ג'ארד דיימונד ו-"רובים, חיידקים ופלדה".
ג'ארד דיימונד ו-"רובים, חיידקים ופלדה".
במהלך העשורים האחרונים, הפרסום האקדמי פונה פחות ופחות לקוראים הכלליים. מעטים הם האקדמאים שמנסים לראות את התמונה הגדולה או להפוך את כתיבתם למובנת לציבור הרחב. כתוצאה מכך, כתיבתם מחייבת מתווכים, מתרגמים ומפרשים לקהל הרחב.
החוקר היהודי-אמריקאי ג'ארד דיימונד מאוניברסיטת קליפורניה הוא אחד המתווכים הללו. דיימונד הפך לדמות פופולרית באקדמיה ומחוצה לה ב-1999 כאשר הנשיא האמריקאי ביל קלינטון הציג את ספרו "רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם" (1997) מול מצלמות החדשות, מה שהוביל להפיכתו של הספר לרב מכר ואף זכה בפרס הפוליצר. תמיכתם של קלינטון והממסד האקדמי בספרו של דיימונד אינה מפתיעה, שכן הוא מאמת ומצדיק כמה רעיונות של האינטלקטואלים הליברלים, רעיונות טועים ושגוים המקודמים דווקא בזמן בו המערב נתון למתקפה אידאולוגית חסרת תקדים.
שני מאפיינים מרכזיים של מערכת העקרונות של האינטלקטואלים הללו הם רב-תרבותיות ודטרמיניזם מטריאליסטי, וספרו של דיימונד תומך כמובן בשניהם. רב-תרבותיות היא ענף של היחסיות התרבותית אותה פיתח פרנץ בועז: שום תרבות, לא משנה כמה היא מצליחה, לא "טובה" יותר מאחרות, אלא פשוט שונה. אולם מעשית אין זה פשוט לשמור על תפיסה ואמונה זו, במיוחד לנוכח הדומיננטיות המופלאה של המערב בעולם והצלחתו לספק את רמת החיים הגבוהה ביותר ואת החופש הפוליטי הגדול ביותר למספר הרב ביותר של אנשים רגילים בהיסטוריה האנושית. הסיבה להצלחה זו הייתה ברורה עוד לפני המאה ה-20 - התרבות המערבית עדיפה באספקטים החשובים והיא מספקת בצורה אפקטיבית את הצרכים האנושיים האוניברסליים ביותר. כמובן שהכרה כנה כזו במציאות של ימינו נחשבת לגסת רוח במקרה הטוב, ו"גזענית" ואתנוצנטרית במקרה הרע. בפועל, המערביים המסתירים או המבטלים את העליונות המערבית, עשים זאת בדרך כלל מתוך השגשוג והחופש המערבי, וזו הסיבה שביחסם לתורת היחסות התרבותית קיים מאפיין לא קטן של תום לב. כמו כן, עובדות יבשות על תחום ההגירה - מיליוני לא-מערביים שמסכנים את חייהם כדי להגיע למערב כאשר רק קומץ אנשים קטן מהגר אם בכלל לכיוון השני - מרמזות כי כל אותם מהגרים מהעולם השלישי מאמינים שהמערב נעלה, גם אם אנשי רוח מערביים מתיימרים אחרת.
