הפילוסופיה המזרח תיכונית ותרגום הטקסטים היווניים.

הפילוסופיה המזרח תיכונית ותרגום הטקסטים היווניים.

בניגוד לטענות האינטרסנטיות, המציאות ההיסטורית היא שהחשיבה הפילוסופית היוונית החלה לאבד את יוקרתה ולרדת מגדולתה עוד במהלך התקופה ההלניסטית, הרבה לפני הנצרות וכן לפני הגעתה של הדת המזרח תיכונית אשר לכאורה "הצילה" את הפילוסופיה הקלסית. אולם הסיבות להתדרדרות המוקדמת הזאת לא לגמרי ברורות. אחד ההסברים המעניינים יותר הוא שתור הזהב היווני היה תוצר של עיר המדינה, הפוליס; כאשר איבדו ערי הפוליס את עצמאותן, התרבות והחכמה שלהן שקעו בקוסמופוליטיות של האימפריות הגדולות.[1] ככל שעולמם של הפילוסופים גדל כך מקומם בו הצטמק, והם הגבילו עצמם להפצת קודי אתיקה והתבססו על כל דוקטרינה פיזית, מטפיזית, ואפיסטמולוגית שיכלו. במאה ה-2 לפנה"ס הפכה הפילוסופיה ללא יותר מאלטרנטיבה לדת, וכן למאופיינת בשלילת הרגש אשר אפיינה את האסכולה ההלניסטית. היא הוגבלה לפחות ופחות ניסוחים אינטלקטואליים, בזמן שאידאל האמת והרציונל תפסו מקום פחות מרכזי. התהילה של אתונה העתיקה כבר כמעט ולא הייתה קיימת.

אכן, תור הזהב של הפילוסופיה היוונית כבר היה מאחוריהם. התקופה בה המכבים נלחמו בהצלחה ביהודה נגד אנטיוכוס הרביעי אפיפנס המוחלש עקב התבוסה של הסלאוקים לרומאים עשרות שנים קודם לכן והמלחמות האזרחים שפקדו אותם, התרחשה מעל ל-800 שנים לפני הקמת הדת המזרח תיכונית אשר "המשיכה" לכאורה את תור הזהב היווני בזכות שימור ותרגום הטקסטים. המאה ה-2 לפנה"ס כבר הייתה לאחר הומרוס של המאות ה-9 או ה-8, פיתגורס מהמאה ה-6, פריקלס, סופוקלס, אפלטון ותוקידידס בני המאה ה-5, אריסטו ואוקלידס בני המאה ה-4, או ארכימדס בן המאה ה-3. כתיבתו של אריסטו הוזנחה כבר מספר מאות לאחר מותו עוד לפני עליית הנצרות.

אריסטו השאיר אחריו עבודות שפורסמו על ידו, בעיקר דיאלוגים אפלטוניים ואולי גם תוכן, אך אלו לא שרדו ולא הגיעו אלינו. לעומת זאת, כתבים של תלמידיו על הפילוסופיה האריסטוטלית היו כתבים פנימיים שלהם בלבד בתקופתו של אריסטו, ואלו כן שרדו עד היום. שני הסוגים הגיעו גם לספרייה של אלכסנדריה יחד עם כתבים נוספים המבוססים על העבודות של אריסטו. כך, נוצר מצב כאוטי בו כתבים המתיימרים להתבסס על אריסטו הפכו לדומיננטיים מאוד, מצב אשר לא מאפשר לדעת בוודאות ומעל לכל ספק את חשיבתו של אריסטו האמתי. לאורך מאות השנים ניסו עורכים והיסטוריונים לייצר קנון אותנטי של כתבי אריסטו בזמן שמרכז העבודה שלהם עבר לרומא, ובהדרגה יצרו את ה"אריסטו" שיש לנו כיום, המבוסס על הטקסטים היווניים, לא הערביים.

אפלטון היה הפילוסוף המוביל, במיוחד בעולם ההלניסטי. מכאן נוצר הנאופלאטוניזם אשר הדגיש את המאפיינים הדוגמטיים שלו על חשבון הביקורתיים, והפך לדומיננטי במטפיזיקה הספקולטיבית. כך, גם כאשר לא הייתה התעלמות מאריסטו, הפרשנות שלו תמיד נעשתה בראייה נאופלאטונית אשר מחקה את ההבדלים שלו עם אפלטון והעלימה את התרומה הייחודית שלו לפילוסופיה.

