ג'ק לונדון - סוציאליזם וגזעיות.

ג'ק לונדון - סוציאליזם וגזעיות.

הסופר האמריקאי ג'ק לונדון (1876-1916) הוא אחד מסופרי הפרוזה האהובים עליי ביותר בשפה האנגלית לצד ארנסט המינגוויי, ג'ורג' אורוול, ויליאם גולדינג, אנתוני ברג'ס, הנרי מילר, ריימונד צ'נדלר, אוסקר ווילד, לארי מקמרטרי, מלקולם לאורי, רודיארד קיפלינג, אלדוס האקסלי וג'ק קרואק. ארסנל הספרים האדיר שלו כולל כותרים מוכרים כגון "קול קדומים", "עקב הברזל", "פנג הלבן", "הבהלה לזהב", ועוד ועוד. הגבר הזה, שהפך לאחד המאורות הספרותיים הגדולים והחזקים ביותר של אמריקה, חילץ את עצמו מהבוץ במו ידיו, בכוח רצונו ובכוח דמו. שום סופר אמריקאי לא זכה לפרשנויות כה מטעות, כה מסולפות וכה מיופייפות כמוהו. הניסיונות של המבקרים המודרניים - המיושרים לפי קווי התקינות הפוליטית וההוליוודית - להפוך אותו לסוג של איש שמאל סלונים מעודן או לגיבור רומנטי חלוש, הם עלבון לאמת. ג'ק לונדון היה חיה אחרת לגמרי - הוא היה איש של דם, אדמה, סערות וטבע פראי, גבר שלא ידע פחד מהו, שחתם את מכתביו במילה "זאב" ושחי את הסיפור הגדול ביותר שכתב אי פעם. אולם באופן אירוני היה ג'ק לונדון גם סוציאליסט וגם תומך בגזעיות ועל כן ניתן לשאול כיצד בא הדבר לידי ביטוי בכתיבתו?

לונדון לא נולד עם כפיות של כסף, לא אל סלונים מרופדים של הבורגנות השבעה ולא אל תוך הדיבורים המפונקים והמתחסדים של האקדמיה. הוא נולד אל תוך העוני המרוד, המלוכלך, הברוטאלי של המעמדות הנמוכים, במקום שבו החיים אינם נמדדים במילים יפות, אלא ביכולת של גבר להסתכל למציאות בעיניים, לקבל יד גרועה של קלפים מהגורל ולשחק איתם כמו אלוף. לונדון עצמו אמר זאת טוב מכולם: החיים אינם עניין של החזקת קלפים טובים, אלא לפעמים של משחק טוב ביד גרועה.

כדי להבין את ג'ק לונדון, צריך להשליך אל פח האשפה את כל המושגים המודרניים של רגישות מעושה ונמיכות רוח. ג'ק לונדון היה הרבה יותר מסופר; הוא היה תופעה אנושית נדירה, אחד מאותם אנשים שבחייהם התגלמה אנרגיה כמעט פראית, כזו שאינה מסתפקת בהתבוננות בעולם אלא חייבת להסתער עליו. בעוד שסופרים רבים בונים עולמות בדמיונם, לונדון יצא לחפש אותם במציאות. הוא הפליג באוקיינוסים, נדד בדרכים, עבד בעבודות כפיים, השתתף במרוץ לזהב בקלונדייק, סיקר מלחמות, ניהל חווה, גידל בעלי חיים, התאגרף, שתה, אהב, הסתכסך, נפל וקם שוב. כל אלה לא היו פרקים צדדיים בחייו אלא חומר הגלם שממנו נוצרה ספרותו. משום כך, כאשר קוראים את לונדון, אין קוראים אדם הממציא הרפתקאות אלא אדם שחי אותן. מעטים הסופרים האמריקאים שייצגו באופן כה מלא את רוח החלוץ של אמריקה הישנה. העולם שאליו נולד היה עולם קשוח, שבו אדם נמדד לפי יכולתו לעבוד, לשרוד ולהילחם על מקומו. כבר בגיל צעיר למד לונדון שאין בעולם ערובות, שאין רחמים מובנים מאליהם ושאיש אינו חייב לך דבר. אך במקום להפוך לציניקן או למתלונן מקצועי, הוא הרים את ראשו והפך לאדם שהאמין בכל לבו בכוח הרצון.

בארץ מולדתו מוכר לונדון, אשר נולד בשם ג'ון גריפית צ'ייני, גם בתור הסופר של הסיפור הקצר "להבעיר מדורה"[1]. זהו סיפור פשוט על ניסיונותיו של גבר לשרוד את החורף הנוקשה של אלסקה אשר פורסם לראשונה ב-1902 ושוב ב-1908 בגרסתו המוכרת ביותר. החיבור הזה מהווה חלון מושלם לדמותו של לונדון, כתביו, תחומי העניין שלו וראיית עולמו. אכן, עולמו הספרותי מכיל בתוכו את אידאל "החיים דורשי המאמץ" של הנשיא תאודור רוזוולט כפי שהשתקף בנאומו מ-1899. במילים אחרות, סיפוריו תמיד כוללים גברים קשוחים הנלחמים באיתני הטבע, רוחות הגורל האכזר או אויבים מסוכנים. יש אנשים שהעוני שובר אותם, אך אצל לונדון הוא היה בית ספר אמתי לחיים. הוא למד להכיר את הפועלים, הימאים, הנוודים, מחפשי הזהב, הדייגים והפושעים הקטנים; הוא הכיר את אמריקה מלמטה, לא מן האוניברסיטה אלא מן הרציף המאובק. זה היה מקור כוחו כסופר. כאשר כתב על רעב, קור, עבודה מפרכת או פחד, הוא לא הסתמך על מחקרים אקדמיים יבשים אלא על זיכרון חי ובשרני.