מדוע היו אלו המערביים שפיצלו את האטום? מדוע האינדיאנים לא המציאו את האריתמטיקה? הפתרון של דיימונד לנתק הזה בין עובדות אמפיריות לדעות קדומות "אינטלקטואליות" היה גאוני למדי: הוא מודה בעליונותו של המערב, אך מייחס זאת לא לתרבות גבוהה אלא למקריות של האקולוגיה, האקלים, הגאוגרפיה וזמינות משאבים. במיוחד אזור הסהר הפורה שהתפתח לכזה לאחר עידן הקרח האחרון לפני 13,000 שנה הוא מקריות "ביוגאוגרפית" שעזרה דווקא לאוכלוסיות מסוימות להתפתח מהר יותר מאחרות. אלו הם ההבדלים הסביבתיים - זמינותם של צמחים ובעלי חיים הניתנים לביות וההשלכות הביולוגיות של אוכלוסיות צפופות החיות בסמיכות לבעלי חיים – אשר העניקו לחברות האירופיות יתרונות מוקדמים עצומים שיכולים להסביר את הדומיננטיות העולמית שלהן החל מהמאה ה-15 ואילך. התרבות, הרעיונות והערכים המערביים אינם טובים מכל האחרים, אלא הם פשוט נהנים מקריים של גורמים חומריים אקראיים. וזה מביא אותנו לדטרמיניזם המטריאליסטי. לתומכים בגישה זאת כל הגורמים הם מטריאליסטיים: תרבות, דת, רעיונות, אמנות ומעשיהם של אנשים, כולם מקורם בעולם החומרי והשפעותיו. דעה קדומה זו היא אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר בעולם המודרני, וניתן לראות אותה בדרוויניזם, מרקסיזם, ב"גן האנוכי", הסוציוביולוגיה ורוב סוגי הפסיכולוגיה, שכולם מורידים את חשיבותם של רוחנית, תרבות, רצון חופשי, וכל דבר אחר שאינו מתאים לחישוב המטריאליסטי. השאלה היחידה, מבחינתם, היא איזו מטרה מטריאליסטית היא חשובה יותר?
גישתו של דיימונד היא אקולוגית במובן הקפדני ביותר. שלא כמו תומכי חשיבות התורשה, המייחסים בדרך כלל את הבדלי הקבוצות לגורמים גנטיים וסביבתיים כאחד, הוא מייחס חשיבות לגורמים הסביבתיים בלבד - בעיקר צמחים, חיות בר וגאוגרפיה. מבחינתו, התפיסה התרבותית אינה אחראית לשונות הטכנולוגית, האוריינות, ההצלחה הצבאית או להיבטים אחרים של תרבויות שונות.
ספרו של דיימונד, אם כך, מאשר את ההטיה המטריאליסטית ואת היחסיות התרבותית של הממסד האינטלקטואלי הפרוגרסיבי. חולשתו העיקרית, מלבד ההנחות הבלתי מוכחות בדבר המטריאליזם, היא בורותו בעניין התרבות העתיקה ומקורות המערב. הדטרמיניזם הסביבתי של דיימונד אינו יכול להסביר מדוע מדינות הפוליס היווניות העתיקות, שהיו בעלות אקלים ומינים של צמחים ובעלי חיים דומים למצרים והמסופוטמים, בכל זאת יצרו את מה שהתרבויות העתיקות והמתוחכמות יותר לא פיתחו: ממשלה ייצוגית, אזרחות, פילוסופיה, גישה רציונלית למציאות, חופש פוליטי, ראשית המדע, הומניזם - בקיצור, רוב המרכיבים התרבותיים של התרבות המערבית שהפכו אותה לכל כך דומיננטית, שאותם שאר העולם מנסה נואשות לחקות.
אבל כל זה כמובן לא משנה למי שנואש לאשר את הדוגמה הליברלית. ואכן, בשביל אנשים כמו דיימונד זה לא היה מספיק, והוא הוא המשיך לחקור את האופן בו גורמים סביבתיים משפיעים על הליך התרבויות. ב-2005 הוא פרסם את הספר "התמוטטות", וכן מאמר בניו יורק טיימס,[1] הוא הוא דיבר כיצד החברות מתמוטטות, וכמובן ששוב החומרנות, בעיקר האקולוגית, תפסה מקום מרכזי. לדעתו, החברות מתמוטטות לאחר השחיקה הסביבתית, ואלו המגיבים לה בזמן הנכון מונעים את הנפילה שלהם. לאחר שפירט מספר דוגמאות היסטוריות להתמוטטות כזו ואופן הימנעותה, הוא מציג את הלקחים: הראשון הוא "להתייחס ברצינות לבעיות הסביבתיות". אולם המסקנה הבנאלית והמובנת מאליו הזו אינה מעניינת כמו ה"לקחים" האחרים של דיימונד, שמרמזים על קשר לזירה הפוליטית הנוכחית שלנו. ראשית, "החברה מכילה תוכנית מובנית לכישלון אם האליטה מבודדת את עצמה מהשלכות מעשיה." לאחר מכן הוא יוצר הקבלה עם אמריקה המודרנית, ומותח ביקורת על "הקהילות המגודרות", "הסיורים הביטחוניים הפרטיים", "המים בבקבוקים", "הפנסיות הפרטיות" ו"בתי ספר פרטיים" של האליטה שגורמים להם להתנתק מהקהילות שלהם ומקהילת העניים, לגביהם דיימונד מזהיר באופן לא נעים שלא יישארו "מחוץ לשערים".