כאשר כבשו המזרח תיכונים את ארצות הנצרות באסיה, המזרח התיכון וכל צפון אפריקה, לרבות מצרים ואלכסנדריה, חלק מהשלל שנתפס היו מרכזי למידה הלניסטיים, לעתים קרובות נוצריים נסטוריאניים, אשר המשיכו במשך תקופה מסוימת לתרגם את הפילוסופיה היוונית לשפה הסורית הארמית. לבסוף, רוב הכתבים של אריסטו אשר שרדו תורגמו לערבית, בדרך כלל דרך סורית ארמית אך לפעמים גם דרך עברית, ולעתים נדירות ישירות מיוונית, כמובן שיחד עם הכתבים הפסאודו-אריסטוטליים המשפיעים. היו אלו התרגומים הללו אשר הפכו לבסיס של האריסטוטליאניזם האסלאמי, אשר היה חף וללא היוונית המקורית כמו גם המקוריות של המחבר. בכך מסתכם מקור התרומה האמתית של המזרח התיכון לתרבות המערבית והיהודית-נוצרית.

כאמור, תור הזהב הפילוסופי היווני הלך והתדרדר לאורך מאות השנים. "תור הזהב" המזרח תיכוני החל עם השאריות בלבד שנשארו אחרי ההידרדרות הזאת, הרחק מתפארת תור הזהב היווני האמתי. הפילוסופים המזרח תיכוניים לא ידעו בדיוק את אשר גנבו מהיוונים, שכן בזמן שהאמינו כי זכו ב"אריסטו" ו"אפלטון", בפועל לא "נזהרו ממתנות היוונים" וקיבלו את פורפיריוס, פלוטינוס ו-פרוקלוס. הם חשבו שבזזו את האריסטוטליאניזם, אך השלל האמתי היה הנאופלאטוניזם אשר בטבעו לא אפלטוני ולא אריסטוטלי. לזכותם של הפילוסופים האסלאמיים יאמר כי הם לא היו היחידים שעשו שגיאה זו, ועד היום רבים במערב לא מבדילים את הנאופלאטוניזם, כאשר בעידן בו הפוסטמודרניזם מעודד "ראש פתוח לכל דבר" הפילוסופים המערביים יכולים בקלות להאמין גם לדברים לא נכונים כל עוד זה נוח ומתאים.

בין העבודות הראשונות אשר תורגמו לערבית היו "אניאדס" של פלונטיוס ו-"יסודות התאולוגיה" של פרוקלוס. אלו הם למעשה טקסטים היסוד של הנאופלאטוניזם, ובהיותם בין הראשונים לזכות בתרגום לערבית היו גם בעלי השפעה ארוכת טווח על כל ההתפתחות של הפילוסופיה האסלאמית.[2] הפילוסופים האסלאמיים נטו לפיכך לקבל את התפיסה לפיה היו אריסטו ואפלטון בעלי הסכמה בסיסית אחד עם השני והפכו אותה לחלק בלתי נפרד מהפילוסופיה שלהם.

בין הכתבים הנאופלאטוניים הנוספים אשר תורגמו לסורית הארמית או לערבית ניתן למצוא את אולימפיודורוס, פילופונוס, סימפליקיוס, פסבדו-דיוניסיוס, תמיסטיוס, יאמבליכוס ו-סיריאנוס. אולם פרוקלוס, פלונטיוס ופורפיריוס היו החשובים ביותר שכן היו במערב. פלונטיוס היה אולי הדמות החשובה בייסוד הנאופלאטוניזם, בזמן שהחיבור המתורגם לערבית הנקרא "התאולוגיה של אריסטו" הוא לא יותר מחיבור ערוך ומשוכתב של ה-אניאדס. עריכה ושכתוב של "יסודות התאולוגיה" הפך ל"ספר פרשנות של אריסטו על הטוב הטהור" המיוחס באופן שגוי לאריסטו, אשר תורגם מאוחר יותר ללטינית כ-Liber de Causis. פורפיריוס היה למעשה הכותב של פלונטיוס והמחבר של "הקדמה לקטגוריות" אותה קוראים הן במערב והן במזרח כמבוא לכתבים הלוגיים של אריסטו.