אכן, ג'ק לונדון היה יותר מאשר סופר הרפתקאות. במהלך חייו הקצרים היה מלח, סוחר וסופר מקצועי אך גם סוציאליסט מהפכן. בגיל חמש עשרה הוא כבר זכה לתואר "נסיך שודדי הצדפות" כשהוביל חבורה של גנבי רכיכות קשוחים במימי המפרץ, שם קנה סלופ בשם Razzle Dazzle בעזרת כסף ששאל מהמטפלת השחורה שלו והפליג לים. בגיל שבע עשרה כבר היה ימאי מנוסה על ספינת ציידי כלבי ים, מפליג אל מרחבי האוקיינוס השקט, מתעמת עם סערות שטובעות ספינות גדולות יותר וחוזר כשהוא אוחז בפרס ספרותי ראשון. הוא לא היה סופר שיש לו חיים, אלא חיים שלמים שחוללו סופר. הוא היה נווד, דוור, אסיר בכלא באשמת שוטטות, כתב מלחמה של ויליאם רנדולף הרסט ומרצה מבוקש. החוויה שעיצבה אותו אולי יותר מכל הייתה החיים בים, שהעניקו לו את תחושת החירות שתלווה אותו כל חייו. בספריו חוזר שוב ושוב הרעיון שהאדם נבחן באמת רק כאשר הוא ניצב מול כוחות הטבע, ללא מנגנונים מגנים וללא תירוצים. בעולם של לונדון, הטבע אינו טוב ואינו רע, הוא פשוט קיים; הוא אינו מתחשב ברגשות, בסיסמאות או בכוונות טובות. מי שחזק, פיקח ובעל משמעת ישרוד, ומי שאינו כזה ייעלם לחלוטין. אין זו אכזריות לשמה אלא הכרה מפוכחת במציאות: האדם אינו מרכז היקום, אלא יצור הנאבק על מקומו בתוך עולם עצום ואדיש. ב-1903 הוא פרסם חיבור תחת השם "כיצד הפכתי לסוציאליסט".

לבסוף הוא היה גם איש של גזעיות. גיבוריו תמיד היו גברים קווקאזואידים נחושים והוא תמך בגברים כאלו ממעמד הפועלים נגד מה שראה כדיכוי של הקפיטליזם וכן הכריז כי השוק החופשי מנצל פועלים אלו. הסוציאליזם של ג'ק לונדון לא היה סוציאליזם של מילים ריקות של הוגים גרמניים או של אקטיביסטים מפונקים באוניברסיטאות שמדברים על "אמצעי הייצור" מבלי שגידלו אי פעם עציץ בודד. הוא הפך לסוציאליסט כי הוא הכיר מקרוב את רצפת בית החרושת המיוזעת. הוא עבד ארבע עשרה שעות ביום במפעל שימורים עבור עשרה סנט לשעה, שחוק עד לשד עצמותיו ובגיל 13 כבר חווה ימי עבודה מפרכים של 12-18 שעות. הוא עבד בתחנת כוח, שופך פחם לתוך כבשנים לוהטים עד שפרקי ידיו התנפחו כל כך שנאלץ לחבוש רצועות עור כדי להחזיק את האת. שם הוא גילה שהמנהלים פיטרו שני פועלים קודמים והעבירו את העבודה של שניהם אליו - הגבר הצעיר והחזק - ואחד המפוטרים התאבד בגלל שלא יכול היה להאכיל את ילדיו. חוויה ברוטאלית זו נטעה בו את השנאה העמוקה למערכת הקפיטליסטית, מערכת שראה בה אוליגרכיה חסרת נשמה שמוחצת את הטובים והחזקים לטובת רווחי ממון. אך הסוציאליזם שלו היה מזווג עם דרוויניזם חברתי עמוק, עם אבולוציוניזם נלהב ועם הפילוסופיה של פרידריך ניטשה. בנוסף לניטשה הוא קרא גם את ספנסר, קיד ואת דארווין; מוצא המינים של דארווין היה קריאת החובה שלו ב-יוקון. הוא ספג את תורת ההישרדות של החזקים והחלשת החלשים והחיל אותה דרך הרברט ספנסר על הפילוסופיה והאתיקה. בנג'מין קיד חיזק אצלו את האמונה בגורל גזעי - שהגזעים החלשים ייכחדו במגע עם החזקים ושיש היררכיה טבעית שבה "המעטים העליונים" שולטים. הוא קרא לעומק את "כה אמר זרתוסטרא", את "האנטיכריסט" ואת "הגינאלוגיה של המוסר" וראה בהם סם שניקה את מוחו. הוא לא האמין בשוויון מוחלט ומומצא, ובמכתביו לידידו ובנאומיו הסביר שהסוציאליזם נועד לתת כוח וארגון לגזעים החזקים והמפותחים כדי שיוכלו לרשת את הארץ. הוא ראה בדמו של הגבר קווקאזואידי, ובמיוחד באבותיו הצפון-אירופאים הטבטונים והאנגלו-סקסים, את נושאי הלפיד של הקדמה והרוח. כשנשאל על כך, הצהיר בפשטות בלתי מתפשרת: "קודם כל אני גבר לבן, ורק אחר כך סוציאליסט!" עבורו, קריאת הדם הייתה חזקה מכל תיאוריה כלכלית מופשטת.