מדובר כמובן בצביעות מצדם של דיימונד ודומיו באקדמיה אשר מבקרים את השפע המערבי בזמן שנהנים ממנו ובוודאי שלא תורמים רבות לאלו שאין להם אותו. האנלוגיה שלו לאליטות של תרבות המאיה ואיי הפסחא, שבידודם מהעם תרם להתמוטטות החברות שלהם, היא שקרית לחלוטין. למעט אתונה העתיקה, בשום חברה בהיסטוריה לא היו האליטות קרובות ונגישות יותר להמונים מאשר בארצות הברית. השגשוג והפוליטיקה הדמוקרטית צמצמו את החלוקה הגדולה בין עשירים לעניים שאפיינה חברות קדומות יותר. העלייה בסולם החברתי-כלכלי היא תכופה וקלה יותר מאשר בכל עת אחרת בהיסטוריה. התנהגויות וסגנונות שאפיינו פעם את העניים העממיים הן כיום נחלתם של האמידים, וההצלחה הפוליטית דורשת כי כל מועמד יוכל להזדהות עם פשוטי העם בכדי שהללו ירצו להצביע עבורו. המנהיגים של תרבות המאיה או אי הפסחא מעולם לא היו צריכים להתמודד על תפקיד ציבורי או להסביר את מדיניותם בפני אמצעי התקשורת.
"הלקח" הבא של דיימונד הוא שהימנעות מהתמוטטות מחייבת "נכונות לבחון מחדש את ערכי הליבה הוותיקים כאשר התנאים משתנים וערכים אלה כבר אינם הגיוניים." בדומה "ללקח" הראשון, גם כאן מרמז דיימונד על המצב הפוליטי כיום. ללא ספק, בכל מערכת בחירות כיום ניתן לראות בבירור באיזה מועמד ומפלגה התקשורת הליברלית תומכת, ולרוב לא מדובר בצד עם ראיונות שמרניים ומוכרים, אותם היא תמיד מנסה להציג כמיושנים ופשטניים בניגוד לרעיונות "הגמישים" בעלי הניואנסים מתוחכמים של יריבו. אך חשובה יותר היא השאלה האדירה והחשובה שדיימונד מתעלם ממנה – מהיכן מקבלת התרבות את הנכונות להסתכל באופן ביקורתי על עצמה ועל ערכיה?
המציאות העובדתית היא שמאפיין זה של "תודעה ביקורתית" - הנטייה והיכולת לקחת צד אחורה ולהתבונן באופן אנליטי בכדי לבחון את הערכים וההנחות של האדם עצמו - אינה אוניברסלית. ראשיתה היא אצל היוונים הקדומים, אשר בסופו של דבר הפכה למאפיין של התרבות המערבית כולה; אכן, זהו אחד ממרכיבי המפתח המהווים את דינמיות המערב. מתוך התודעה הביקורתית מגיעים אינדיבידואליזם, מדע, חופש פוליטי, רעיון זכויות האדם והגישה הרציונלית במקום המסורתית או העל-טבעית לטבע. במילים אחרות, המאפיין הזה הוא ספציפי מבחינה תרבותית ואינו קשור לאקלים או לגאוגרפיה. זו הסיבה שחרף ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית הגדולה יותר, המערב משפר עוד ועוד את הסביבה הטבעית שלו בזמן ששאר העולם ממשיך לרושש את שלו.