כאמור, הנאופלאטוניזם רחוק מאוד מהאריסטו והאפלטון האמתיים של המאה ה-4 לפנה"ס. הנאופלאטונים "חיפשו מרכיב סטטי של דוקטרינה ... ובכך נטו למזער את ההיבט הטנטטיבי והפחות סיסטמתי של פילוסופיית אפלטון."[3] המאפיין של הדוקטרינה הנאופלאטונית היא ה"האצלה" (emanationism), ואם לא להיכנס יותר מדי לאופיו של המאפיין הזה, חשוב בכל זאת לציין כי ההאצלה נבדלת מהבריאה בהיותה לא רצונית, בזמן שהבריאה מתרחשת על פי רצון האל, דבר שהופך את הנאופלאטוניזם למנוגד לדתות המונותאיסטיות.

אברואס (אבן רושד) ו-אביסנה (אבן סינא) בני המאות 10-12 נחשבים לפילוסופים החשובים ביותר של האסלאם, לצד אל-כנדי, אל-פאראבי, אל-ראזי, אבן באג'ה, ואבן טופייל. ועדיין, הפילוסוף, התאולוג והמשפטן אל-ע'זאלי דאג להעלים את שניהם. אביסנה ניסה להרחיב את ה"אריסטו" הנאופלאטוני שקיבל בירושה לפילוסופיה גדולה וחדשה משלו והפך לפילוסוף הדומיננטי; עם זאת, אל-ע'זאלי ציין כי מאפייני הפילוסופיה שלו נוגדים את הדת ובעצם בלם את התפתחותו הפילוסופית. לאברואס לא נשאר הרבה אלא לנסות להגן על הפילוסופיה האסלאמית מפני אל-ע'זאלי, במידה גדולה בעזרת "אריסטו", אך היה זה כבר מאוחר מדי והוא לא זכה לתהודה רבה. מנקודת מבטו של אל-ע'זאלי, אביסנה ופילוסופים אסלאמיים אחרים האמינו באסלם מנוון ואולי אפילו כלל לא האמינו בו שכן הציגו עולם נצחי במקום עולם שנוצר, הכחישו את תחיית המתים והגבילו את הידע של אלוהים.

אל-ע'זאלי היה חסיד של האוקזיונליזם, התפיסה שכל הסיבתיות בעולם הינה אשליה שכן הכל הוא בהכוונה אלוהית ישירה, וכן כי אין מקום להכוונה אלוהית עקיפה. לפיו, כאשר מישהו למשל מוצא להורג, הוא לא נהרג מהעריפה אלא פשוט זה הזמן שאלוהים יצר עבורו את המוות. לא תהיה זו הגזמה לומר שתפיסה כזאת מעודדת פעולות טרור גם בעידנים המודרניים.

במאה ה-12 אל-ע'זאלי כאמור ניצח והאסלאם דחה את הנאופלאטוניזם ויחד עמו את הפילוסופיה בכללותה, כך שאפילו כתבים בערבית של הפילוסופים האסלאמיים הלכו לאיבוד כגון הפרשנות של אביסנה על "אריסטו", והעבודות נשמרו רק דרך התרגומים הלטיניים. למעשה, המציאות האירונית היא שהרבה יותר עבודות פילוסופיה ערביות ניצלו בעזרת התרגומים הלטיניים מאשר הפילוסופיות היווניות דרך התרגומים הערביים.