כפי שכתב, הפועל האמריקאי אשר מקבל 4.5 דולר ליום עקב כישוריו והיעילות הגבוהה שלו, נפגע ממי שלוקח את מקומו תמורת 90 סנט ליום ומעניק יום עבודה ארוך יותר; "במקרה הספציפי הזה, חמישה סינים לא מיומנים, העובדים שעות ארוכות יותר, נתנו פחות ערך למחיר שקיבלו מהמעסיק שלהם מאשר עובד אמריקאי אחד"[2]. לונדון לא האמין בשוויון מוחלט בין בני אדם, אלא בהבדלים ברורים; הוא האמין שישנם אנשים חזקים וחלשים, אמיצים ופחדנים, יוצרים וטפילים. השקפה זו, שנחשבת כיום בלתי אופנתית, הייתה עבורו מובנת מאליה, שכן הוא ראה את החיים כתחרות בלתי פוסקת ומאבק קיומי עיקש. אך בניגוד לקריקטורות כפי שהן מציגות אותו לעיתים, הוא לא העריץ כוח גס בלבד אלא כוח המשולב באופי, ביוזמה, במשמעת ובאומץ. לונדון עצמו הגיע ממעמד הפועלים גם הוא ועל כן ידע מדוע "הפועל עוין באופן להוט כל כך כלפי פועל אחר המוכן לעבוד תמורת משכורת קטנה יותר או שעות ארוכות יותר". מול תחרות כזאת ייאלץ הפועל לוותר על "המזון והמקלט מהם הוא נהנה" על מנת לשמור על מקום עבודתו. יש שיגידו כי תפיסות אלו הפכו את לונדון לסוג של נביא שכן מאה שנים לאחר מכן ההגירה ההמונית והבעיות שעליהן כתב יצאו מכלל שליטה, כך שרבים בארצו אינם מצליחים למצוא עבודה, זוכים לכינויי גנאי מהתקשורת, וגברים רבים לוקחים תרופות מיותרות המקודמות בידי חברות התרופות. רבים מהם יכולים להביט לאחור על כתביו של לונדון וללמוד על האופן והדרך לחיות חיים גבריים ולהילחם על הדברים החשובים להם.

לונדון נולד בסן פרנציסקו לפלורה ולמן, אולם אין וודאות לגבי זהותו של אביו. אמו הייתה אישה לא יציבה שחלמה על חיים טובים יותר והמשפחה נדדה תדיר. חלק גדול מההיסטוריונים מאמינים כי אביו הביולוגי שנטש אותו היה האסטרולוג הנודד וויליאם צ'ייני, אך גם כאן לא ברור האם היו הוריו נשואים. ולמן הגיעה ממשפחה שהתיישבה בקולוניית מפרץ מסצ'וסטס במאה ה-17. צ'ייני ביקש ממנה כי תבצע הפלה, אולם היא סירבה. לאחר שלונדון נולד, היא העבירה אותו תחת השגחתה של אחות שחורה בשם וירג'יניה פרנטיס שהייתה עבד לשעבר במטע בוירג'יניה, וממנה שאל מאוחר יותר כסף לקניית הסלופ. ג'ק הצעיר גדל ללא דמות אב ביולוגי ואפילו ללא שם משפחה חד משמעי עד שאמו התחתנה עם ווטרן נכה של מלחמת האזרחים בשם ג'ון לונדון, אשר גידל אותו כבנו והעניק לו את שמו.

המשפחה עברה לעיר אוקלנד. כאן החל ג'ק את השכלתו הבלתי פורמלית בקריאת ספרי ספרייה והכנת רשימות בעת שישב בסלון בכיכר שלאחר מכן נקראה על שמו עקב ההשראה שקיבל במקום זה (Heinold's First and Last Chance Saloon). בגיל 14 הפך לנודד. כאמור הוא גנב צדפות וכן עבד בפטרול דגים ממשלתי (אשר ללא ספק השפיע גם על ספרו בשם זה משנת 1906). הוא הפליג ליפן בתור ימאי סוחר וחווה רעב, עבודה קשה וסכנה. הוא נסע ממקום למקום על רכבות כמו הובו וחי את חיי הדרך. הוא צעד עם "הצבא התעשייתי של קלי"[3], אחת מקבוצות המחאה של הגנרל ג'ייקוב קוקסי, ארגון פועלים מובטלים שהפגינו ופעלו לאחר "הבהלה של 1893"[4], אך הוא לא הלך איתם עד הסוף. בגיל 18, אחרי מאסר קצר כנודד באשמת שוטטות, הוא הבין את העוול השיטתי ופנה לקרוא את מרקס, בלאמי והספרים שדיברו על שוויון.

