד אותם יותר מכל.
לפני הקרב, כרתו הבורים ברית עם אלוהים: "כאן אנו עומדים, לפני אלוהים הקדוש של שמים וארץ, להעניק לו נדר שאם הוא ישמור עלינו, ויעביר את אויבינו לידינו, אנו נציין את היום והמועד בכל שנה כיום תודה, כמו שבת, ונקים כנסייה לכבודו, בכל מקום בו יבחר ונגיד גם לילדינו להצטרף אלינו להנצחת היום הזה, גם לדורות הבאים. כי שמו יתפאר בכך שיעניק לו את כל הכבוד ותפארת הניצחון."
הזולו תקפו עם השחר ב-16 בדצמבר 1838. הבורים בלמו את המתקפה הראשונה, וגם את השנייה. כאשר נגמרה תחמושת התותחים, הם ירו אבנים במקום. אף על פי שהזולו הגיעו ממש עד קו העגלות, הם נלחמו בקבוצות צמודות כל כך שהאנשים שלהם מעדו זה על זה, והאש שנורתה עליהם דחקה אותם לאחור. הזולו שהצליחו להתקרב עד העגלות נורו בידי הנשק המתקדם של הבורים. לאחר הכישלון השני, נראה שהזולו היססו לתקוף שוב, אך פרטוריוס פיתה אותם למתקפה שלישית בכך ששלח כמה גברים מחוץ לביצורים כפיתיון וכן ירה עליהם. היה זה השלב הארוך ביותר של קרב בין תשע השעות הזה, כאשר אלפי זולו פשוט הסתערו אל תוך הגעלות תוך כדי צעקות פראיות. גל אחר גל, הבורים הדפו כל התקפה. כאשר ההתקפה השלישית נכשלה, פתחו הבורים במתקפת פתע משלהם והקיפו אותם עם פרשים אשר ירו עליהם ממעל סוסיהם. שלוש תקיפות פרשים שלח פרטוריוס, האחרונה שברה את קו הזולו אשר החלו להתפזר לכל עבר. כוח עתודה של הזולו ניסה לחצות את הנהר ולתקוף את העגלות, אך כה רבים מהם נורו שהנהר הפך לאדום. מכאן, הקרב נודע בשם "קרב נהר הדם". הכוח הנמלט הותיר אחריו למעלה מ-3,000 הרוגים, כאשר רבים אחרים מתו בהמשך מפציעות. באופן מדהים, לא נהרג בור אחד, ורק שלושה נפצעו, פרטוריוס אחד מהם. בעיני האפריקאנרים, הניצחון אכן היה מסר אלוהי.
הבורים שמרו על נדרם לאלוהים. שנתיים לאחר מכן הם הקימו כנסייה לזכר הניצחון בפיטרמריצברג, וחגגו כל 16 בדצמבר את "יום הברית". באתר ישנן שתי אנדרטאות המנציחות את הניצחון. הראשונה היא עגלת שוורים המפוסלת מתוך גרניט. בסמוך נמצא שחזור של מבצר עגלות העשוי מ-64 עגלון שור בגודל מלא יצוקות מברונזה. כמובן שבדרום אפריקה המודרנית האתרים הללו מוזנחים ומתפוררים.
למחרת בבוקר לקח פרטוריוס את כוחותיו לבירה של הזולו, אך מצא אותה בוערת לאחר שדינגאן העלה אותה באש לפני שברח עם נשותיו והצאן שלו. ליד הם מצאו את הגופות של רטיף ומשלחתו, עדיין קשורות. אצל רטיף נמצא החוזה שנחתם עם צ'יף הזולו, וכמעט בכל הגופות נמצא יתד שהוחדר מהאנוס והגיע עד החזה. הגופות נקברו בחג המולד 1838.
דינגאן הצליח אומנם לברוח לצפון, אך נתפס בידי שבט אויב, הסווזי. היות ופגע בהם רבות בעבר, הסווזי רצחו אותו. הצ'יפ החדש של הזולו, מפנדה, קיבל את התפקיד ב-1840 ואישר את החוזה עם האפריקאנרים, אשר הקימו את הרפובליקה הראשונה שלהם בדרום אפריקה.
