אוסוואלד שפנגלר, חלק ב': שעת ההחלטה.
אוסוואלד שפנגלר, חלק ב': שעת ההחלטה.
בפעם הקודמת שוחחנו על קורות חייו של ההיסטוריון הגרמני הנודע אוסוואלד שפנגלר (1880-1936), וכן קיימנו דיון נרחב על ספרו המוכר "שקיעת המערב" (1918), בו הוא הציג את הדפוס ההיסטורי לפיו התרבויות האנושיות הן כמו אורגניזמים חיים, עם "שלבי חיים" שונים, מתפתחים ומשתנים, אשר לבסוף לאחר כלל התהליכים מגיעים אל סופם. סכנה זו הינה נכונה גם לגבי התרבות המערבית אשר בהחלט כבר מציגה סימנים של שקיעה מתקרבת, ולכן יש להתייחס לסכנות וסימנים אלו ברצינות ובמודעות על מנת לנסות ולמנוע הידרדרות זו. ציינו בקצרה גם את ספרו "שעת ההחלטה" (Jahre der Entscheidung), וכן את הצורך לקיים דיון נפרד גם ביצירה הזו. "שקיעת המערב" זכה להצלחה אדירה לאחר פרסומו המקורי והוא תורגם לשפות רבות וכן זכה לשיח נרחב. כיום, לעומת זאת, בזמן שהספר עדיין אחד המוכרים ביותר שנכתבו, מעטים קראו אותו מראשיתו ועד סופו. "שעת ההחלטה" הוא ספר שאפילו מעטים מכירים.
נכתב ב-1933, כ-15 שנים לאחר הכרך הראשון של יצירת המופת המוכרת יותר שלו, מזהיר "שעת ההחלטה" את עמי אירופה משתי סכנות - אחת פנימית ואחת חיצונית - מלחמת מעמדות ומלחמת גזעים. הראשונה היא התקוממות מעמד הפועלים תחת הנהגת מהפכנים מקצועיים, והשנייה היא התקוממות קולוניאלית.
שפנגלר טען כי יש לו השקפה לא ביולוגית של גזע, והוא תיאר את "טוהר" הגזע כ-"מילה גרוטסקית" לאור מה שהוא מכנה מאות שנים של ערבוב גזעים. "מה שצריך הוא לא גזע טהור," כתב, "אלא גזע חזק." קביעה זו מוגבלת לפסקה קצרה אחת בספר ולא ברור כיצד מייצגת שאר ספרו, ועל כן אפשר שכוונתו הייתה "גזע" לאומי ולא אחד מ-4 הגזעים הביולוגיים, כגון "הגזע הבריטי", "הגזע הפולני" או "הגזע הגרמני".
השקפותיו של שפנגלר תואמות לאידאלים הפאן-אירופיים שלו. הוא האמין שזאת היא חובה שהאירופאים יפסיקו להילחם זה בזה ויתאחדו תחת קונפדרציה יבשתית להגנה על המולדת האירופית וגם על הרכוש מעבר לים. מכיוון שאירופאים היו גם אז מיעוט קטן מאוכלוסיית העולם, היה חיוני שהם יישארו מאוחדים. לפיכך, ביטולו של שפנגלר של טוהר הגזע היה ככל הנראה ניסיון להקהות את הביטויים המופרזים לעליונות "גזעית" גרמנית וסקנדינבית. לעומת הנאציונל-סוציאלסטים, אשר סלדו מהעמים הסלביים ומצאו חברים בין עמי אסיה והמזרח התיכון, שפנגלר לא דחה את סגולותיהם של הסלאבים כמו גם האיברים, מכיוון שהם היו עמיתים אירופאים גם כן. עם זאת, שפנגלר כן האמין בעליונות הנורדית. הוא כתב ש"'הגזע' הקלטי-גרמני הוא בעל כוח הרצון החזק ביותר שהעולם אי פעם ראה", והוא הדגיש את חשיבות הטיפוח של "השריד החיובי האינסטינקטי-גזעי, עקבות הגבורה הנורדית שנותרה באומות אלה."
עבור שפנגלר, לא היו מנצחים במלחמת העולם הראשונה. כל המדינות האירופאיות והמערביות הפסידו כי בזבזו את מיטב אנשיהם ואת הונם לא למטרה טובה, אלא למה שהוא מכנה "תבוסת הגזע", שבעקבותיה הפיצול והטבח המערבי גרמו לעמים הצבעוניים לחשוב שהם יכולים להשתחרר מהשלטון האירופי. עם זאת, שפנגלר הזהיר כי העמים הקולוניאליים מונעים על ידי יותר מהרצון להגדרה עצמית בלבד; הם מונעים על ידי "שנאת הגזע הלבן ודחף בלתי נתפס להשמידו." הוא האמין ששנאה זו מונעת על ידי קנאה. "קנאה היא המבט העקום מלמטה אל משהו גבוה יותר, שנשאר בלתי מובן ובלתי ניתן להשגה, ולכן יש לשלוף אותו ממקומו המורם, להשחיתו ולהרסו."