בזמן שתרגום המדעים היווניים החל כנראה עוד תחת ח'ליפות בית אומיה, היה זה הח'ליף העבאסי אל-מאמון אשר זירז ומימן בתחילת המאה ה-9 את תרגום הפילוסופיה והמדעים הקלסיים לערבית, ולשם כך ייסד את בית החוכמה בבגדד. הדחף הראשוני לביצוע התרגומים היה פרקטי – הצורך בידע רפואי ואסטרונומי, ומאוחר יותר הפך התחום להיות מזוהה עם יוקרה והייתה עלייה בחשיבות הכרת הפילוסופיה והלוגיקה לצורכי אפולוגטיקה ופולמיקה. אכן, שוב לזכור כי הכובשים מהמדבר בחרו בקפידה גם את הטקסטים אותם לא לתרגם, וכפי שהסביר האינטלקטואל האירני אמיר טאהרי: "אין זה מקרי שמוסלמים מוקדמים תרגמו טקסטים יווניים עתיקים רבים, אך מעולם לא כאלה שקשורים לעניינים פוליטיים. אביסנה הגדול עצמו תרגם את הפואטיקה של אריסטו. אבל עד 1963 לא היה תרגום לפוליטיקה של אריסטו בפרסית."[4]
לפיכך, ברור שכמות אדירה של כתבים יוניים לא יכלה להיות "מועברת" לאירופה בידי המזרח תיכוניים, מכיוון שהללו מעולם לא תורגמו בכלל לערבית. הייתה דחייה מכוונת נגד טקסטים פוליטיים שכן הם תיארו מערכות חברתיות בהן בני האדם שלטו בעצמם דרך החוקים שלהם עצמם, מערכות שנחשבו ל"כופרות" ומנוגדות לחוקי הדת של המזרח תיכונים אשר דרשו את שליטתם של נציגי האל.
הרוב המוחלט של המתרגמים היו נוצרים ואף יהודים, (כמו גם מערבית ללטינית) למעט המתמטיקאי, הרופא והפילוסוף ת'אבת אבן קורה שהשתייך לקבוצה הדתית ה-צאבִּאים, אשר היה בעל חשיבה חופשית ופילוסופיה ליברלית, וכן השפיעה רבות על הרנסנס.
חשוב לזכור שבסך הכל העתיקו ו"הצילו" המזרח תיכונים אחוז מאוד קטן מכלל הספרות הקלסית. למעשה, הם היו אחראים להשמדה גדולה יותר של טקסטים מאשר העתקה, בעיקר עקב שרפת הספרייה של אלכסנדריה במאה ה-7. הסופרים היוונים שכמות מסוימת של כתיבתם הועתקה לערבית הם תאופרסטוס, אוקלידס (או פסאודו-אוקלידס), הרון מאלכסנדריה, פאפוס מאלכסנדריה, רופוס איש אפסוס, דורותיאוס איש צידון, גלנוס, אלכסנדר מאפרודיסיאס, ניקולאוס איש דמשק. ללא אריסטו המקורי הוודאי. ייתכן ש"הרפובליקה" של אפלטון הייתה החיבור היחידי שלו שתורגם לערבית, אך בכל מקרה הוא לא תורגם בהמשך ללטינית, ועל כן החיבור היחידי שלו שתורגם לא הוחזר למערב בדרך זו.[5] בין הסופרים הרומאים המצב חמור אף יותר. כיום אנחנו מכירים עשרות שמות גדולים מתקופה זו כגון טיטוס ליוויוס, יוליוס קיסר, פליניוס, וירגיליוס, טקיטוס, סווטוניוס, קיקרו, ועוד רבים ורבים איכותיים אחרים. ועדיין, הטקסט הלטיני היחידי שהשתמר דרך התרגום הערבי הוא אך ורק אורוסיוס בלבד.[6]

כאמור, בניגוד לדעה הפופולרית המקודמת על ידי היסטוריוגרפיה של הד'ימי, המזרח תיכוניים לא הצילו קרוב לוודאי את אריסטו והמערב לא למד עליו מהתרגומים שלהם.[7] זו היא טעות לחשוב שהמלומדים הלטיניים הסתמכו לחלוטין על התרגומים הערביים או שהתרגומים תמיד הגיעו אליהם לפני הטקסטים היווניים.[8] אכן, ברוב המקרים התרגומים מיוונית באו לפני התרגומים מערבית וגם הרוב המוחלט של כתבי אריסטו תורגמו ישירות מיוונית ורק לעתים נדירות דרך התיווך הערבי.[9]

כך, "ההצלה הגדולה" של הפילוסופיה היוונית דרך תרגום ערבי אין משמעותה הצלה של אפלטון. התרגום הלטיני של התרגום הערבי של אריסטו, בין אם ישירות מיוונית או דרך סורית ארמית או עברית, לא התאפשר ברובו הגדול עקב קבלת הטקסטים מהמזרח שכן כבר היו ברשותם של האירופאים טקסטים יווניים אשר כבר תורגמו ללטינית, וכמעט כל מלאכת התרגום נעשתה כאמור על ידי נוצרים ויהודים.