בגיל 19 סיים לונדון בהצלחה בשנה אחת בלבד תכנית בית ספרית בת 4 שנים. הצלחה מרשימה זו הבטיחה לו מקום באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אולם הנודד הצעיר פרש לאחר שנה בלבד בכדי להצטרף לבהלת הזהב בקלונדייק בשנת 1897, אשר ללא ספק השפיעה עמוקות על ספריו. הוא וגיסו ארזו ציוד לבניית בקתות וסירות ויצאו אל המסלול האכזרי ביותר - מסלול אדמונטון, "הדלת האחורית של היוקון". הרשויות שיווקו את הדרך הזו כטיול, אך בפועל היא הייתה אלפיים מייל של יערות בתוליים בלתי עבירים, ביצות טובעניות, קניונים, מערבולות מוות והמדבר הקפוא שזכה לשם "ערבת אכילת הכלבים" בגלל האינדיאנים שנאלצו לשחוט את כלביהם כדי לא לגווע ברעב. מאות מחפשי זהב מתו במסלול הזה, נשברו, קפאו או נטרפו. לונדון כשל בניסיונו להתעשר באופן זה ולא מצא שם זהב, אך הוא חזר משם עם האוצר היחיד שהיה בעל ערך עבורו - החוויה, הדם החי של ההרפתקה וחומרי הגלם לפרוזה החזקה ביותר שנכתבה באמריקה. הוא חווה שם את החוק האכזרי של הטבע - "חוק המועדון והניב", ובין הזאבים, האדם והכלב, גילה את כוחה של התורשה ושל הדם.

משלב זה הוא פנה לכתיבה ועד מותו בגיל 40 הוא התפרנס מכתיבת שירה, סיפורים קצרים, רומנים וסיפורי חדשות, כשהוא כותב אלף מילים ביום, בכל יום, כמו מכונת כתיבה חיה. לונדון השתלב בצבא היפני הקיסרי במנצ'וריה והיה הכתב הצבאי הראשי של ארה"ב במהלך מלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904. הוא נעצר על ידי היפנים, התעמת איתם ודרש להצטרף לצבא הרוסי. הוא היה משוכנע שהיפנים ינסו לדחוק את האירופאים מהקולוניות שלהם באסיה ושהמנצחת הגדולה מהמהלך תהיה סין, אשר לדעתו תהפוך להיות המעצמה היחידה עד 1976.[5] בעת שכיסה את המלחמה הוא חווה זעזוע עמוק ששינה את השקפת עולמו, כשראה שבויים רוסים - גברים לבנים, כחולי עיניים, שדמם ועורם דומים לשלו - מוקפים בחיילים מזרח אסייתיים. באותו רגע הוא חש חנק בגרונו והבין שהוא זר בתוך ההמון הזר הזה ושהמקום האמתי שלו הוא בפנים, יחד עם אחיו האירופאים בשבי ולא בחוץ בחופש המדומה. הוא הבין שבעת צרה, כל התיאוריות הפוליטיות קורסות ומה שנשאר הוא "קריאת הדם" - הגברים הקווקאזואידים יעמדו גב אל גב מול כל שאר העולם.

הוא כתב מאמר תחת הכותרת "הסכנה הצהובה" שבו הזהיר מפני התעוררותה של אסיה וציין: "הדת היפנית היא למעשה סגידה למדינה עצמה"[6]. זאת בניגוד למערב שבו האנשים הם "גזע המחפש זכויות" בגלל הנצרות. לונדון הוסיף שלמרות כל מעשי השוד, האלימות והרוע שבני הגזע הלבן ביצעו לאורך ההיסטוריה, יש בהם יושרה פנימית, קול מצפון, אחריות מלנכולית ורגש אנושי חם שהם אינם יכולים ללמד את האוריינטל כפי שהם מלמדים לוגריתמים. הוא מסיים עם אזהרה כי שום קבוצה גזעית לא תוכל להגיע רחוק ללא משמעות פנימית חזקה יותר מאשר הצלחה חומרית וכן כי "האדרת הגזע" לבדה אינה מספיקה היות ונדרש משהו יותר על מנת להיות הגוף הדומיננטי. ב-1910 הוא פרסם את השקפתו הדמיונית על עתידה של אסיה במאמר תחת הכותרת "פלישה שאין כדוגמתה".[7] כפי שתיאר: תחת השגחתם של היפנים עוברת סין הליך מודרניזציה ואז מביסה אותם, ממשיכה לכבוש את קוריאה, פורמוזה (טאיוואן) וחלקים אחרים של מזרח אסיה. לאחר מכן מתחילים הסינים לאיים על הקולוניות האירופאיות. מיליוני סינים, לרבות הגיס החמישי, פושטים על הונג קונג, סינגפור, ואיי הודו המזרחיים ההולנדיים. עם העזרה המפתיעה למדיי מצד האימפריה העותמאנית משתמשות המעצמות האירופאיות במלחמה ביולוגית על מנת להרוג מיליוני סינים ובכך הן מצליחות לעצור את התוקפנות והכיבושים שלהם, חזון אפוקליפטי וברוטאלי של מלחמת קיום נטולת סנטימנטים. ב-1982 סין מתאוששת, בזמן שהמעצמות האירופאיות נכנסות ומתערבבות "באופן הטרוגני" עם הסינים הנאיביים, והתוצאה היא מדינה מעורבת גזעית תחת הנהגת האירופאים.