דיימונד מסיים את המאמר בהמלצה ליישם את המסקנות שלו באמריקה המודרנית. וכמובן שהמסר המוסרי הינו צפוי לחלוטין לכל מי שמכיר את חכמת האינטלקטואליזם הליברלי. בהתחשב באיומים הרבים על החברה המערבית שלנו בעולם שהופך להיות רב תרבותי יותר ויותר במערב (בלבד), דיימונד מוצא לנכון לבטל כל פתרון צבאי וטוען כי עלינו "להכיר בכך שיהיה זה הרבה פחות יקר ויעיל בהרבה לטפל בבעיות הבסיסיות של בריאות הציבור, האוכלוסייה והסביבה שבסופו של דבר גורמים לאיומים להתעורר במדינות עניות." במילים אחרות, מדיניות חוץ כעבודה סוציאלית - לשפוך עוד ועוד יותר כסף לעולם השלישי. היות וכל הגורמים הם הרי חומרניים, יש לפיכך לשפר את הקיום החומרי והבעיות ייעלמו באופן קסום.
הבעיה היא שליברלים כמו דיימונד אף פעם לא לומדים מההיסטוריה, שכן היא נוגדת את הדוגמה. המערב כבר שפך טריליוני דולרים לעולם הלא מפותח ורוב הכספים הללו הגיעו לידיהן של האליטות, וכן לידיהם של הרמאים במערב שמקדמים את התרמית של העברת כספים לעולם המתפתח. המציאות היא שלא ניתן למצוא את הפתרונות אך ורק בסיבות החומריות מהסיבה הפשוטה שהאנשים אינם רק דברים חומריים שנקבעים על ידי משאבים חומריים. יש להם אמונות, רעיונות, צרכים רוחניים שלא קשורים לנוחיות החומרית. האיסלאמיסטים המייצגים את האיום הגדול ביותר על המערב מונעים על ידי דרישות ומשמעות רוחניות שלא תסתפק בטלפון חכם ומקדונלדס, ונהיה נבונים יותר אם נתייחס לאמונות וסכנות אלו ברצינות במקום להתעלם מהן ביהירות כדעות קדומות ואשליות המסתירות את הגורמים האמתיים.
התשובה למשברים שאתם מתמודד העולם לא תימצא בסביבה הטבעית או בסיבות החומרניות אלא בתרבות, המציאות האנושית של רעיונות וערכים שדיימונד מבטל או מצמצם לביטוי של כוחות חומריים בסיסיים. תרבות נטולת אמונות טפלות, תוך מתן אפשרות לאנשים חופשיים לרדוף אחר טובתם הרוחנית; תרבות המסתכלת על המציאות באופן רציונלי ומכבדת את אמיתות העולם; תרבות המעניקה זכויות ליחידים, שנשלטת על ידי חוק אחיד, ומאפשרת השתתפות אזרחית בענייני המדינה - תרבות מסוג זה מצליחה להעניק את החופש והשגשוג ולפתור כמעט כל משבר אפשרי.
אולם, תרבות מסוג זה תהיה כמובן מערבית במהותה, תוצאה של רעיונות וערכים אשר מבחינה היסטורית אין להם קשר רב לסביבה החומרית, והם פשוט טובים יותר מהחלופות האחרות, שכן רעיונות וערכים אלה יוצרים את החיים הטובים ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים, ועד כה הוכיחו שהם מסוגלים לעמוד באתגרים שאיימו עליהם. האפשרות כי המערב עלול להיכשל בעתיד לעמוד מול אתגרים כאלה היא כמובן אמתית, במיוחד לאור הספק והתיעוב העצמי הפוגעים בו מבפנים המגיעים מ"האינטלקטואלים" המערביים המדברים נגד התרבות ממנה הם בעצמם נהנים, ומהם התפיסה הזאת יוצאת אל התרבות הרחבה. ללא ספק, בשום מקום אחר בעולם לא ראינו אלטרנטיבה לתרבות המערבית היכולה לעשות עבודה טובה יותר בשיפור כל חיי האדם והתמודדות עם אתגרים עתידיים.