וילם ואן מורבקה היה מלומד פלמי בן המאה ה-13 ומתרגם פורה אשר עשה בפועל יותר מכל אחד אחר בכדי לפתח את החשיבה היוונית במערב. הוא תרגם כמעט את כל העבודות של אריסטו, וכן רבות של ארכימדס, הרון מאלכסנדריה וכן רבים אחרים אשר סללו את הדרך לרנסנס. הוא ידע יוונית ברמה של שפת אם, והיה תקופה מסוימת הבישוף של קורינתוס. תרגומיו מיוונית מקורית היו מדויקים להפליא, והוא אף שיפר תרגומים קודמים יותר. ב-1260 השלים את תרגום "פוליטיקה" של אריסטו, אחד החיבורים החשובים ביותר שלא תורגמו לערבית. חברו תומאס אקווינס השתמש בתרגום זה לצורכי חיבורו "מכלול התאולוגיה". אקווינס ציין את הרמב"ם כמו גם את אביסנה ואברואס והכיר את עבודתם, אולם היה ביקורתי מאוד כלפי אברואס ודחה את השימוש שלו באריסטו.
בדומה לתומאס אקווינס, גם וילם ואן מורבקה היה נזיר במסדר הדומיניקני ובעל קשרים עם בכירי הוותיקן. ללא מאמציו וכן מאמציהם של אחרים אשר נתמכו בידי הכנסייה, מספר טקסטים כגון קטעים של ארכימדס, היו בוודאות הולכים לאיבוד. יתר על כן, אחת הסיבות שעשה זאת היא שהתרגומים הערביים הנגישים היו חלקיים ובמקרים רבים בעלי איכות לינגוויסטית נמוכה. התרגומים הערביים, למרות שעזרו בשלבים המוקדמים לכמה מערב אירופאיים להכיר את החשיבה היוונית, לא "הצילו את הידע היווני" מכיוון שהוא מעולם לא באמת אבד. הידע הזה נשמר באופן עקבי מהתקופה הקלאסית לביזנטים, אשר ראו עצמם כרומאים, ואשר היו בעלי גישה לידע אז עד לנפילתם. היחסים בין הנצרות המזרחית והמערבית היו לעיתים עוינים יותר ולעתים פחות, אך הקשרים ביניהן נשמרו באופן קבוע. החזרה הקבועה של הלמידה היוונית והקלאסית למערב התבצעה כהעברה ישירה של נוצרים יוונים אורתודוכסים לנוצרים מערביים לטיניים. לא היה שום תיווך מזרח תיכוני. כתוצאה מכך, בסוף המאה ה-13, היו בידיהם של תומאס אקווינס ואנשי רנסנס מוקדמים, כגון המשורר דנטה או אבי ההומניזם פרנצ'סקו פטרארקה, חיבורים גדולים ומדויקים יותר של החשיבה היוונים מאשר בידי כל פילוסוף מזרח תיכוני.
כפי שכותב ברנרד לואיס: "איננו מכירים שום מלומד או איש ספר מוסלמי לפני המאה השמונה עשרה שביקש ללמוד שפה מערבית, ועוד פחות כל ניסיון לייצר דקדוקים, מילונים או כלי שפה אחרים. תרגומים היו מעטים והיה משך זמן רב ביניהם. אלה שכן מוכרים הם חיבורים שנבחרו למטרות מעשיות והתרגומים נעשו על ידי מומרים או לא מוסלמים."[10] ההיסטוריון הבריטי הגדול ג'ון רוברטס כתב: "מדוע, עד לא מזמן, חוקרים אסלאמיים לא הראו כל רצון לתרגם טקסטים לטיניים או מערב אירופיים לערבית? ... ברור כי הסבר על סקרנות מדעית אירופית ויזמות חייבים להיות עמוקים יותר מכלכלה, חשובה כלל שתהיה."[11]
חשוב לציין גם כי אל-ע'זאלי לא היה לבדו. אחמד אבן נגיב אל-מסרי בן המאה ה-14 חיבר את "הסתמכות המטייל: המדריך הקלסי לחוק הקודש האסלאמי", בו ציין כי הפילוסופיה והמדע הן לא חוקיות, פוגעות באסלאם, וסוג של כפירה. למעשה, מציין החיבור 6 סוגים של ידע אסור: כישוף, פילוסופיה, קסם, אסטרולוגיה, מדעי המטריאליזם, וכל דבר שהוא אמצעי ליצירת ספק בדת.[12] כוונת "מדעי המטריאליזם" היא לא מדע שמבוסס על ההנחה שחומר (ואנרגיה) הוא המרכיב הבלעדי של היקום, אלא, לפי הפרשנות, "כי לדברים בפני עצמם או מטבעם יש השפעה סיבתית בלתי תלויה ברצונו של אללה. להאמין בזה זה חוסר אמונה שמעלה את הדברים מעבר להיקף של האסלאם."[13]