בספרו "המרד על האליסנור"[8] מ-1914 הוא כותב בצורה ברורה על ההבדלים בין הגזעים וגאוות הגזע, וזוהי אחת מיצירותיו החזקות וההירואיות ביותר, המתארת מאבק הישרדות בין כוחות הסדר והציוויליזציה לבין כוחות הכאוס והמרד. ספינת האלסינור משמשת כמיקרוקוסמוס של העולם כולו: הקצינים מייצגים את הסדר, המשמעת והמנהיגות, ואילו חלק ניכר מן המלחים מתואר כאוכלוסיית שוליים פרועה, בלתי יציבה ולעיתים אף מאיימת, המגלמת את הכוחות התת-קרקעיים הרוחשים מתחת לפני השטח של החברה. המרד מובל בידי שלישיית מלחים עירוניים מניו יורק: "נוזי" מרפי, ברט ריין ו"קיד" טוויסט, ולצדם אייזק ב' צ'אנץ. המספר, פאת'הרסט (המייצג את לונדון עצמו), הוא נוסע על אוניית האליסנור כאשר הצוות המעורבב גזעית והלא אירופאי מתקומם ומורד. הוא מצטרף לקצינים, ובראשם מר פייק, הקצין המכונה "האדון הבלונדיני", המגלם בעיני הגיבור את אידיאל האומץ, המשמעת והמנהיגות. ביחד הם בולמים ומתמודדים עם ההתקפות במשך מספר ימים. הפרוטגוניסט חווה חזון שבו הוא מזהה את עצמו עם אבותיו הוויקינגים ועם מורשת תרבותית עתיקה של כוח ורצון ומתאהב בבתו של הקברניט, מארגרט, שנמצאת איתם. כאשר ברט ריין מאיים על מארגרט, העימות מגיע לשיאו, וסופו של ריין, המותקף בחומצה גופריתית, מתאר את אחד הרגעים הדרמטיים והעזים ביותר ברומן. המורדים מציעים לא לפגוע בקצינים במידה וייכנעו, אך גם מאיימים במהומה אם ימשיכו להתנגד, ופאת'הרסט חווה הכרה עמוקה בחובת המנהיגות שלו: "חזון הבזיק במוחי של כל מה שקראתי ושמעתי על המצור על הצירות [שגרירויות] בפקין, ועל תכניותיהם של הגברים הלבנים לגבי הנשים שלהם במקרה שהמוני הצהובים יפרצו את קווי ההגנה האחרונים [במהלך מרד הבוקסרים]..." "וידעתי כעס. לא כעס רגיל, אלא כעס קר. וקיבלתי חזון של המקום הגבוה בו ישבנו ושלטנו על התקופות בכל הארצות, על כל הימים. ראיתי את האנשים מסוגי, הנשים שלנו אתנו, עם תקוות נטושות ומאמצים אבודים, סגורים במצודות בגבעות, הנרקבות בג'ונגל, מושמדים עד האחרון על סיפוני ספינות מתנדנדות ... ותמיד, הנשים שלנו אתנו, שלטנו בבהמות". לונדון התייחס גם לשבריריות של האנשים מסוגו, כשהגיבור פאת'הרסט מבין את חובתו לשלוט, להיות קשה, להיות מלך ומכריז "אני יודע עכשיו את ניטשה": "כן, אני בלונדיני נעלם, וגבר, ואני יושב במקום הגבוה ומכופף את הטיפשים לרצוני; ואני מאהב, אוהב אישה אצילה מגזעי הנעלם, ויחד אנו תופסים, ונתפוס, את התפקיד הגדול בשלטון ובפיקוד עד שאנשים מסוגינו ייעלמו מעל פני האדמה". סיום הספר משלב פסימיות ואופטימיות כאחת; אנשי הציוויליזציה מצליחים לשרוד ולהשיב לידיהם את השליטה, אך העולם נותר מקום מסוכן ורווי איומים, והגיס מסכם את השקפתו בתחושת ניצחון זמנית: האדם עשוי להיות בן-חלוף, אך כל עוד הוא יושב "במקום הגבוה", הוא מסוגל לכפות סדר על הכאוס.