קנאה כזו יכולה להיות מבוססת על מעמדות: שנאת הבורגנות הגבוהה לאצולה האריסטוקרטית ושל הפרולטריון למעמד הביניים. היא יכולה להיות מבוססת גם על גזע: קינאתם של הלא מערביים על שאינם יכולים להשיג את השלמות האסתטית של האירופאים ולא את אורח חייהם המעודן. הרי לא חינוך ולא כסף לא משנים מאפיינים גזעיים. הכי קרוב שאדם צבעוני יכול להגיע ל"לבנות" הוא להתחתן עם בן או בת זוג אירופאי ולהביא ילדים יותר בהירי עור. כפי ששפנגלר פותח את ספרו: "האם יש היום אדם מבין הגזעים האירופאים שיש לו עיניים לראות מה קורה סביבו על פני כדור הארץ? לראות את עוצמת הסכנה העומדת על המסה הזו של העמים?"
שפנגלר חזה את תחילת מלחמת העולם השנייה היות וכתב על הסכנה של מלחמה כזאת שתגיע לאחר מלחמת העולם הראשונה. אלה היו דבריו המדויקים של שפנגלר, שהיו עתידניים להפליא לשנת 1933. הוא לא כתב אומנם מי יהיו הלוחמים אך נראה כי חשב כי ברית המועצות וגרמניה הנאציונל-סוציאליסטית ילחמו זו בזו. הרוסים הם אולי אירופאים, אבל הקידום שלהם של הסוציאליזם הבינלאומי אומר שהם הפכו למעשה לחלק תרבותי ופוליטי של אסיה. אף על פי כן, הזהיר שפנגלר את הגרמנים מפני שגיאת הפלישה למזרח היבשת:
"אוכלוסיית האזור היבשתי האדיר ביותר של כדור הארץ אינה ניתנת לתקיפה מבחוץ. מרחק הוא כוח, פוליטי וצבאי, שטרם נכבש. נפוליאון התוודע לכך. איזו תועלת לאויב בכיבוש שטחים לא משנה כמה עצומים? בכדי להפוך אפילו את הניסיון לבלתי אפשרי, העבירו הבולשביקים את מרכז הכובד של המערכת שלהם יותר ויותר מזרחה. אזורי התעשייה הגדולים החשובים לעוצמת הפוליטיקה הוקמו כולם מזרחית למוסקבה, רובם הגדול ממזרח ל-אורל. כל האזור שממערב למוסקבה - רוסיה הלבנה, אוקראינה, שהיה פעם מריגה ועד אודסה החלק החיוני ביותר של אימפריה של הצאר - מהווה כיום זיגוג פנטסטי כנגד 'אירופה'. אפשר להקריב אותו ללא קריסת המערכת כולה. אך באותה המידה כל רעיון של מתקפה מהמערב הפך לחסר טעם. היא תיזרק לחלל ריק."
שפנגלר האמין כי פיוטר הגדול הפך את רוסיה למערבית ובכך הביא אותה אל תוך אירופה, גזעית ותרבותית. הבולשביקים ביטלו הישג מרשים זה ולמעשה הפכו את רוסיה כולה למזרחית. לגבי ארה"ב, חרף הגבלות ההגירה של 1924, הוא כתב:
"כל מה שאנחנו יודעים הוא שעד כה אין עם אמתי ולא מדינה ממשית ... [אלא רק] אזור חסר גבולות ואוכלוסיית ציידים, שנסחפים מעיר לעיר בציד הדולר, חסרי מצפון ומופקרים; שכן החוק מיועד רק למי שאינו ערמומי או חזק מספיק כדי להתעלם ממנו." שפנגלר ראה את המהגרים האחרונים של אמריקה כ"פרולטריון זר, בעל מחשבה זרה ופורייה מאוד".
ביקורתו של שפנגלר על אמריקה כנטולת שורשים, חסרת תרבות ומסורה להנאה ולעשיית כסף הייתה חלק מביקורתו הרחבה יותר על הכלכלה הליברלית כאחד הגורמים העיקריים לדעיכה המערבית. לדעתו, את הכלכלה תמיד צריך להכפיף לפוליטיקה, כלומר, לשרת את רווחת העם, ולא את רווחי הפלוטוקרטיה. הכלכלה צריכה להתקיים על מנת להסדיר את חייה הכלכליים של האומה בכדי להגביר את כוחה הפנימי ואת אחדותה האורגנית. במקום זאת, היא הפכה ל"שיטה שבאמצעות מעט מאמץ אפשר להבטיח את מרב הכסף וההנאה."
