הנאורות של ימי הביניים.
הנאורות של ימי הביניים.
אחת הסצנות המוכרות בסרט הקומדיה "מונטי פייתון והגביע הקדוש" היא ההערה של אחד האיכרים כי האיש שעבר לידם חייב להיות מלך היות והוא לא מכוסה בצואה. סצנה זאת תרמה לדעה הפופולרית שהאנשים שחיו באירופה של ימי הביניים לא התרחצו והיו בעלי היגיינה ירודה באופן מתמיד. בפועל, המקורות מראים על כתבים ספרותיים ורפואיים בני התקופה המדברים על חשיבות ההיגיינה ושטיפת הפנים והידיים כל יום, במיוחד לפני הארוחות. בניגוד לדעה הפופולרית, רופאים מימי הביניים עודדו מאוד והפיצו ברבים את יתרונות הרחצה. הם עודדו גם התנהגות זהירה ונכונה בזמן מגיפות שכן חימום הגוף פתח את הנקבוביות למחלות, ומכיוון שהמחלות התפשטו בקלות בבתי המרחץ. אך הם גם חשבו שרחצה יכולה למנוע ולרפא מחלות, ועל כן המליצו עליה במקרים רבים, החל מאבנים בשלפוחית השתן ועד למלנכוליה. רחצה לילית או שטיפת כפות רגליים הייתה תרופה פופולרית להתקררות בימי הביניים המאוחרים.[1]
אכן, בניגוד לסטראוטיפ, רוב ההיסטוריונים האמתיים של ימי הביניים יודעים כי תקופה זו לא באמת הייתה מאופיינת בבורות, קנאיות דתית ופיגור, וכן שאין זה נכון להשתמש בכינוי "תקופת החושך" מכיוון שקיימת כמות אדירה של כתבים מהתקופה המצגים את התמונה ההיסטורית האמתית, רבים מהם גם טקסטים של כותבים מהתקופות הקלסיות שנשמרו והועתקו.
ההיסטוריון והמדען האוסטרלי המוכר אליסטר קמרון קרומבי החל את הסקירה הקלסית שלו של מדעי ימי הביניים ותחילת העת החדשה בתובנה כי "התוצאה הבולטת ביותר של המחקר האחרון" של היסטוריית המדע הייתה "ההמשכיות המהותית של המסורת המדעית המערבית מהתקופה היוונית ועד המאה ה-17, ולפיכך גם עד ימינו".[2] ההמשכיות הזאת עברה דרך המלומדים של ימי הביניים המוקדמים כגון איזידורוס מסביליה (560-636) ששמרו בשקדנות קטעי למידה קלסיים שאחרת היו הולכים לאיבוד.[3] איזיודורוס רכש את השכלתו במוסד לימודים בקתדרלת סביליה ולמד במהרה יוונית, עברית ולטינית. כישוריו הגבוהים הביאו לבסוף למינויו לבישוף של סביליה. בוועידת טולדו הרביעית ב-633 הוצא צו תחת הנהגתו המחייב את כל הבישופים להקים מדרשות בערים שלהם בדמות אסכולת סביליה, בהן ילמדו יוונית ועברית לצד שבע האמנויות החופשיות המחולקות ל-טריוויום - "שלוש הדרכים" - דקדוק, רטוריקה ולוגיקה, וכן ל-קואדריוויום - "ארבע דרכים" - מוזיקה, אסטרונומיה, גאומטריה ואריתמטיקה. הצו עודד רבות גם לימודי משפט ורפואה.
איזיודורוס היה כנראה הנוצרי הראשון להרכיב תקציר, קוֹמְפֶּנְדְיוּם, של הידע האוניברסלי, הן עתיק הן בן תקופתו, תוך שהוא שואב מידע ממלומדים מוקדמים כגון בואתיוס, לקטנטיוס פירמיאנוס, פליניוס, ו-סווטוניוס. יצירתו המרכזית של איזיודורוס, "האטימולוגיות", מכסה מגוון נושאים לרבות רפואה, ספריות, משפטים, אלוהים, הכנסייה, שפות, אטימולוגיה, העולם הפיזי, חקלאות, בהמות ואורניתולוגיה. בחיבור זה נעשה שימוש רב במוסדות לימודים רבים במהלך ימי הביניים, והוא הועתק לעתים קרובות מאוד אפילו עד המאה ה-15. בין יצירותיו האחרות היו כרוניקה אוניברסלית ודיאלוג בין האדם לתבונה.