ללא ספק, זהו סנטימנט יוצא דופן בשביל סוציאליסט. הסוציאליסטים בתקופתו של לונדון שנאו את האימפריאליזם האירופאי, אולם לונדון עצמו סבר כי האימפריאליזם הוא תוצאה טבעית של עליונותם של האירופאים. הוא האמין שהסוציאליזם היא שיטת השלטון הטובה ביותר אך ורק עבור הטובים ביותר, האירופאים והמערביים בלבד, וכך יצר סוציאליזם גזעי שנועד לקדם אאוגניקה וטיפוח ביולוגי של האנושות, בדיוק כפי שטיפח את סוסיו ובקרו בחווה שלו. הוא התנגד לנישואים בין-גזעיים וראה בעוני המרוד פשע ביולוגי היוצר ברירה הפוכה ומחריב את האומה והגזע. לונדון קרא אומנם את קרל מרקס, אולם הסוציאליזם שלו היה יוצא דופן. הרומן שלו "עקב הברזל"[9] מ-1907/ 1908 מתרחש באמריקה דיסטופית הנשלטת בידי אוליגרכיה פיננסית קפיטליסטית ומציג את הניתוח המבריק ביותר שלה, שנים לפני שאורוול או האקסלי כתבו את הדיסטופיות שלהם. לונדון תיאר כיצד בעלי ההון הגדולים, המונרכים של מסילות הברזל והנפט, בולעים את העסקים הקטנים, משתלטים על המערכת הפוליטית ומקימים מדינת עומק - אוליגרכיה דורסנית שאינה בוחלת בשום אמצעי כדי לשמר את כוחה. הוא חזה כיצד הבחירות הופכות למשחק מכור, כיצד העיתונות הופכת לחבורה של "זונות תקשורת" המשרתות את הנרטיב של האדונים (הדונור קלאס), וכיצד כל ניסיון של פרופסור או איש רוח לומר את האמת מדוכא באכזריות באמצעות פיטורין, דה-פלטפורמיזציה, החרמת ספרים ושריפת בתי דפוס. ארנסט אוורהרד, הגיבור הסוציאלי המהפכני של הספר, הוא אחת הדוגמאות הבולטות והגדולות ביותר שאי פעם נראו בספרות היפה לעל-אדם של פרידריך ניטשה. הוא מתואר כ"אריסטוקרט טבעי", "חיה בלונדינית" כפי שניטשה תיאר, גבר בעל רצון ברזל, שרירים חזקים ואינטלקט חד, שמביס את אנשי הדת השבעים ואת עורכי הדין של בעלי ההון בעימותים רטוריים מוחצים. לונדון תיאר את ההמון הפרולטרי כ"פסולת" ו"אשפה" ולא האמין בשוויון מוחלט; המאבק המעמדי שלו הובל על ידי אריסטוקרטים טבעיים. בן תקופתו של לונדון, הרברט ג'ורג' ולס, דיבר גם כן בספרו מ-1905 "אוטופיה מודרנית"[10] בעד מעמד "סמוראי" גבוה של מדענים ומהנדסים כחלוצי הסוציאליזם. התנועה הזאת בישרה על הפשיזם אשר שורשיו היו בסוציאליזם הניטשיאני של המאה ה-20 המוקדמת.

ניטשה אומנם קרא לסוציאליזם "העריצות של הנחותים והמטומטמים ביותר", אולם חרף הניגוד הנראה לעין, הסוציאליזם הניטשיאני היה הגיוני בעיניו של לונדון, אשר קרא אותו לראשונה בספטמבר 1904 בגיל 28 והרגיש שכתביו ניקו את האווירה הנפשית שלו והציבו את רגליו על דרך המלך. בספרו האוטוביוגרפי ביותר "מרטין עדן" (1909) מודה לונדון בהשפעה זו בגלוי: "ניטשה צדק. העולם שייך לחזקים - החזקים האצילים ... העולם שייך לחיות הבלונד הגדולות, ללא-מתפשרים". לונדון ראה את המאבק המעמדי כעניין גברי בו ינצחו רק "האריסטוקרטים הטבעיים" החזקים והאינטליגנטים, אשר נלחמים למען עובדי המשכורות הנמוכות של אירופה וצפון אמריקה. בספרו "שוכני התהום" (1903) שבו תיאר את מסעו לרובע האיסט אנד של לונדון בשנת 1902, הוא הראה מה קורה כאשר האוליגרכיה הזו מנצחת לחלוטין. לונדון התחפש לפועל מרוד וירד אל תוך השאול העירוני לא כחוקר מרוחק אלא כמשתתף, מקום שבו חברות נסיעות סירבו למכור כרטיסים כי פחדו שיצטרכו לזהות את גופתו. הוא לבש בגדים בלויים, חי בקרב העניים וראה שם עוני מוחלט, אמתי, מוחץ: משפחות שחיות ברפתות ובחורבות המכוסות בשכבות של טינופת ושאריות מזון, וילדים שגדלים להיות מבוגרים רקובים, ללא חיוניות או כוח גברא, דור חלוש וצר-חזה. מה שמרשים במיוחד הוא שלונדון לא הפך את העניים לקדושים ולא עשה רומנטיזציה לעוני, אלא תיאר אותו כפי שהוא: כוח משחית ומפורר המפגע בגוף ובנפש. הוא הבין שהניהול הכושל של האליטות המושחתות והשבעות שואב את דמה של האומה ומשאיר אותה ריקה וזעם על כך שהקידמה הטכנולוגית הגדילה את כוח הייצור של האדם אך לא שיפרה במאומה את מצבו של הפועל הממוצע, אלא רק ריפדה את כיסיהם של בעלי הממון. למעשה, יש בלונדון מתח מתמיד בין אהבתו לפועל הפשוט לבין הערצתו לאדם היוצא מן הכלל, היחיד המסוגל להתעלות מעל סביבתו. המשיכה הזאת לדמויות חזקות נובעת מן האמונה של לונדון כי ההיסטוריה אינה נוצרת בידי ההמון אלא בידי יחידים בעלי רצון. דמותו של וולף לארסן ב"זאב הים" (1904) היא הדוגמה הבולטת ביותר לכך; לארסן הוא קפטן ברוטלי, על-אדם ניטשיאני, אינטליגנטי, חסר רחמים, כריזמטי ובעל רצון ברזל. לונדון אמנם חושף את מגבלותיו המוסריות, אך הוא גם מעניק לו עוצמה יוצאת דופן, שכן לארסן מייצג את האדם שאינו מבקש אישור מן החברה ואינו מתנצל על קיומו.