בכך, מקדמת הכלכלה את חלוקת המעמדות ומניעה את מעמד הפועלים לעבור לצד של מהפכנים אכזריים. שפנגלר כתב כי "עובד הכפיים הוא רק אמצעי למטרות הפרטיות של מהפכנים מקצועיים. הוא נלחם למען סיפוק שנאתם לשמרנים." הוא הוסיף כי "הדיקטטורה שלהם על הפרולטריון" הייתה בסך הכל "הדיקטטורה שלהם בעזרת הפרולטריון." באופן דומה, הוא הוקיע את הליברליזם הפוליטי בתור ה"דיקטטורה של הבורגנות".
שפנגלר האמין כי הפוליטיקה הפרלמנטרית ברחבי העולם המערבי נשלטת על ידי אינטרסים אנוכיים המתמודדים על טובותיה של מדינה ביורוקרטית, כאשר המפלגות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות הן שני צדדים של אותו מטבע. הוא הציע אלטרנטיבה אותה כינה בשם "פרוסיאניזם" (על שם פרוסיה), שקידמה "סדר חיים אריסטוקרטי". חייבת להיות היררכיה, אך אסור שהיא תהיה מבוססת על כסף. "הרעיון הפרוסי", כתב, "מתנגד לפיננסים-ליברליזם כמו גם לעבודה-סוציאליזם." היה זה "נגד כל היחלשות של המדינה והשימוש לרעה בה לטובת האינטרסים הכלכליים." הרעיון דיבר על "רכוש", כלומר אדמות, בתים בנויים היטב, חוות ועסקים. הוא גם דיבר על "ירושה, פריון ומשפחה, ששלושתם שייכים זה לזה. [וגם] להבחנות בדרגה ובהדרגתיות חברתית." יש שראו את האצולה הבריטית באור זה. היא שלטה בסמכות תורשתית ותחושת בעלות לאומית שהובילו למדיניות באינטרס המשותף.
שפנגלר ראה חשיבות רבה במשפחה גדולה. הרבה לפני הצניחה בשיעורי הילודה שלאחר שנות ה-60, הוא ראה את הפתולוגיות התרבותיות, האינטלקטואליות והפוליטיות שהכינו את הקרקע לפגיעה בחשיבות זו. כפי שכתב: "ריקבון המשפחה האירופאית, התוצאה הבלתי נמנעת של קיום מגה-פוליטני, מתפשט וטורף את גזע העמים", והוסיף, "אנשים חיים למען עצמם בלבד ולא למען הדורות הבאים..." הוא האמין כי עם נמרץ שעובד קשה אינו מאמין שרמת חיים גבוהה חשובה יותר מאשר להביא ילדים לעולם: "אשה של גזע אינה רוצה להיות בת לוויה או מאהבת, אלא אם." איש גזע "רוצה בנים חסונים שינציחו את שמו ואת מעשיו לאחר למותו ... ויעצימו אותם. זה האידאל הנורדי של אלמוות."
שפנגלר האמין שגרמניה היא הצעירה והבריאה מבין מדינות אירופה, לא מושחתת יחסית מכסף ואנוכיות אינדיבידואלית, ועדיין החזיקה במרכיבי ה"פרוסיאניזם". גרמניה עמדה על השמירה על גבולות אסיה, וכך הייתה "מדינת המפתח" של המערב, "מחנכת העולם המערבי, ואולי גם המושיעה שלו".
לפיכך, אין זה מפתיע כי אחרי שהנאציונל-סוציאליסטים של היטלר עלו לשלטון הם אסרו בשקט את הקריאה של שפנגלר וכן אסרו את ספריו. העיתונות הגרמנית קיבלה הוראה לא לכתוב על שפנגלר וספריו הוסרו מהמדפים. "שקיעת המערב" לא היה שוב זמין בגרמניה עד 1950. הוא תכנן אומנם להוציא אל האור את הכרך השני של "שעת ההחלטה", אך זה מעולם לא התאפשר, אולי בגלל שהוא לא סיים אותו או בגלל שהגסטפו החרימו את הטיוטה לאחר שנפטר בשנת 1936. שפנגלר תיעב את המשטר הנאציונאל-סוציאליסטי, והנאצים מצדם פגעו במורשתו וכתיבתו בגלל שעל-פניו דחה את הבסיס הביולוגי של הגזע, התנגד לאנטישמיות, והשמיע דעות שליליות על היטלר עצמו.