שלטונו של "אבי אירופה" קרל הגדול במאה ה-8 הביא לתחייה אינטלקטואלית אדירה אשר המשיכה במהלך כל המאה ה-9. האסכולות הקרולינגיות לא התאפיינו אומנם בחשיבה מקורית אולם הן שימשו כמרכזי לימוד ומחקר מתקדמים, ושירתו דורות של מלומדים על ידי יצירת מהדורות חדשות והעתקת הכתבים הקלסיים, הן נוצריים והן פאגניים אשר קדמו לנצרות.[4] המלומד הקרולינגי החשוב ביותר היה אלקואין אשר למד בקתדרלה של יורק ובהמשך הפך ליועצו האישי של קרל הגדול. אלקואין כתב על מגוון נושאים, החל מדקדוק ופרשנות מקראית, ועד אריתמטיקה ואסטרונומיה. הוא גם אסף ספרים נדירים אשר הפכו ללב האינטלקטואלי של ספריית קתדרלת יורק. רצונו הרב ללמוד הפך את אלקואין למורה אפקטיבי, והוא אף כתב בעצמו שלאחר פיתוח הלימודים בבריטניה הוא גם עושה רבות בתקווה לקדם את ההשכלה וקריאת הטקסטים הקלסיים גם בצרפת של קרל הגדול.[5] דמות חשובה נוספת ברנסנס הקרולינגי היה תיאודולף מאורליאן. פליט של הפלישה האסלאמית לספרד, הוא היה חלק מהמעגל התרבותי בחצר האימפריאלית לפני שהפך אותו קרל לבישוף של אורליאן. התרומה הגדולה ביותר של תיאודולף להשכלה הייתה המהדורה המלומדת שלו ל-וולגטה, התנ"ך בלטינית, לאחר שהתבסס על טקסטים מספרד, גאליה ואיטליה, ואפילו עברית מקורית.[6]
כאשר הכיבושים הערביים שהחלו במאה ה-7 ניפצו את מערכת הקשרים הים תיכונית העתיקה, אירופה נותקה מהמורשת הקלסית שלה, וכך החל העידן של ימי הביניים.[7] במאה ה-9, עם הכיבוש הג'יהאדיסטי של סיציליה, החלו ערים איטלקיות רבות בקשרי מסחר עם הכובשים בדרום וכן מזרח הים התיכון. המסחר המוגבל הזה אפשר למערב להחזיר לעצמו חלק קטן מהמורשת היוונית העתיקה שנפלה לידי המזרח תיכונים לאחר שהללו כבשו את המזרח הנוצרי ואת צפון אפריקה. חשוב לזכור כי בניגוד לטענות של "היסטוריונים" מסוימים הפועלים במסגרת ההיסטוריוגרפיה של הד'ימי, החזרת חלק מהידע היווני למערב לא היה פירושו שהמדעים הועברו אליו במלואם לאחר ניתוק מלא שכן כל אותה התקופה עד אז המערב לא ישב בחיבוק ידיים. חשוב לזכור גם שהכובשים מהמזרח גרמו לאיבוד של כ-90% מהכתבים העתיקים, לרבות שרפת חומרי ספריית אלכסנדריה לאחר כיבושה במאה ה-7, ורק המעט שהשתמר דרך תרגומים הצליח למצוא לבסוף את דרכו למערב. החל מהמאה ה-10, האירופאים עשו מאמצים רבים להשיג את הכתבים היווניים מהמזרח תיכוניים בספרד, סיציליה ואזורים אחרים שנכבשו בדרום איטליה, וכן העסיקו מתרגמים ומורים לערבית. כאשר הנורמנים שלטו בסיציליה במאה ה-12, גם הם יצרו סביבה לימודית בה חקרו ביוונית, לטינית וערבית, וקבוצות שונות לרבות מוסלמים עסקו גם בעבודות תרגום.[8]