עם זאת, התפתחות זו, המיוצגת כיום על ידי הגלובליזציה הכלכלית והתפשטות המוסדות הדמוקרטיים, לא תקודם על ידי אותם אינטלקטואלים כמו דיימונד שמבטלים את הגורמים הרוחניים ותרבותיים ובמקום זאת הם ימשיכו להפיץ את אותן הדוגמות שנוצרו כתוצאה מהשחיתות האינטלקטואלית של המערב, כמו הרעיון שכל התרבויות שוות או שכל הגורמים הם חומריים בלבד, בין אם כלכליים, אקולוגיים או גנטיים. נהפוך הוא, התרבות היא הגורם החשוב ביותר. והתרבות המערבית מציעה את הנוסחה הטובה ביותר ליצירה לא של אוטופיה, אלא של חברות בהן האנשים הם חופשיים ומשגשגים.
דיימונד מנסה להציג עצמו כדוגל בשוויון גזעי, ועל כן מדגיש ב"רובים, חיידקים ופלדה" שאין שינוי באינטליגנציה בין התרבויות אך באופן צבוע זונח זאת כאשר מדבר על תושבי גינאה החדשה, אשר דווקא הם באופן אירוני, בהקשר ליכולות המנטליות, "ככל הנראה עדיפים מבחינה גנטית על פני המערביים".
בסופו של דבר, חשוב לזכור שהטענות של דיימונד הן תאורטיות בלבד ללא ניסוים מכוונים המוכחים אותן. אם, למשל, לפני 10,000 שנים האירופאים ואנשי בנטו היו מתחלפים במקומות הגאוגרפיים, האם שניהם היו בדיוק באותו המקום היכן שהם היום, רק הפוך? האם באמת ניתן להפריד את הציביליזציה מאלו שיכלו לייצר אותה? האם כל קבוצה אנושית בעלת גידולים חקלאים, בעלי חיים ומגעים עם קבוצות אחרות תתרומם כמו האדם האירופי - כי בהתחשב בגורמים אלה, התרבות היא כביכול אוטומטית? האם אין לגנטיקה שום השפעה? האם שתי קבוצות שונות ישתמשו במשאבים אלה באותה המידה בדיוק? היפנים, למשל, לא היו מעורבים רבות ביצירת המדע המודרני, אך ברגע שנחשפו לו אימצו אותו והיום הם בין מובילי הטכנולוגיה העולמית; האפריקאים, מנגד, נחשפו למדע המודרני גם כן, אולם לא צפויות בעתיד הקרוב לקום חברות מיקרוצ'יפ רבות בקניה. קבוצות שונות אינן מנצלות את אותם המשאבים, לרבות ידע, ביעילות שווה, ואין סיבה לחשוב שעשו כך בעבר.
ספרו האחרון של דיימונד, "העולם עד אתמול - מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות?" (2015), הוא אולי הגרוע מכל כתביו שכן מדובר בלא יותר מפרויקט יהירות המשווק כאנתרופולוגיה. בספר זה מתבסס דיימונד עוד יותר על התקופה שלו בגינאה החדשה בכדי לחלוק את השקפותיו על חסרונות החברה האמריקאית בת זמננו. גישות פרימיטיביות לבעיות חברתיות, הוא מאמין, ישפרו למעשה את החברה המודרנית. לדוגמה, הוא טוען כי הקדיש משאבים רבים לגישור כחלופה לתביעות אזרחיות, הקמת "מונופולים קונבנציונאליים" כדי ליעיל את תנודות הסחר ולהקטין את חשיבות התחרותיות והרצון למצוינות בקרב הילדים.
בבסיסו, הספר מבוסס על סתירה מהותית. דיימונד מסביר שמנהגיהם של חברות פרימיטיביות אינם חלים על מאפייני החברה שלנו; ולאחר מכן הוא ממשיך להשתמש במנהגים האלה כבסיס להמלצות לשיפור כל דבר בחברה המערבית שלנו - מהורות ועד תזונה.
[1] https://www.nytimes.com/2005/01/01/opinion/the-ends-of-the-world-as-we-know-them.html