בספרו "אי הקוהרנטיות של הפילוסופים" או "הפלת הפילוסופיה" כותב אל-ע'זאלי על אביסנה "כי הקשר שנראה כי קיים בין סיבה לתוצאה הוא קשר הכרחי, וכי אין שום יכולת או אפשרות להביא את הסיבה לקיומה ללא התוצאה, ואף לא תוצאה ללא הסיבה." לטענת אל-ע'זאלי סיבות ותוצאות אינן קבילות מכיוון שסיבות מגבילות את החופש המוחלט של האל לגרום לאירועים שהוא ירצה. התוצאות נוצרות, לא על ידי סיבות, אלא על ידי רצונו הישיר של האל. מדובר בפגיעה לא רק במדעים החילוניים אלא אף מניעה מכל שיח בנושא טבעם של הדברים, חומריים או רוחניים, מכיוון שאופי האובייקט מתנה את האופן בו הוא משפיע ומושפע מאובייקטים אחרים. לכן, הפגיעה במדעי המטריאליזם היא בעצם פגיעה בניסיון להבין כל דבר.

ההיסטוריונים הליברליים מקדמים כיום את הטענה של היסטוריוגרפיית הד'ימי לפיה איבד המערב הנוצרי את אריסטו והמזרח תיכוניים החזירו לו אותו. זאת חרף העובדה ש"תור הזהב" הפילוסופי של המזרח התיכון הינו בפועל לא יותר ממיתוס.

[1] William H. McNeill, The Rise of the West: A History of the Human Community, University of Chicago Press, 2009.

[2] Cristina D’ancona, ‘Greek into Arabic’, in P. Adamson & R. Taylor (eds.), The Cambridge Companion to Arabic Philosophy, Cambridge University Press, 2004, pp. 10-31.

[3] D.A. Rees, 'Platonism and the Platonic Tradition', in P. Edwards (ed.), The Encyclopedia of Philosophy, Vol. 6, Macmillan, 1967, p. 333-41.

[4] https://freerepublic.com/focus/news/1138942/posts

[5] Charles Burnett, ‘Arabic into Latin’, The Cambridge Companion to Arabic Philosophy, Cambridge University Press, 2004, pp. 370-404.

[6] Franz Rosenthal, The Classical Heritage in Islam, Routledge, 1994.

[7] Bernard G. Dod, ‘Aristoteles latinus’, in N. Kretzmann, A. Kenny, J. Pinborg, & E. Stump (eds.), The Cambridge History of Later Medieval Philosophy: From the Rediscovery of Aristotle to the Disintegration of Scholasticism, 1100–1600, Cambridge University Press, pp. 43-79.

[8] Frederick Copleston, A History of Philosophy, Vol. 2, Doubleday Image, 1967.

https://books.google.co.il/books?id=KmhCGt9hKC8C&lpg=PA206&ots=wN1_5M3JAD&dq='it%20is%20a%20mistake%20to%20imagine%20that%20the%20Latin%20scholastics%20were%20entirely%20dependent%20upon%20translations%20from%20Arabic%20or%20even%20that%20translation%20from%20the%20Arabic%20always%20preceded%20translation%20from%20the%20Greek.'&pg=PA206#v=onepage&q='it%20is%20a%20mistake%20to%20imagine%20that%20the%20Latin%20scholastics%20were%20entirely%20dependent%20upon%20translations%20from%20Arabic%20or%20even%20that%20translation%20from%20the%20Arabic%20always%20preceded%20translation%20from%20the%20Greek.'&f=false

[9] Peter Dronke, A History of Twelfth-Century Western Philosophy, Cambridge University Press, 1992.

https://books.google.co.il/books?id=7mcPcSuUa8EC&lpg=PA115&ots=XnYIDBJDYy&dq='most%20of%20the%20works%20of%20Aristotle...were%20translated%20directly%20from%20the%20Greek%2C%20and%20only%20exceptionally%20by%20way%20of%20an%20Arabic%20intermediary.'&pg=PA115#v=onepage&q='most%20of%20the%20works%20of%20Aristotle...were%20translated%20directly%20from%20the%20Greek,%20and%20only%20exceptionally%20by%20way%20of%20an%20Arabic%20intermediary.'&f=false

[10] Bernard Lewis, The Muslim Discovery of Europe, W. W. Norton & Company, 2001.

[11] J. M. Roberts, The Triumph of the West, B.B.C. Publications, 1985, p. 176.

[12] Ahmad ibn Naqib al-Misri, Reliance of the Traveller: The Classic Manual of Islamic Sacred Law, trans. Nuh Ha Mim Keller, Amana publications, 1999.

[13] Robert R. Reilly, The Closing of the Muslim Mind: How Intellectual Suicide Created the Modern Islamist Crisis, Intercollegiate Studies Institute, 2011.