במאה ה-11, נזיר בנדיקטיני ממונטה קאסינו המוכר בשם קונסטנטינוס האפריקני הפיץ ידע מדעי מהכתבים בערבית, אשר בעצמם היו תרגומים מיוונית של מדענים ורופאים כגון קלאודיוס גלנוס והיפוקרטס. אולם מי שהשפיע אולי אף יותר היה אדלארד מבאת' בן המאה ה-12, המכונה לעתים "המדען האנגלי הראשון". הוא למד במוסד השכלה שהקים קרל הגדול ב-טור, ולאחר מכן ביקר רבות ביוון, סיציליה, ספרד, איטליה, אסיה הקטנה וכנראה גם צפון אפריקה. אדלארד תרגם את "היסודות" של אוקלידס, על הגאומטריה והמתמטיקה, משני תרגומים לערבית אשר בוצעו במאות ה-8 וה-9, בזמן ששום מהדורה לטינית לא שרדה. גם הפילוסוף הנטורליסט האנגלי בן המאה ה-13 רוג'ר בייקון השתמש בתרגום של אדלארד, אשר הפך לבסיס של כל המהדורות האירופאיות עד 1533. אדלארד תרגם גם את טבלאות האסטרונומיה של אל-ח'ואריזמי ואת מחקר האריתמטיקה והגאומטריה שלו. במאה ה-13, לאונרדו פיבונאצ'י מפיזה השיג מידע מתמטי חשוב בעת שהותו בצפון אפריקה, ובכך סלל את הדרך למספור ההודי ("הערבי") שהפך לנפוץ במערב.[9]
המלומדים המערביים למדו גם מהפילוסופים כותבי הערבית (רבים מהם לא היו ערבים בעצמם אלא פרסים), אשר הסתמכו בעיקר על הפילוסופיה הניאו-אפלטונית שלא בהכרח ייצגה את אפלטון עצמו, אולם הם גם ביצעו באירופה בדיקות ביקורתיות מדוקדקות מתקדמות למחקרים אלו אשר לא התקיימו במזרח. המערב מיסד את הכתבים היווניים וכן בשפה הערבית – אוקלידס, אביסנה, אברואס, אל-ח'ואריזמי ואחרים – על ידי שילוב עבודתם בתוך תכניות הלימודים באוניברסיטאות שלו. אחת הסיבות לכך שהמסורת המדעית נעלמה מהתרבות האסלאמית היא אי היכולת להעביר את הידע דרך מוסדות השכלה עצמאיים כמו אלו שהתפתחו באירופה. היו כמובן גם סיבות עמוקות יותר לשקיעה זו. האסלאם הקדום החזיק במאפיינים שונים במידה מסוימת מזה שהתפתח מאוחר יותר לאורך מאות השנים, ובשלביו המקודמים יותר היה מוכן, בדומה לברברים שהשתלטו על האימפריה הרומית, לקבל השפעות חיצוניות של תרבויות מתקדמות יותר; בכך הוא הרוויח רבות מהמורשת של היוונים, הרומאים, הפרסים, ההודים ואפילו הסינים. אולם בשלב מאוחר יותר "מדעים זרים" נדחו על ידי המזרח תיכוניים. התוצאה הייתה קיפאון אינטלקטואלי וריקבון מדעי שנמשך עד היום.
המנהיגים האסלאמיים כגון אל-ע'זאלי בן המאות ה-11 וה-12 הדגישו באופן עצמתי מאוד את סדר העדיפויות וההעדפה הדתית והמסורתית על התבונה האנושית, ובכך דיכאו למעשה כל חיפוש אחר ידע לשם ידע. כל המחקר המדעי הפך לנחות ומשני למחקר הדתי, אשר הפך למחקר החשוב ביותר.[10] לפי תפיסה זו, אדם מאמין אמור להימנע מלחקור את הטבע שכן הוא עלול בכך לפגוע באמינות כתבי הקדוש והספר הקדוש שלהם. אלו שסטו מדרך האמונה הטהורה כפי שקבע האל והנביא שלהם לטובת המדע עלולים להגיע לגיהינום.[11] אל-ע'זאלי האשים את שני הפילוסופים המוסלמים המשפיעים ביותר על המערב, אביסנה ואל-פאראבי, על היותם "משועבדים" לחסרי האמונה "האכזריים" סוקרטס, אפלטון ואריסטו.[12] הרעיון שהתבונה האנושית יכולה להיות מקור החוק והמשפט או האתיקה נחשב לכפירה.