באותה מידה, הוא גם לא נפל לאשליה של "הפרא האציל" ובמסעותיו בדרום האוקיינוס השקט על סיפון היאכטה "סנארק" שאותה הוא בנה במו ידיו בשנת 1907, הוא לא התנצל על מעשיו או על השקפותיו. הוא השתתף במסעות צייד פועלים שחורים (Blackbirding) עבור מטעי הקוֹפּרָה ובספריו כמו "סיפורי הים הדרומי" (1911) וספרי הכלבים "ג'רי מהאיים" (1917) ו"מייקל, אחיו של ג'רי" (1917), הוא תיאר את הילידים השחורים כפי שראה אותם - פראים קניבלים, מטילי אימה, שיש לשלוט בהם ביד ברזל. עבור לונדון, הגבר הלבן נשא עמו את חותם ה"בלתי נמנע" (The Inevitable White Man""), את היכולת לשלוט, לפקד ולנצח בכל תנאי, בזכות עוצמתו המנטלית והביולוגית. באחד הסיפורים הוא מתאר בתורה מיוחדת כיצד צלף בודד בשם סקסטורף מחסל גל של תוקפים שחורים במהירות ובדיוק של ירי בצלחות חרס, עד שהסיפון כולו מתמלא בגופות שנזרקות לכרישים. זהו מוסר של כוח והישרדות, ללא העמדת פנים הוליוודית או הומניזם מזויף.

הטבע עבור לונדון היה המורה הגדול ביותר והזירה של המאבק שבה האדם נחשף לעצמו. בספרו המפורסם ביותר "קול קדומים" / "קול מיער" (1903), הוא הציג את סיפורו של הכלב באק, שמגלה את קול הדם של אבותיו. באק נלקח מהחיים המוגנים והמפונקים של דרום קליפורניה ונזרק אל השממה הצפונית, שם הוא לומד את "חוק המקל והניב". הזיכרונות העתיקים של הגזע של הזאבים שרצו בלהקות ביערות הבתוליים, מתעוררים בתוכו והטריקים הישנים של הקרב, שנחרתו בתוך התורשה שלו, הופכים לשלו ללא מאמץ. כשהוא מייבב אל הכוכבים בלילות הקפואים, זהו לא באק הבודד שמייבב, אלא אבותיו, שהפכו לאפר ועפר, המייבבים דרכו לאורך המאות. זהו המניפסט הגדול ביותר של לונדון על כוחה של התורשה, על העובדה שהתרבות היא רק קליפה דקה ושהאמת של היצור החי נמצאת בדמו ובאינסטינקטים שלו. באק מייצג את האדם המודרני שהתרחק ממקורות כוחו, מן האינסטינקטים הבריאים שלו ומן הזיקה העמוקה שלו לטבע. רעיון זה מקבל ביטוי נוסף ב"פנג הלבן" (1906), שבו לונדון הופך את הכיוון: אם באק נע מן התרבות אל הפרא, פנג הלבן נע מן הפרא אל התרבות, חקירה של טבע האדם וחלקו בעולם הביולוגי. אכן, אחת התכונות המרשימות ביותר בו הייתה אהבתו לבעלי חיים; בתקופה שבה התעללות בבעלי חיים הייתה נפוצה, לונדון יצא נגדה בפומבי, כתב על אכזריות בקרקסים, התקומם נגד יחס משפיל לסוסים והעניק לבעלי חיים מקום מרכזי ביצירתו כבעלי אישיות מבלי להפוך אותם לבני אדם בתחפושת.

לעומת זאת, ב"לבנות מדורה" מציג לונדון את הצד השני של המטבע - הגבר שאיבד את הדמיון, שאיבד את הקשר עם המשמעויות העמוקות של הטבע והתורשה. הנוסע הבודד ביוקון, ההולך בטמפרטורה של מעלות רבות מתחת לאפס רואה בכפור רק עניין פיזי, אי-נוחות שיש להגן מפניה באמצעות כפפות וגרביים עבות. הוא חסר דמיון, מזלזל באזהרות והוא אינו מבין את שבריריותו מול האלמנטים הנצחיים. הכלב שלו, לעומת זאת, נושא את האינסטינקט הזאבי האמתי ויודע שזהו לא זמן לטייל; האינסטינקט שלו אומר לו אמת עמוקה וטובה יותר מזו שאומר לו שיקול הדעת של האדם. כשהגבר נכשל, כשאש הלפיד שלו דועכת והוא קופא למוות בלב השממה, הכלב פשוט מסתובב והולך לעבר המחנה, לעבר האש והחיים. הטבע אינו מרחם על יהירות אנושית והוא אינו מכיר בתארים מומצאים או בכוונות טובות.

בשנותיו האחרונות חזר לונדון אל האדמה, מתוך אמונה שהקשר בין האדם לאדמה הוא הבסיס לכל כלכלה בריאה. ב-1905 הוא קנה חווה רחבת ידיים - חוות הוולף - בסונומה בגודל 1500 דונם והשקיע את כל מרצו, כספו וחכמתו בחקלאות בת קיימא ומדעית. הוא השתלט על עקרונות מחזור הזרעים והיבולים, הדישון האורגני, הטרסות ובנה רפת ודיר חזירים חדשניים מאפס בצורה הטובה ביותר שנראתה בקליפורניה. הוא בנה את בית החלומות שלו, בית הזאב, כסמל לשושלת התרבותית האירופית, אך הבית נשרף עד היסוד לפני שהספיק לגור בו - טרגדיה נוספת בחיים מלאי סערות. באותם ימים אחרונים גילה עניין רב בעבודתו של הפסיכולוג השווייצרי קארל יונג, בארכיטיפים, בפולקלור ובלא-מודע הקולקטיבי. המטריאליסט הרציונלי המוצהר הפך בסוף ימיו ליצירה פילוסופית בהתפתחות, אדם שהבין שהאומות והעמים נושאים עמם עבר לא-מודע, עמוק ואטאביסטי, ושעבודתו הספרותית שלו עצמה חדרה אל תוך שכבות העומק הללו של הנפש האמריקאית. הוא היה "הנביא של ההתאמה בין חיות לאדם", מבשרם של קונראד לורנץ ואדוארד א' ווילסון, וראה את כוחות הטבע והחברה בצורה מדעית וחדה, כפי שבאו לידי ביטוי גם בספריו המאוחרים כגון "בקעת הירח" (1913) שבו זוג סקסונים בורחים מהעיר והמהגרים במטרה לחפש שורשים באדמה.