הפילוסופיה האנטי-הומאנית הזאת עמדה בניגוד מוחלט לראיית העולם העולה באירופה של המאה ה-11, שהתבטאה באמון גודל ביכולת האנושית וביכולת התבונה להשיג ידע על העולם.[13] ויליאם מקונצ'ס בן המאה ה-12 זיהה כוחות מסוימים של המוח והתפקוד שלהם:
"אינטליגנציה היא כוח האינטלקט שלפיו האדם מבחין בלא-מהותי, לאחר שהתבונה הביאה לו ביטחון באשר לסיבת קיומה. התבונה - הכוח או הפונקציה שבאמצעותם המוח מסוגל להשוות את אשר קיים עם דברים קיימים אחרים. זיכרון הוא פונקציה המאפשרת לאדם לשמור בתוקף על מה שהוא הבין בעבר."
הפילוסופים הנוצריים של ימי הביניים האמינו שסגולות התבונה לא רק שבאות מאלוהים, אלא גם מייצגות את צלם האל באדם. ג'ון איש סולסברי בן המאה ה-12 תיאר את התבונה כמתנה מיוחדת המעלה את האדם מעל היצורים האחרים: "כל מי שיש לו תובנה אמתית מסכים כי הטבע, האמא האוהבת ביותר והמארגן החכם מכל הקיים, העלה את האדם בזכות הפריבילגיה של התבונה, ומייחד אותו על ידי יכולות הדיבור." יכולת רציונלית זו מאפשרת לאדם לחקור את תעלומות העולם הסובב אותו: "בעוד שהחסד מפרק את הטבע, התבונה דואגת להתבוננות ובחינה של עובדות, בודקת את מעמקי הטבע הסודיים ומעריכה את כל התועלת והערך."
נראה שרק המערב טיפח את הרעיון של האדם כיצור רציונלי המסוגל להבין את היקום, ללא כל עזרה מצד התגלות על טבעית או אמצעים רוחניים, המסוגל לתאר את החוקים השולטים בו. בעוד שהתאולוגים האסלאמיים דחו את עצם מושג האמצעים הרציונליים והכחישו כי היקום מוסדר, הוגים נוצרים ראו בעולם הטבע סדר רציונלי ובכך נגיש להבנה על ידי התבונה. רעיון זה, שהתבסס במידה מסוימת על התאולוגיה היהודית-נוצרית, זכה לתמיכה נוספת כאשר חוקרים מימי הביניים קראו את יצירותיו של אפלטון, במיוחד את טימאיוס. כאן הם מצאו דימוי של האדם כיצור המורם מתוקף התבונה בתוך הסדר הקוסמי, ותמונה של הקוסמוס עצמו כשלם אינטגרלי, מאורגן בעיצובו ובתפקודו, ונשלט על ידי חוקי סיבה ותוצאה. הם מצאו גם ערכת רעיונות שעזרה להם לפתח מודל לחקר הטבע, לרבות עקרון הסיבתיות, רעיון התהליך בטבע, מודעות למבנה המתמטי בעולם הפיזי, נחיצות ההתבוננות האמפירית, חשיבה אינדוקטיבית ודדוקטיבית, השימוש בהשערה וקבלת חוסר הוודאות הסובב "רק ידע סביר" בלבד.
הפלאטוניזם השפיע על תחומי מחקר רבים במהלך ימי הביניים, אפילו על בחינת כתבי הקודש. הוגו מסנט ויקטור בן המאה ה-12 ראה עקרון רציונלי המקשר כל דבר ביקום: "המערך המסודר של הדברים מלמעלה למטה ברשת היקום הזה ... מסודר כל כך, שבין כל הדברים הקיימים, שום דבר אינו קשור או מופרד מהטבע, או חיצוני לו." תיירי משארטר בן המאה ה-12 מתאר כיצד העולם נוצר דרך רצף חזוי דטרמיניסטי של סיבה ותוצאה, והוסיף כי "ניתן להציג את הקיום והסדר הללו כרציונליים". בשביל אדלארד מבאת' יצירתו של האל היא "תוצר של טבע רציונאלי", ולכן זה אפשרי "לבני אדם להשיג הבנה של הסדר הרציונאלי הקיים בטבע, הבנה גודלת ככל שהידע האנושי מתקדם."
הפילוסופים הללו האמינו שכל פעילות התבונה מכבדת את גדולתו של האל. החיפוש אחר התבונה הופכת את האדם לנוצרי טוב יותר, ועל כן מחקר מדעי הינו למעשה פעילות דתית. חקר הטבע הפך להבעת תודה אלוהית על מתנות היקום. המלומדים המערביים של המאה ה-12 טענו שמחקר רציונלי היה מקור טוב יותר לאמת מאשר קבלה עיוורת של סמכות. פייר אבלר, למשל, כתב: "הסמכות נחותה מהרציונל מכיוון שהיא עוסקת בדעות על האמת ולא באמת עצמה, ואילו התבונה נוגעת לדבר עצמו ויכולה לפתור את השאלה." אדלארד הסביר כי "סמכות לבדה אינה יכולה לייצר אמונה בחשיבה של הפילוסוף ואף לא להוביל לאמונה כזו, וזו הסיבה שהלוגיקאים מסכימים כי לצטט סמכות אפילו לא בהכרח מוסיף הסתברות לטיעון נתון." ללא ספק, הסמכות הייתה תחליף גרוע לתבונה. ברנגר מטור בן המאה ה-11 טען שיש לבחון את דוקטרינות הכנסייה דרך התהליך הרציונלי של הדיאלקטיקה, אשר "עדיף על כל הסמכויות ושימש את אוגוסטינוס ואפילו את ישוע עצמו. מה שלא הגיוני, יש לציין, דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה, הוא בהכרח כוזב." האמת מושגת "לא באמצעות צווי הכנסייה ... אלא מהסיבה שהיא צלם האל באדם."
תיירי משארטר הציג את אחת הפרשנויות המקראיות שלו כ"מחקר אקסגטי [פרשני] של החלק הראשון של בראשית מנקודת מבטו של חוקר תהליכים טבעיים והמשמעות המילולית של הטקסט." ויליאם מקונצ'ס גם כן בחן את התנ"ך באופן מדעי והצהיר כי אין לקחת ברצינות את המאפיינים הלא רציונליים שלו. ניתן לקרוא למלומדים הללו מימי הביניים אבות הביקורת המקראית הנוצרית, והם קובעו את התקדים לביקורות הרדיקליות יותר של שפינוזה במאה ה-17.
בפעם הבאה נדון על התפתחותם של המדעים באוניברסיטאות של אירופה אל מול "תור הזהב" לכאורה במזרח התיכון.
בתמונות: הרנסנס הקרולינגי.
[1] https://www.historyextra.com/period/medieval/did-medieval-people-take-baths-why-they-were-cleaner-than-we-think-middle-ages-hygiene-handwash-washing-cleanliness-coronavirus-plague-covid/
היגיינת הפה:
https://www.youtube.com/watch?v=fcVwcvWePhU&t
רחיצה:
https://www.youtube.com/watch?v=leXulVvpkL8
כללי:
https://www.youtube.com/watch?v=z1m4LYn3mOg
[2] A.C. Crombie, Medieval and Early Modern Science, Doubleday Anchor, 1959, p. xii.
[3] Charles Freeman, The Closing of the Western Mind, Vintage, 2005, p. 317.
[4] "Carolingian Schools”, in The Oxford Dictionary of the Christian Church, 3rd ed., Oxford University Press, 1997, pp. 290–1.
[5] mathshistory.st-andrews.ac.uk/Biographies/Alcuin.html
[6] “Theodulf”, in The Oxford Dictionary of the Christian Church, 3rd ed., Oxford University Press, 1997, p. 1603.
[7] Henri Pirenne, Mohammed and Charlemagne, Barnes & Noble Books, 1961, p. 164.
[8] Crombie, Op. cit., p. 35.
[9] ibid.
[10] Toby E. Huff, The Rise of Early Modern Science: Islam, China and the West, Cambridge University Press, 2003, p. 86.
[11] ibid., p. 144.
[12] Al-Ghazali, Deliverance from Error, (trans. and ed.) R. J. McCarthy, Fons Vitae, 2004, pp. 62–3.
[13] כל הציטוטים והדעות הפילוסופיות, אלא אם צוין אחרת, נלקחו מ:
Tina Stiefel, The Intellectual Revolution in Twelfth-Century Europe, St. Martin’s Press, 1985.