לונדון התחתן פעמיים בחייו; הראשונה, עם בזי, הייתה מערכת יחסים קרה, ואילו השנייה, עם שרמיין, הייתה אהבה אמתית. שרמיין הייתה מזכירתו, שותפתו להרפתקאות ואשתו הנאמנה. אולם הגוף הוא זה שבגד בו בסופו של דבר. מחלת הלופוס (זאבת), שפגעה במערכת החיסונית שלו, יחד עם בעיות בכליות, שנים של שתייה כבדה ועישון ללא קץ, הביאו את החיים הקצרים והאינטנסיביים הללו אל קצם ב-22 בנובמבר 1916, כשהוא בן ארבעים בלבד, כנראה ממנת יתר של מורפיום שלקח להקלת כאביו. מילותיו האחרונות לשרמיין היו: "תודה לאל. את לא מפחדת מכלום" - משפט שיכול היה לומר, ללא צל של ספק, על עצמו. גופתו נשרפה ואפרו נקבר תחת סלע וולקני מחורבות בית הזאב השרוף.

אלו הרואים את הניוון החברתי המודרני מעריצים את גיבוריו של לונדון: גברים חרוצים, "אריסטוקרטים טבעיים", הנלחמים למען "האדם הפשוט" או נגד איתני הטבע. בכל מקרה, ללא קשר לדעותיו הפוליטיות או החברתיות, סיפוריו של לונדון הם פשוט תענוג לקרוא. הוא היה סופר גדול אשר מעולם לא הסתמך על הפוליטיקה על מנת לספר סיפור טוב. הוא חי חיי הרפתקה, העמיד את עצמו על רגליו ושירת את האדם הפשוט. כשאנו משווים אותו לסופרים של ימינו - אותם אקדמאים, עורכי דין, רופאים ומתכנתים שיושבים בחדרים ממוזגים ומקלידים מילים חסרות נשמה על מסכים מבריקים - אנו מבינים את גודל האבידה. החיים המודרניים איבדו את "קול הקריאה של הפרא" והפכו למשחק בטוח של אנשים קטנים, בעוד ג'ק לונדון ייצג את העידן שבו הגבר נמדד מול האלמנטים. כאשר מת בשנת 1916, נאמר כי הסיפור הגדול ביותר שכתב היה חייו עצמו. הוא ייצג אידיאל אנושי שכמעט נעלם מן העולם המערבי: האדם שאינו מפחד מן החיים, שמוכן להסתכן, לעבוד, להיכשל ולנסות שוב. ג'ק לונדון לא היה קדוש; הוא היה אדם מלא סתירות, חולשות וטעויות ותפיסות שהיום היו נחשבות כבעייתיות, אך הוא חי, לוחם ויוצר שכתב בדם לבו את האודיסיאה של האדם המערבי החזק והגאה. בימים שלנו, כשהמערב מאבד את עצמו, כשהגבולות נפרצים ותרבות המערבית מותקפת, חייו וכתיבתו הם מגדלור של חיוניות, אומץ ואהבת חיים שמסרבת להסתפק בביטחון ובנוחות ומבקשת תמיד את האופק הבא. "אני מעדיף להיות אפר מאשר אבק!" אמר, "אני רוצה לבעור בלהבה מבריקה, לא להירקב". ג'ק לונדון נשאר ויישאר תמיד הלב הפועם, הפראי והבלתי מבוית של הספרות האמתית.

[1] https://americanenglish.state.gov/files/ae/resource_files/to-build-a-fire.pdf
[2] London, Jack, “The Scab,” The Atlantic Monthly, January 1904.
https://www.theatlantic.com/magazine/archive/1904/01/the-scab/306194/
[3] https://www.encyclopedia.com/history/dictionaries-thesauruses-pictures-and-press-releases/kellys-industrial-army
[4] http://ohiohistorycentral.org/w/Panic_of_1893
[5] Metraux, Daniel A., “Jack London Reporting from Tokyo and Manchuria: The Forgotten Role of an Influential Observer of Early Modern Asia”, Asia Pacific: Perspectives, Vol. 8(1), (2008), p. 2.
https://www.usfca.edu/sites/default/files/pdfs/v8n1_metraux.pdf

[6] https://en.wikisource.org/wiki/Revolution_and_Other_Essays/The_Yellow_Peril

[7] https://americanliterature.com/author/jack-london/short-story/the-unparalleled-invasion
[8] https://www.gutenberg.org/files/2415/2415-h/2415-h.htm
[9] https://www.gutenberg.org/files/1164/1164-h/1164-h.htm
[10] http://www.gutenberg.org/files/6424/6424-h/6424-h.htm